"אחרי העלייה המטורפת של 'פאודה', הייתי בתקופה יבשה. לא היה לי כלום והנחיתה הייתה קשה. כמעט שנה שלא עשיתי לא קולנוע ולא טלוויזיה", נזכר השחקן ג'ורג' אסקנדר בעונת המלפפונים הפרטית שלו, ובשיחה המקרית שהובילה אותו להפקה ההוליוודית הראשונה בחייו. "יום אחד אני פוגש את הבמאי רותם שמיר שביים אותי ב'פאודה', אמרתי לו שאני לא בתקופה טובה והוא אמר 'יש לי חבר שהולך להפיק סרט בהוליווד'". חצי שנה לאחר מכן, המפגש האקראי הוביל להצעה מסקרנת. "יום אחד אני מקבל טלפון מבחור בשם משה דיאמנט, מפיק הוליוודי יהודי, שאומר לי: 'תקשיב, אני אוהב אותך כשחקן ועשית עבודה מהממת ב'פאודה'. יש לי סרט בשבילך'". התפקיד, כך התברר, דרש מאסקנדר לדבר בשפה שעד לאותו רגע לא שמע על קיומה - פשטו, שפה איראנית של הפתאנים (פשטונים), שמדוברת באפגניסטן ובפקיסטן.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אחרי עבודה מאומצת והמתנה לא קצרה, הסרט Dirty Angels ("לוחמות ללא גבול"), בכיכובן של אווה גרין ומריה בקלובה, עולה לאקרנים גם בישראל בסוף השבוע הקרוב. "בגלל שבסרט יש שני מחנות - אז כשה'מלאכיות' ורונה-לי שמעון צילמו, אני לא צילמתי כמעט. הן צילמו את הסצנות שלהן בנפרד. את רונה-לי פגשתי כמה פעמים, אבל היא הייתה כל הזמן בטיסות". את הסרט ביים מרטין קמפבל הניו-זילנדי, שביים בעבר שניים מסרטי ג'יימס בונד, בהם "קזינו רויאל", שבו גם כיכבה גרין. הפעם הוא יצר מותחן מלחמתי שעוסק בניסיון לחלץ נערות שנחטפו בידי דאעש באפגניסטן, סוגיה מטרגרת שמרגישה כיום עוד יותר בוערת וכואבת לצופה הישראלי.
"רוצה לחשוף צדדים רכים שלי"
לפני התפקיד הנוכחי כבכיר בארגון הטרור, הוא הספיק לגלם את מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה ב"פאודה", את החוטף הראשי בסרט "סבנה" ומפקד בגדודי חללי אל-אקצה בסדרה "שמיים אדומים".
בארץ אנחנו יודעים שנוטים ללהק שחקנים ערבים לתפקידים של מחבלים או קרובי משפחה של מחבלים. לא קיווית שהתפקיד הראשון שלך בחו"ל יהיה הזדמנות לעשות משהו אחר?
"כן, מחשבות בסגנון 'אוף, למה עכשיו עוד תפקיד כזה' בהחלט צפות. אבל ככה התעשייה מתנהלת ואלה חוקי המשחק. יש טייפקאסט לפעמים, ויש תפקידים שיותר קרובים אליך מבחינת החזות או השפה. לא הייתי מצפה שיציעו לי את התפקיד של ברנדון וולש מ'בוורלי הילס' כי זה לא עובד ככה. אני די דומה לדמויות האלה שצצו לאורך ההיסטוריה, בין אם מזרמים רדיקליים או לא, מטורפים או לא מטורפים. אבל אני בהחלט רוצה תפקידים מגוונים יותר שיחשפו את הצדדים הרכים שלי - ולא רק האגרסיביים".
"בחוויה האישית שלי כשחקן, אני חושב שמיציתי קצת את הדמויות האידאולוגיות והרדיקליות שעשיתי עד היום", הוא ממשיך. "בא לי לעשות משהו חדש ואחר. בא לי לגלם אדם פשוט - כזה שיחיה גם בסוף הסדרה. תדמיתית עייפתי, הדמויות האלה לא משרתות אותי יותר. זה מקבע אותי במקום מסוים, ואני יכול הרבה יותר מזה. יחד עם זאת, הבנתי שזו הפקה רצינית וגדולה, שיכולה להיות לי פלטפורמה טובה לעולם כמו ש'פאודה' סיפקה חשיפה טובה - אז קפצתי על ההזדמנות הזו. המפיק אמר לי שאני צריך לעבור סוג של אודישן היכרות עם מרטין קמפבל, ואז אמרתי 'יואו, אני אדבר עכשיו עם הבמאי של 'קזינו רויאל'? של ג'יימס בונד? איך מדברים עם אנשים כאלה?"
מלך הקוברות
השיחה עם הבמאי התקיימה בזמן שאסקנדר שיחק בהצגה במרוקו: "מרטין התקשר אליי בעודי שם, הייתה לנו שיחה מדהימה". אלא שאז התברר לו שבסרט הוא יצטרך לדבר בפשטו. "נכנסתי לסרטונים ביוטיוב, ותהיתי לעצמי איך אני אלמד את זה? ואז הבנתי שיש לי מאמן דיאלוגים אפגני שגר במרוקו. כשהוא שלח לי הקלטות עם המשפטים שלי בתסריט, כל כך חששתי ללחוץ פליי שלא אגלה מה מחכה לי שם".
"כשלחצתי פליי, אמרתי שאין סיכוי שאני עושה את זה", הוא נזכר. "היו לי מלא טקסטים עם משפטים ארוכים וחששתי מזה. אחר כך התחלתי להקשיב לזה יותר ויותר ולנסות לתרגל, וגיליתי שההברות הן אותן הברות כמו בשפה הערבית. זה דומה מאוד ויש מילים ששמעתי ואמרתי 'הופה, זה כמעט כמו בערבית'. גיליתי שזה לא סוף העולם, עבדתי על זה והתגברתי. כשהתחלתי לעמוד מול המצלמה, עם כל הלחץ וההתרגשות, ועוד לדבר בשפה זרה - וזו הייתה אחת החוויות הכי מהנות שהיו לי על הסט כשחקן. אני חושב שזה הישג די מרשים ומרגש".
איך נכנסים למוח של טרוריסט?
"הגעתי לסט עם הרבה חששות ופחדים. כשלמדתי את הדמות של האני אל-ג'עברי ב'פאודה' חקרתי ופגשתי אסירים ביטחוניים שישבו בכלא. חקרתי את הדמות - איך הוא הולך, הפיזיות שלו, מתי הוא מדבר ומתי הוא שותק. קיבלתי המון אינפורמציה עליו. כשהתכוננתי לדמות של אמיר האפגני, התחלתי להסתכל איך נראים אפגנים ואיך הם מתלבשים".
"יום לפני הצילומים, קמפבל נתן לי מונולוג של עמוד וחצי באנגלית, עם סיפור רקע על אמיר, ואמר 'אני קורא לו מלך הקוברות', ואז התחלתי לחשוב מה מאפיין קוברה, והתחלתי לחקור את החיה הזו. הוא גם אמר לי 'אני מבקש ממך - מתחילת הסרט ועד סוף הצילומים, אתה לא ממצמץ. אמיר מדבר עם עיניים פקוחות'. זה נתון שעזר לי, ככה הבנתי את הקצב הפנימי של הדמות הזו והתחלתי להרגיש את הרוח שלה בגוף שלי, איך היא מגיבה ואיך היא מתבוננת".
"לא הצלחתי לנשום, הייתי לבד"
הסרט צולם בסלוניקי, במרוקו ובבולגריה ואסקנדר מספר על עבודה יוצאת מן הכלל עם קמפבל: "הוא לא לחוץ בכלל, הוא יודע מה הוא עושה. טיפוס חייכן ובדרן, וכשהוא צועק, יש שתיקה על הסט. זה לא קרה המון, וגם כשהוא צועק יש בו חן. כשיש רעש יותר מדי מסביב והוא מנסה להסביר משהו, זה משגע אותו. אבל הוא מאוד תומך ומסביר".
שואלים אותך על הסט לגבי המצב בארץ, על המלחמה? עד כמה זה עולה לשיח ומעורר עניין, אם בכלל?
"רוב הסרט צולם לפני המלחמה, אבל בזמן המלחמה המצב היה כל כך קשה שאנשים פשוט התביישו לשאול. גם הייתי קצר עם האנשים שם. אין לי כוח לערבב פוליטיקה, אני מתנתק ממציאות מסוימת כדי ללכת למקום רגוע ושפוי יותר, במיוחד עם החברים הישראלים. האנשים על הסט מאוד מכבדים ויודעים טוב מאוד שזה לא מה שבא לך לדבר עליו.
"אז גם אם מישהו שואל 'איך אתה, אתה בסדר?', זה נגמר ב'המצב לא טוב, כן, אני יודע'. בכל מקרה גם אני יודע לחתוך. אני ממש לא מדבר על פוליטיקה. כשאתה משדר את זה - מבינים ומכבדים את זה".
במה שונה הפקה בחו"ל בהשוואה לארץ?
"ההפקות בחו"ל הן גדולות יותר ומתוקצבות יותר. מצמידים לך נהג, אתה מרגיש מוערך. לכל דבר שעובדים עליו יש להם את הזמן והכסף לשלם לכולם. על סצנת קרב עם אווה גרין עבדתי חודשיים. בחיים שלי לא למדתי סיף ולא נגעתי בחרב, אז הצמידו לי מאמן אישי כל יום. נותנים לך כבוד ודואגים לך וגם הקרוואנים נראים אחרת. מבחינה כספית זה גם הרבה יותר משתלם - אתה מתקדם, אתה עושה קפיצה גדולה. בארץ הקפיצות הן קטנות".
אלא שלא הכול הלך חלק בזמן הצילומים: "אכלתי שם דג מקולקל", הוא משתף. "יום אחד אחרי הצילומים, פתאום בשתיים בלילה אני חוטף כאבי תופת בבטן ולא מצליח לנשום. אני לבד, אין לי אף אחד, אני מתקשר למשה המפיק, הוא לא עונה לי. אני מתקשר לאשתי, היא לא עונה לי. ואז אני מתקשר לסוכן שלי - חיים שרגא, אני אומר לו: 'חיים תקשיב, התייבשו לי השפתיים. אני לא מצליח לנשום'. ואני מקיא, וזוחל על הרצפה בחדר. הרגשתי שאני מאבד את זה. אמרתי לחיים שאני חייב אמבולנס, שאני חייב שמישהו יעזור, הוא הזעיק אובר ונסעתי לבית חולים בחצי הכרה. נתנו לי זריקה ובתוך כמה דקות הכאב נעלם, ואז נרדמתי שם. אחרי שעשו לי בדיקות, שחררו אותי".
התפקיד שסירב לו: "מפחד להתעסק בזה"
"התעשייה בארץ מגבילה אותי מבחינת התפקידים שאני מקבל", הוא אומר על מצבו כשחקן ערבי בישראל. "רק עכשיו זה מתחיל להיפתח, למשל בתאגיד כשעושים כל מיני סדרות קטנות כאלה על מי שאנחנו באמת כאנשים נורמטיביים. התאגיד נותן פלטפורמה לכולם ליצור, להפיק ולהביא סיפורים אנושיים וחברתיים שהם מעבר לנרטיב הפוליטי".
בימים אלה אסקנדר מושקע בתיאטרון הרב-תרבותי "התחנה 57" שהקים בחיפה. "זו עמותה שצריכה הרבה השקעה וזמן, אז אני כותב, מתרגם ומעבד מחזות, אני גם מביים ומשחק. לאחרונה קיבלה העמותה אישור ניהול תקין, מה שאומר שהתיאטרון מתחיל לקבל גם תמיכה ממשרד התרבות. התיאטרון מגן עליי בתקופות שבהן אין עבודה. אני שמח ומסופק כי אני יכול להביע באמצעותו את מה שאני אוהב לעשות, בלי שאף אחד יתערב בהחלטות ובחומרים. יש הרבה יותר חופש ואני לא עובד בשביל מישהו אחר".
"יש חומרים שאני מפחד להתעסק בהם", הוא מודה, "למשל כל מה שקשור למלחמה. זו חוויה קולקטיבית קשה מאוד ואני חייב לעבור תהליך של ריפוי. לא מזמן הוצע לי לגלם תפקיד של בדואי בסרט שמצלמים אותו בימים אלה. איך שהתחלתי לקרוא את העמודים הראשונים, שבהם תיארו אירועים שקרו, התחלתי לקבל כאבים בגוף ובנפש. המלחמה שרטה אותנו וייקח לנו הרבה מאוד זמן עד שנחלים. בשלב הזה אני לא יכול מנטלית לגעת בחומרים האלה".
אתה מרגיש שהיה שינוי ביחס אליך בתעשייה המקומית מתחילת המלחמה?
"זה לא עניין של יחס, התעשייה הושבתה".
יש תפקידים שאתה חושב שלעולם לא תקבל? תפקיד שהיה מעניין אותך לעשות?
"תשמע, לא ייתנו לי לעשות את שלמה ארצי במחזמר עליו", הוא צוחק. "כן הייתי רוצה לגלם את קזבלן, שיבינו שערבי במדינה הזו הוא לא איום".
מה בקונפליקט המדמם הזה הציבור היהודי במדינה לעולם לא יבין?
הוא לוקח רגע לחשוב ועונה: "היהודים לא יבינו שהצד השני עייף, מותש ושאחוז גדול ממנו רוצה את הזכות הבסיסית לחופש, שוויון ושקט. היהודים צריכים להבין שערבי במדינה הזו הוא אדם עם אותם צרכים, דאגות וחששות. המלחמה הזו העמידה אותי במבחן אישי עם חברים יהודים. התמודדנו עם הפרנויה מהאחר, והתגברנו על זה. כל מה שהצד השני רוצה זה לחיות בכבוד, וזו ההבנה שצריכה להוביל אותנו ביום-יום. המלחמה בין רע לטוב תמיד תישאר, זה לא בשליטתנו ולא נתון לשינוי".
"הרבה יוצרים לא יכולים להתבטא כי יש מי שיאיים, יש מי שיקצץ ויש מי שימנע"
ישראל מנהלת מלחמה בשבע חזיתות רשמיות, אך נוספה לה בחסות המצב הביטחוני חזית שמינית - זו שהכריז השר מיקי זוהר נגד התרבות והיצירה החופשית. הסרט "לוד" של הבמאי רמי יונס, שעורר את חמתו של זוהר ששלח את המשטרה לאסור את הקרנתו בתיאטרון אלסראיא ביפו, חוקר את עברה המפואר של העיר והשפעות ההרג והגירוש שהתרחשו בה על התושבים הפלסטינים במלחמת 1948. העלילה מציגה מציאות אלטרנטיבית שבה מאורעות המלחמה לא קרו מעולם, והתושבים המוסלמים, הנוצרים והיהודים המתגוררים בעיר חיים בה בשלום ובשותפות.
השר זוהר לא הסתפק בכך, ואיים לאחרונה לשלול תקציב מסינמטק תל אביב אחרי שהסרט הוקרן בו במסגרת פסטיבל "סולידריות". במקרה אחר, המועצה לביקורת סרטים ניסתה לאסור את הקרנת הסרט התיעודי "1948 - לזכור ולשכוח", שמציג את הנרטיב הישראלי והפלסטיני ל-1948, ואז חזרה בה. "מאז שהתמיכה בתיאטרון אל-מידאן בחיפה בוטלה ושעריו נסגרו, הבנו שמגבילים את חופש הביטוי של החברה הערבית ולא נותנים לנו להעביר סיפור שלא משרת את הנרטיב הישראלי-יהודי", אומר אסקנדר. "הרבה יוצרים לא יכולים להתבטא כמו שצריך כי יש מי שיאיים, יש מי שיקצץ ויש מי שימנע".
ג'ורג', שמתגורר בחיפה עם אשתו רנין ובנם האני, מספר כי ב-15 החודשים האחרונים קשה יותר לחיות כערבי בארץ, אפילו יותר מבדרך כלל. "אני חושב שהיום קשה לכל אדם לחיות בארץ. סף החרדות שלי הגיע לשיא שלא היה מעולם ב-45 שנים שבהן אני חי. פחדתי על הילד שלי ועל אשתי, ואחרי שהחלה הלחימה עם לבנון נפל טיל מול הבית שלי".
"אני מקווה שיבינו שאפשר לחיות ביחד ושהמדינה הזו יכולה להיות אור לעולם", הוא משתף. "בתחילת המלחמה היו הרבה חששות ופחדים, ערבים סתמו את הפה שלהם ולא דיברו. במשפחה שלי, כשהפצע עוד היה טרי, לא פתחו את הפה במכולת. פעם חשבתי שידעתי מה צריך לעשות כדי שיקרה שינוי, אבל זה גדול ממני ואני לא יודע מה הפתרון. ההיסטוריה מלמדת אותנו שדווקא אחרי מלחמות קשות, עמים התאוששו, התעשתו ואמרו חלאס. נקווה שזה מה שיקרה גם כאן".