"באינתיפאדה השנייה עברתי שלושה אירועי טרור", מספר אוראל כץ, שהיה רק בתחילת שנות העשרה שלו כשרצף הטרגדיות הכה בו והרס את חייו. בשנים שחלפו לאחר מכן הוא עבר כל כך הרבה ושרד כל כך הרבה קשיים, ששום דבר בחייו לא רמז שהחיים יובילו אותו לנקודה שהוא נמצא בה כיום.
היום אוראל הוא מורה ומחנך שמוביל מיזם ייחודי בבית הספר לטבע ומדעים בפתח תקווה. בהדרכתו מתרחש בין מסדרונות בית הספר נס קטן מדי יום. תלמידים שפעם התקשו לשבת בכיתה מגדלים היום בגאווה פטריות וצמחים מיוחדים שעשויים לסייע לילדים חולי סרטן. מאחורי הפרויקט המרתק הזה עומד בין היתר אוראל, שהפך לאיש חינוך. סיפור חייו הוא עדות מרגשת לכוחו של שינוי.
הכול התחיל ביישוב פדואל שבשומרון באינתיפאדה השנייה. שם חווה אוראל את שלושת פיגועי הטרור שהכו בו בזה אחר זה. "באחד מהם, כשהייתי בן 13, נרצח חבר טוב שלי בפיגוע בטרמפיאדה. באירוע טרור אחר, במשך 14 שעות ארוכות, הייתי בטוח שאבי נרצח", הוא מספר. הטראומה הותירה חותם עמוק בנפשו של הנער שהגיע מבית דתי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בעקבות האירועים התקשה אוראל להמשיך בלימודיו. "הרגשתי שלא מבינים מה עובר עליי, ולא יכולתי לעכל את המורה הזה שמדבר איתי על מתמטיקה, לדוגמה, אחרי מה שראיתי. לא יכלו להשתלט עליי, לא הסכמתי לקבל מרות, ומסגרות לא יכלו לומר לי מה לעשות". במקום לימודים סדירים בבית הספר התנדב אוראל בעבודה בחוות החקלאיות ברחבי השומרון.
ואולם כמו רבים אחרים שחוו טראומה, מצא עצמו הנער הצעיר מתרחק מהמסגרת המוכרת. בן ה-15 החליט להסיר את הכיפה, לעזוב את ביתו ולעבור לגור בבית סבו וסבתו בפתח תקווה. "כעסתי על אלוהים, על המצב, על המדינה. הרגשתי שהמדינה בגדה בי בעקבות האלימות והטרור שנחשפתי אליהם כשחייתי בין המתיישבים", הוא נזכר. "בעקבות השאלות והכעס על אלוהים החלטתי מטעמי נוחות וכבוד להורים לעבור להתגורר עם סבא וסבתא שלי, וההורים שלי קיבלו את זה. הם הבינו שזו הבחירה שלי".
"עד אותו רגע הרגשתי שכולם נגדי"
המפנה הראשון בחייו התחולל כששירת בשירות לאומי עם ילדים עם צרכים מיוחדים. "לצבא אמרתי שאני רוצה להיות קרבי ולנקום את מות חבריי, אז אמרו לי שלא אחזיק נשק בחיים. ובמקום להיות ג'ובניק החלטתי לפנות לשירות לאומי", הוא משחזר.
למרות התקפי הזעם וחוסר השליטה שחווה, אוראל עוד לא הבין כי הוא מתמודד עם פוסט-טראומה. את הפתרון הוא מצא דווקא בשירות עם הילדים: "מה שעזר לי לעצור את תחושת חוסר השליטה היה העבודה עם הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. העובדה שאתה נושא באחריות לאותו חסר ישע גרמה לי לאסוף את השברים גם כשחשבתי שאי אפשר".
אך הדרך לריפוי לא הייתה מהירה. בגיל 24, אחרי שלמד תואר בחינוך, הוא הסתבך עקב שימוש בקנביס והחליט לעזוב את הארץ להולנד. "לא רציתי לשמוע עוד מישראל", הוא נזכר. בהולנד, במשך לא מעט זמן, נחשף אוראל לתחום המיקולוגיה - חקר הפטריות - ועבד בתחום היכן שרק התאפשר לו. "לימדו אותי שם על המכשירים השונים ועל דרכי גידול, קראתי המון על הנושא והתאהבתי".
כשאוראל חזר ארצה, והוא אז בן 28, הוא כבר היה איש אחר, עם חזון ברור, שמכיר בפוסט-טראומה שלו. "הייתי בתקשורת עם גורמים מבריאות הנפש בישראל, התחלתי טיפול ותביעה מול ביטוח לאומי כי הרגשתי בפעם הראשונה שאני מסוגל להתמודד עם המערכת בישראל. ביקשתי הכרה בנכות, ואחרי שהיא הוכרה, הרגשתי שהמדינה מקבלת אחריות לכל מה שעברתי ושסגרתי איתה חלק מהמעגל. אומנם לא את כל המעגל, אפילו לא חצי ממנו, למעשה, אבל חלק. עד אותו הרגע הרגשתי שכולם נגדי".
"התלמידים הזכירו לי את עצמי"
התפנית בסיפורו של אוראל הייתה בנסיעה שלו להודו. באותה נסיעה הכיר את מארק טיפליטסקי, חב"דניק ואיש עסקים מקוסטה ריקה שטייל באותו זמן בהודו. במקרה עוזר טיפליטסקי לממן מחקר ייחודי של בית החולים הדסה בירושלים. מטרתו לבדוק את השפעתו של צמח מרפא שמקורו בברזיל על תסמונת הפה היבש, שאיתה מתמודדים מטופלי אונקולוגיה שעוברים הקרנות. את המחקר מנהלים בהדסה פרופ' ראובן אור וד"ר אסנת חזן תחת חברת KIP Medical. טיפליטסקי – יחד עם שותפיו הישראלים בחברה, אסף עופר ואסף ביבס – שמע על יכולותיו של אוראל והציע לו לגדל את הצמח בישראל.
אוראל הצטרף למשימה והתחיל לגדל את הצמח אצלו בבית, בישראל. "התחלתי לשחק איתו ולנסות להבין איך הוא מגיב, בחורף ובקיץ", אוראל מספר. "היה לי ידע מקדים בחקלאות מהבית, אבל לקחנו את הצמח והבנו אותו תוך כדי הליכה".
במקביל החליט אוראל לחזור לתחום החינוך וכך הגיע לבית הספר לטבע ומדעים (לשעבר "קיבוץ גלויות"), לכיתה של תלמידים בחינוך מיוחד. "אלה תלמידים שלא ידעו מה זה לשבת על הטוסיק, הזכירו לי את עצמי", הוא צוחק, "החלטתי שאני לא נשאר איתם דקה בכיתה ובנינו יחד איתם גינה בחצר בית הספר ממש מאפס, עם קרשים וצמיגים. התחלתי ללמד אותם הכול דרך החקלאות, חשבון ושפה. בנוסף החלטתי שנגדל יחד את הצמח הזה ונעזור למחקר". וכך החל הפרויקט המיוחד לפעול בבית הספר.
"שתלנו את הצמח ב'חממית' שהקמנו בחצר בית הספר לצורכי לימוד", אומר אוראל. "עשינו את זה בשיתוף עם עיריית פתח תקווה ובסיוע של החווה החקלאית-חינוכית בעיר. בכל פעם הורדנו תפרחות של הצמח מהגידולים בבית הספר וייבשנו אותן בחדר הייבוש – שגם הוא הוקם על ידי התלמידים ובסיוע חברת KIP".
"הילדים לומדים לאחר ייבוש התפרחות איך ליצור מיצוי ומוצרים מהצמח", מספר אוראל ומפרט: "ממיצוי שמנים בשיטת בן מארי ועד מיצוי מרוכז באלכוהול. בית הספר רכש את כל ציוד המעבדה הנדרש ללימוד בקנה מידה קטן, כזה שמדגים את כל התהליכים שמתרחשים במעבדה ובמפעל ייצור. התלמידים לומדים על תהליכי המיצוי ומתנסים בהם עם הצמח הנחקר ועם עוד צמחי מרפא שאנו מגדלים בגינה".
"ערך חינוכי של דאגה לאחר"
במקביל החל אוראל לעבוד על פרויקט נוסף בשיתוף פרופ' אור, מבית החולים הדסה עין כרם. הפרופסור נפגש עם התלמידים ומרצה להם על חידושים בתחום ועל התקדמות המחקר.
בפרויקט החדש התחיל אוראל לגדל עם התלמידים פטריות מאכל ופטריות שפרופ' אור התעניין בהן במחקרו. המטרה הייתה לייצר באמצעות הפטריות מוצר שקיים בחו"ל, אך לא מיוצר בארץ, וכבר נמצא בשימוש בגופים וולונטריים שעוזרים לטפל באוכלוסייה האונקולוגית בישראל ובילדים בפרט. המוצר עוזר לילדים חולי סרטן לשפר את המדדים החיוניים שלהם.
"הערך החינוכי פה גדול יותר מההבנה של תהליך הייצור גרידא", מסביר אוראל את מה שעומד מאחורי המיזם. "יש כאן אמירה חינוכית של דאגה לאחר. הילדים שמגדלים את הפטריות ומכינים את המוצר ייפגשו עם הילדים שחולים בסרטן ויתנו להם מוצר שיעזור להם להרגיש טוב יותר בזמן הטיפולים. זה מטורף שהתלמידים יודעים שהם עוזרים לילדים אחרים בעבודה שלהם - וכמה העשייה שלהם משמעותית", מציין אוראל.
"שמחתי להיות שותף למיזם החינוכי המיוחד הזה", אומר פרופ' אור, מחלוצי הרופאים בתחום השתלות מח עצם במרכז הרפואי הדסה עין כרם. אור הוא גם מנהל המעבדה למחקר בתחום האימונותרפיה של הסרטן והמנהל הרפואי של מאגר הדסה לתורמי מח עצם בהתנדבות. "במיזם התלמידים יכולים לשלב בין עבודה מדעית בבית הספר עם מרכז רפואי ומעבדה שחוקרת את הצמחים האלה - וזה שילוב מופלא".
"התלמידים יכולים בדרך זו להתרשם מעבודת מחקר בסיסית, שיש לה יישום קליני עם פוטנציאל לטפל בחולים הזקוקים לחיזוק מערכת החיסון שלהם והחלמה ממחלות קשות", מוסיף פרופ' אור. "המפגש עם התלמידים הצעירים מרגש ביותר, ובולטים הסקרנות והרצון ללמוד ולהרחיב את הידע - ואני בטוח שלתוכנית המשולבת הזו תהיה השפעה משמעותית על המשך דרכם בעתיד".
אוראל מספר עוד על שיתוף הפעולה שהם עושים עם חברת מיקוטופיה, שמספקת להם את מזרעי הפטריות. "גם בעלי החברה, ניסן איזנבוים וחן מנדלוביץ, התגייסו לטובת הפרויקט. הם גם מייעצים לנו בהחזקה ובתפעול של חדר ההפרחה שמוקם בימים אלו בבית הספר ומייעצים גם לצוותי ההוראה", אומר אוראל. "אנו מקבלים ממיקוטופיה מזרעים. אלה זרעים מעוקרים של דגן למיניו, שהונגעו בתפטירים של פטריות מסוגים שונים. אנו מפריחים אותם על מצע הפרחה משתנה, לפי סוג הפטרייה שנרצה לגדל".
"לא האמנתי כמה השטות הזאת בעלת ערך"
"השינוי בתלמידים היה מיידי", נזכר אוראל. "לא האמנתי כמה ערך תיתן השטות הזו שלמדתי על הפטריות לאחרים. אחד התלמידים שלי מכיתה ו' היה מאותגר התנהגותית ונמנע מעבודה קשה. במעט הזמן שאני איתו הוא הפך לתלמיד שהיום אני סומך עליו ונותן לו לתפעל את מכשור המעבדה לבד, והוא יודע לייצר לי את כל התהליך מאפס".
"כולם מדברים על להכניס את ההייטק לחינוך", אומר אוראל, "אני אומר שהם הלכו רחוק ולא בכיוון. אם החזון שלי יתגשם, המודל של גידול במוסדות מדינה קיימים, ובכלל חזרה למודל של תמיכה בחקלאות כאינטרס לאומי כבר ברמת החינוך, עשויים להציל את עתודות החקלאות בישראל ואת עתידה. אנחנו מסתמכים כל כך על מדינות אחרות במזון שאנחנו אוכלים, שאם הן יסגרו את הברז אנחנו נמות מרעב, או לכל הפחות אלו ללא האמצעים ירעבו ללחם". "ביטחון תזונתי אין כאן", הוא מוסיף, "ובגלל זה פטריות הן הפתרון. במעט שטח אתה מייצר הרבה יותר מזון, וביחס למשק החי גם בפחות אנרגיה. מדובר פה גם על ביטחון תזונתי שצריך שיהפוך לאינטרס לאומי".
"ב-70 מ"ר שאני עובד בהם עם התלמידים אפשר להאכיל שכונה שלמה. אם נגדל בהאנגר - אני יכול להאכיל הרבה יותר מזה", מוסיף אוראל. ברמת החזון הוא נזכר בשיעורי החקלאות ובערך החקלאי שפעם היו בבתי הספר והיום כבר אינם.
"אחד הפרויקטים המדעיים שהילדים מתנסים בהם בבית הספר, שהשנה עבר מתיחת פנים ונפתח כבית ספר לטבע ומדעים", מציינת איריס ג'דאע, מנהלת בית הספר, "הוא פרויקט גידול הפטריות והחקר שלהן – ביוטק ואגרוטק. החינוך בבית הספר מקדם חדשנות, יצירתיות והתגייסות למען האחר. הילדים והילדות מתנסים בפרקטיקות מחקר שמרחיבות את המחשבה והדמיון".
"יש פה גם חינוך כלכלי", מוסיף אוראל ומפרש: "80% מהפטריות שנמכור יכסו את ההוצאות של הפרויקט הזה. היתר הולכים להעשיר את משאבי בית הספר. כבר עשינו מכירה של מיצויים ותשריות לתושבי השכונה, ותלמידי אותה הכיתה הצליחו לממן לעצמם פעילות בית-ספרית. עכשיו אנו עוברים ליישם את אותו מודל ברמה הבית-ספרית, אני מעביר את השליטה לידיים של התלמידים, והם ילמדו איך מייצרים שרשרת כלכלית מחומר גלם למוצר".
"אין לנו ספק שהתלמידים שצומחים כאן היום יהפכו למובילים בתחומי המדע והרפואה בעתיד", מציין ראש עיריית פתח תקווה רמי גרינברג. "עולם החינוך צמא לחדשנות בחשיבה ובלימודים, וזהו מקומנו לתת לבתי ספר כמו בית הספר למדעים וטבע את המשאבים והיכולות להעצים את התלמידים ולהעניק להם כלים ערכיים בדרך לשנות את העולם".
"אני מאמין שזה הדבר הנכון", מסכם אוראל, "להראות לילדים שאפשר ליצור משהו משמעותי, שיש עתיד, ושאפשר לעשות טוב בעולם דרך חינוך לערכים חקלאות ועצמאות".