"כבר איבדתי אמונה, כבר חשבתי שאנדריי לא יחזור", מודה ג'ניפר מסטר, בת זוגו של אנדריי קוזלוב. "ופתאום אנשים התחילו להתקשר אליי ולהגיד 'אנדריי חוזר, ראית את זה?' קפצתי משמחה והלכתי לראות אותו ואני זוכרת שחיבקתי אותו וזה היה חלום".
ואיך זה היה בשבילך, אנדריי?
"לא ייאמן. אבל אני מרגיש כמו אדם אחר לחלוטין, בראש שלי", הוא עונה. "זה מדהים מבחינתי כי הם עשו כל כך הרבה - המשפחה שלי, החברה שלי, החברים, ואני לא יכול להאמין לזה".
למתבונן מהצד יהיה קשה להבחין ב"אדם אחר" אצל אנדריי שחזר מהשבי - הוא נראה בריא, מחויך, מחובק עם בת זוגו ומשפחתו. אבל שמונת החודשים שעבר בגיהינום בעזה נוכחים שם כל כך - ברעידות הרגליים, במבטים, במחשבות שמפליגות בכל תשובה.
רגע לפני הריאיון הוא כמעט ביטל אותו, לא היה בטוח שהוא מסוגל בכלל לדבר על מה שהיה. אבל המחשבה על החטופים שנשארו מאחור, בגיהינום שהוא ניצל ממנו, מושיבה אותו מול המצלמה כדי לספר: "כל מי שמקשיב לי כרגע - אתם לא מבינים איך זה היה. אתם לא מבינים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"ברגע הזה הבנתי מי הוא"
למסיבת הנובה ברעים אנדריי הגיע ממש במקרה. רק לפני שנה וחצי עלה ארצה, התגורר בראשון לציון ועבד במסעדה בתל אביב. חבר הציע לו לבוא ולעבוד כמאבטח במסיבה, אפילו בלי נשק. בבוקר 7 באוקטובר, כשהחל ירי הטילים לאזור, הוא לא הבין ממש מה קורה. הוא עוד הספיק להתקשר לחברים ולומר שהוא לא יודע לאן לברוח ושהמקום שורץ מחבלים.
בריאיון ל"אולפן שישי" הוא משחזר את רגעי החטיפה: "רצנו בשדה וראינו את המכונית, כנראה טויוטה היילוקס לבנה, וחלק מהם ירו באוויר. באותו רגע הסתובבנו והתחלנו לרוץ. כולם צעקו אחד לשני 'בהצלחה, בהצלחה', זה היה מצב רע מאוד ואף אחד לא יכול היה לעזור לנו. ראיתי אנשים שמתחילים להתחבא, ליפול על הרצפה ולכסות את הראש שלהם. זה חסר תועלת אבל הם הבינו - 'זה ייקח כנראה עשר שניות, 30 שניות או דקה שבה אישאר בחיים ואז יהרגו אותי'".
"אני המשכתי לזוז באותו כיוון וראיתי מישהו עם חולצה שחורה וג'ינס, מאוד רגוע". הבחור בחולצה השחורה היה שלומי זיו. אנדריי לא הכיר אותו למרות שגם הוא עבד כמאבטח במסיבה. בתוך כל ההמולה והפאניקה מסביב, שלומי בלט ברוגע שלו: "הוא נגע בכתף שלי וניסה להגיד לי משהו. בזווית ראיתי איש עם זקן גדול ובלי שפם. הוא דיבר ערבית, הוא היה מאוד אגרסיבי והוא התחבא מאחורי עץ עם קלצ'ניקוב והסתכל לכיוון שהגעתי ממנו".
"ברגע הזה הייתי בטוח שזו יחידה מיוחדת של צה"ל, שלומי (זיו) כבר הבין מי הוא, אני לא. הוא שאל את שלומי 'אתה יכול לנהוג?' ונסענו. ישבנו ברכב, שלומי נוהג, אני לידו ו'הבחור הטוב' מאחורה. ברגע הזה עוד הייתי בטוח שהוא אדם טוב ושאלתי אותו 'יש לך אקדח? אני אעזור לך להרוג אנשים רעים'. זה היה משוגע, כי שלומי הסתכל עליי ואמר 'למה אתה שואל את זה? לא הבנת מי הוא?' וברגע הזה הבנתי מי האיש הזה מאחורינו וזה היה רגע של 'או-או, אנחנו הולכים לעזה'".
"בחודשיים הראשונים הייתי כבול באזיקים"
הסיטואציה הזו כאילו נלקחה מסרט: שלומי זיו נוהג בעצמו ברכב לתוך עזה, יחד עם אנדריי לידו, ומחבל חמאס מוביל אותם באיומי נשק לדירה בעיר. מאוחר יותר באותו היום הוכנס גם אלמוג מאיר ג'אן לדירה.
יכולתם לדבר זה עם זה?
"בשלושת הימים הראשונים לא, ממש פחדנו מכל דבר. רק לחשנו ושאלנו 'אתה בסדר? אתה בסדר?' בחודשיים הראשונים הייתי כבול באזיקים, במרחק של בערך 20 סנטימטר בין הידיים ואולי 40 סנטימטר בין הרגליים, ככה חודשיים. היינו צריכים לבקש רשות ללכת לשירותים, לבקש רשות כמעט לכל דבר - הם יושבים מולנו עם מקלות גדולים וסכינים גדולים. אתה לא יודע מה לעשות, אתה לא יודע מה אתה צריך לעשות במצב הזה, אתה לא יכול לעשות כלום. הם נתנו לנו קצת לחם, ואנחנו עם הידיים מאחורי הגב ניסינו להזיז אותן כדי לאכול בראש מורכן".
בנוסף לידיים ולרגליים האזוקות, המחבלים השתמשו בשיטות נוספות להתעלל בהם - לא רק פיזית אלא גם בזריעת פחד וניסיונות לשלוט בתודעה. "היו רגעים שבהם הייתי בטוח שהם לקחו אותנו כדי להרוג אותנו, כדי לרצוח ולצלם את זה. ביום חמישי בחור אחד הגיע אליי והסיר את כיסוי העיניים שלי. הוא סימן לי בסימנים והבנתי למה הוא התכוון, כי זה היה בערבית - הוא הראה לי 'אני, מחר, אצלם אותך ואני אהרוג אותך', עם סימן של ירי. ואני חשבתי 'אז זה יהיה הסוף של הסיפור שלי? בדרך הזו? באמת?' כמובן לא ישנתי בכלל בלילה שאחרי כן".
"אבל ביום הבא הוא הגיע אליי, והייתי בטוח שהרגע הזה הולך לקרות, והוא הוריד לי את כיסוי העיניים ואמר 'אני, אתה, אני אוהב אותך'. מה? אתה משוגע? למה אתה עושה לי את זה? מה קורה? הייתי מבולבל לגמרי. הם גם אמרו לנו שהמשפחות שלנו לא צריכות אותנו - אמרו לנו, 'אימא שלך בטח מבלה והיא בנופש במדינה אחרת'. הם ניסו ללחוץ עלינו: חלק מהם אמרו 'אה, יש לך אישה, היא כבר מחפשת מישהו אחר', ואתה לא יכול לענות".
"100 משחקי קלפים ביום, כמו מכונה"
אחרי החודשיים הראשונים היחס אליהם מעט השתנה. החוטפים ששמרו עליהם היו מוכנים להסיר את האזיקים, תוך איום שכל התנהגות "חריגה" בעיניהם תיענה בעונש. אז גם התחילה לחלחל ההבנה שזה ייקח זמן.
ספר לי על החברות בין שלושתכם.
"בפעם הראשונה היה קשה לכולם והיו לנו כמה בעיות, כי כל אחד הוא אדם שונה. אבל עם הזמן התחלנו לתקשר בצורה טובה מאוד והבעיות נפסקו. אני אשמח לראות אותם בכל ימי חיי, בכל רגע".
מה עשיתם כל היום?
"משחקי קלפים, רמי. זה אחד המשחקים הכי מפורסמים בישראל, ואחרי שמונת החודשים האלה התחלתי לשנוא את זה. הרבה משחקי קלפים, כנראה משהו כמו 100 משחקי קלפים ביום - אתה כמו מכונה, אתה פשוט מבזבז את הזמן כדי לעשות משהו. זה היה ככה כל יום - אתה על המזרן שלך ומחכה. הרבה פצצות, הרבה מחבלים קרובים אליך, ואתה פשוט מחכה. אני יכול לדבר על זה, אני לא מרגיש כרגע".
אתה לא מרגיש כלום כשאתה מדבר על זה?
"אני לא מרגיש כלום - בזבזתי את כל הרגשות שלי, את כל הדמעות שלי, אני ריק פה (בחזה). אני מבין את זה בראש, אבל פה בלב? כלום".
"ידענו מה קרה למי שניסה לברוח"
באמצע חודש דצמבר יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה מצליחים לברוח מהשבי ונהרגים מירי כוחותינו. השמועה על כך מגיעה לאנדריי, לאלמוג ולשלומי מהחוטפים שלהם, שמפחידים אותם מה עלול לקרות אם הם גם ינסו לברוח. "דיברנו על זה - 'בוא נברח, יאללה, יש לנו סיכוי לעשות משהו'. אבל סירבנו לעשות את זה, עבורנו זה לא היה רעיון טוב: ידענו מאוחר יותר, אולי שלושה שבועות אחרי השיחה הזו, שחלק מהגברים ניסו לברוח ואנחנו יודעים מה קרה להם".
ובין כל המחשבות שלא מפסיקות להתרוצץ בראש והימים שלא עוברים, מחזיקה אותו המחשבה על המשפחה - ההורים שבטח משתגעים מדאגה וכמה הוא חייב להישאר בחיים בשבילם. "בכל יום אתה מנסה להבין (מה קורה עם המשפחה) - ברגע הזה הם עושים ככה, עכשיו הם בטח הולכים לישון. אתה מנסה לדבר איתם, לא בקול אלא במחשבה, להבטיח להם שאני אהיה בסדר. זו הייתה המטרה המרכזית שלי - להיות בסדר. המשפט שחזרתי עליו כל יום בעברית - 'אני אחזור הביתה בחיים, שלם ובריא".
ידעתם משהו על מה שקורה בישראל?
"כן, אמרו לנו 'מישהו בא לישראל כדי לפתור את הבעיה, נציגים מישראל נסעו לקטאר ולמצרים'. בכל פעם אתה מרגיש גלים - תקווה גדולה ואז אין תקווה".
בהתחלה כשהם שחררו חטופים (בעסקה), ידעתם על זה?
"כן, כן. הם באו אלינו ולקחו את אחד הגברים שהיה איתנו, וחלק מה'שומרים' אמרו לי שבכל יום משחררים אדם אחד - 'כל יום וואחד'. הוא הצביע עליי - 'אתה תהיה הבא בתור', היינו בטוחים שאנחנו בדרך להשתחרר מהמקום המחורבן הזה. וכמובן כשההסכם הופר, אלו היו שבועיים של דיכאון גדול, הדיכאון הכי גדול - מה? שוב? אתה מתחיל לשמוע את אותם קולות מבחוץ - הרבה הפצצות, פיצוצים. אתה מנסה להשאיר את הראש שלך נקי ולחזור על המנטרה - 'או-קיי, עוד יום, היום הבא'".
"היום בערב תהיה בבית"
בכל תקופת השבי הם עברו שבע דירות שונות. בחצי השנה האחרונה הם שהו באותה הדירה בנוסיראת, מבלי לצאת ומבלי לראות אור יום - עד שבוקר אחד התעוררו לקולות פיצוצים, שהפעם גם היו מלווים בקולות בעברית. "זה היה בוקר רגיל, זה היה לחלוטין לא צפוי עבור כל מי שהיה בדירה הזו, גם עבור המחבלים. ברגע אחד היו פיצוצים קטנים פה ופה ופה ופה, החיילים כבר נכנסו פנימה והם אמרו לי 'אנדריי, אנדריי, שם, שם', חייל שדיבר ברוסית - אני בטוח שהוא התכונן למצוא אותי כדי לדבר איתי בשפת האם שלי: 'אנדריי, אתה בא איתי, תישאר במרחק שני מטרים ממני מקסימום'. אני ואלמוג נדחקנו לפינה שם, ניסינו להבין מה קורה פה".
כן, פחדת?
"כמובן, אבל אולי ל-10 או 15 שניות. אחר כך אתה כמו מכונה, עושה את מה שמבקשים ממך. אתה רואה איך הם יורים - לאחר מכן הבנתי שעל הדלת שמרו לא רק שני אנשים בתוך הדירה: היו הרבה טרוריסטים בחוץ בבניינים אחרים. ראינו הרבה חיילים, כולם היו מאוד שמחים לעשות את מה שהם עשו, ראיתי כמה הם היו מאושרים - הם חייכו אלינו, הם לקחו אותנו בכתף ואמרו 'הכול בסדר, אנחנו מחלצים אותך, היום בערב תהיה בבית'. ואתה אומר לעצמך 'אוקיי, יש לנו סיכוי'. והם אומרים 'היום הביתה, היום הביתה' - באמת?"
"היום הזה, 8 ביוני, זה היה וואו - כמו בסרט, הייתי בתפקיד הראשי בסרט הנהדר הזה ועשיתי את זה", הוא מסביר ומתייחס למחלצים: "ניסיתי להבין מה אני יכול לעשות בשביל כולם - ארנון זמורה נהרג במבצע הזה. איך הגיע לי כל הדבר הזה?" על הפגישה עם אימו בבית החולים באותו היום הוא אומר: "זה היה נפלא, ממש וואו. אין לי מילים להביע את רגשותיי, פשוט נפלתי על הברכיים והתחלתי לבכות, אולי לשלוש או לחמש דקות בלי יכולת להפסיק. בשבילי זו הייתה מתנה נפלאה מהגורל".
עכשיו הוא בבית, מחובק עם משפחתו ובת זוגו ויכול להתחיל לרפא את אנדריי האחר שחזר מהשבי. למרות שהוא לא מכיר באופן אישי את החטופים שנותרו שם בעזה, הוא יודע על בשרו ונפשו כמה כל יום שם הוא נצח, כמה כל יום יכול להיות היום האחרון. "הם התחילו להראות לנו טלוויזיה והתחילו להזמין אותנו כמעט בכל מוצ"ש - 'יאללה, תעלו, בואו לפה'. בחדר שלהם יכולנו לראות בטלוויזיה קטנה בפינת החדר: הם היו אומרים 'שוף, שוף, תסתכל' וראינו הרבה אנשים בעצרות - זה בשבילי?"
"היינו רואים את הפרצופים על השלטים. כשאלמוג ראה תמונה שלו הוא היה בהלם - 'זה אני, זה אני!' והוא ניסה לזהות את הפרצוף של האיש שהחזיק את המקל. התחושה הייתה 'וואו, הם עושים משהו'. ואני בטוח שגם בשבילי וגם בשביל שאר החבר'ה זו הייתה תמיכה גדולה, תמיכה מנטלית, ואתה מבין שאתה לא כל כך לבד ושמנסים לעשות משהו עבורך. מה לגבי 120 חטופים? זה כמו שאני ניצול ואני מרגיש שמח כי אני עם המשפחה שלי, אבל בראש שלי אנשים עדיין שם".
תחקיר: יעל יפה