זה אולי נשמע כמו פרט שולי, אבל האמת היא שזו ליבת הליבות. ההקלטות שחשפנו השבוע מפגישת ראש הממשלה בנימין נתניהו עם משפחות התצפיתניות שנפלו בנחל עוז ב-7 באוקטובר לא מלמדות רק על גלגול האחריות – הצפוי למדי – על הצבא בפרט ועל מערכת הביטחון בכלל, וגם לא על תפיסת האחריות המצומצמת, אם בכלל קיימת, שהוא חש לנוכח ממדי הטראומה הכי נוראה שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. בראש ובראשונה, מה שהכי חרה לאוזני כל שומע הוא המנטרה הרגילה של נתניהו, יותר נכון של רחמים. כן, שוב, רחמים לא ידע.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נתניהו לא ידע, למשל, כך לדבריו, שהתצפיתניות שירתו בחמ"ל שממוקם בבסיס על קו הגבול – ללא כלי נשק. הוא לא ידע שאף אחד לא ביקר את משפחות התצפיתניות, אמירה מוזרה כשלעצמה אם מביאים בחשבון שגם הוא עצמו לא ביקר אותן. אם זה היה תרגיל בפסיכומטרי, הנבדק היה מקבל סחרחורת או שהתרגיל עצמו היה נפסל בוועדת הערעורים.
באופן תמוה, נתניהו גם אמר למשפחות שלא הכיר את העובדה שהתצפיתניות התריעו שהולכת להתרחש פשיטה. הוא לא ידע שחזרו הביתה אל ההורים, האחים והאחיות ובפה מלא קוננו: "מיד אחרי החג הולך להיות משהו גדול". ונניח שלא ידע לפני 7 באוקטובר, מה שבהחלט ייתכן, איך יכול להיות שלא ידע אחרי השבת השחורה? הרי זה הנושא אולי הכי מדובר בתקשורת ובשיח הציבורי – התצפיתניות. סמל ההפקרה והמחדל. אייקון מורבידי של זלזול, הקטנה ועצימת עיניים.
לא בכדי אמרה אחת מבנות המשפחה לרה"מ את המשפט המטלטל הזה: "אתה יודע מה העונש שהבנות קיבלו אם הן הסיטו את המבט שלהן מהמסך? הן קיבלו 28 יום בכלא. מה העונש של הסטת מבט שעלתה במחיר של 1,400 נרצחים ובמחיר הכי יקר לנו? אני רוצה לדעת מה העונש שהם יקבלו. כי אם אחותי הייתה מסיטה מבט היא הייתה נכנסת לכלא. מה העונש שיקבלו כל אלה שהסיטו את המבט כל כך הרבה שנים?"
נכון, ראש הממשלה עסוק, בטח בימי מלחמה. לא צריך לבדוק אותו בציציות על ביקור זה או אחר, וברור שקשה עד בלתי אפשרי להגיע לכולם. ובכל זאת, מישהו בסביבתו לא סיפר לו על כך שהתצפיתניות חזו הכול? מוזר שבעתיים, אם מביאים בחשבון את מה שאנחנו יודעים מימיה הראשונים של המלחמה – שבלשכתו מחפשים כל חומר שיוכיח שהמחדל חונה בצד הצבאי ולא בצד המדיני. לכן אין מנוס אלא לקבוע: או שנתניהו חרטט את המשפחות והעמיד פני לא יודע או שהוא מנותק וחי בבועה סטרילית ששום דבר לא חודר אליה. שתי האופציות לא מעודדות במיוחד.
אגב, זו לא הפעם הראשונה של"רחמים" אין רחמים לגבי מידת התמימות שלנו. זו לא הפעם הראשונה שההסבר "לא ידעתי" מופיע. שוב ושוב, ושוב, מנציחים ראש הממשלה ולשכתו את תרבות הבועה ומדגישים שהוא עצמו לא הכיר את הפרטים, לא שמע, לא נחשף, לא עודכן, לא ידע. זו כבר מתודה שמתגאים בה. הוא לא ידע שסמ"ר ירון שי ז"ל, בנו של השר לשעבר יזהר שי, נפל בקרב ב-7 באוקטובר. רק אחרי שהעלה שי פוסט על כך לרשתות החברתיות, נתניהו "עודכן" והרים טלפון. הוא גם לא ידע על ההפוגה ההומניטרית שצה"ל החליט עליה במסדרון באזור רפיח, בזמן שכוחות צה"ל מתמרנים שם. הוא גם לא ידע על הסיוע ההומניטרי שנכנס ישירות מישראל, הרי אף אחד לא עדכן אותו. ומנהל בית החולים שיפא ששוחרר מהכלא הישראלי? גם את זה נתניהו לא הכיר, לא שמע ולא ידע.
ראש הממשלה גם לא ידע על כך שאויבינו מחכים לשעת כושר לבצע מתקפה, וגם לא ידע שמערכת הביטחון מתריעה על זאת, אף שארבעה מכתבים שממוענים בדיוק אליו הזהירו מפורשות. הוא גם לא ידע על הסכנות הנשקפות בהילולה במירון, וועדת החקירה הבהירה לו: אחריותך אינה מצטמצמת למה שידעת בפועל, אלא משתרעת גם על מה שהיית אמור ויכול לדעת. יש דוגמאות נוספות, אבל הפרינציפ ברור: ראש הממשלה הפך מ"הראשון שזיהה" ל"אחרון שעודכן", ואם זה נשמע לכם כמו טיעון לוועדת חקירה (אם אי-פעם תקום), נדמה שאתם לא טועים.
בינתיים נראה שנתניהו מרגיש חזק ומעודד מכל רגע אחר במרוצת החודשים האחרונים. הנאום שלו במליאת הכנסת אתמול (רביעי) היה מופת של שחצנות וניתוק. "אנחנו הולכים לחסל את השלטון הניאו-נאצי בעזה, אנחנו מתקדמים צעד אחר צעד בזמן שחברים בבית הזה הסבירו שצריך לפעול אחרת", אמר נתניהו ופשוט לא אמר אמת. מסמכי גדי איזנקוט ובני גנץ שחשפנו מספרים איך הראשון קרא להיכנס לרפיח עוד בחודש פברואר והשני בחודש מאי הודיע לאמריקנים שזה יקרה או-טו-טו. מי שהתמהמה היה נתניהו עצמו. הוא גם זה שהיסס, תיאור מינימליסטי מאוד, טרם התמרון הקרקעי, אחרי שעבר שיחות הפחדה מפי האלוף (במיל') יצחק בריק. אבל מה משנות העובדות? משנה צריבת התודעה. את זה גם מחדלי 7 באוקטובר לא יצליחו לקחת ממנו. ספק אם משהו כן יצליח.
"אילו זה היה תלוי בכם, אופוזיציה, אולפנים ולשעברים – כבר הייתם מסיימים את המלחמה ומוחמד דף כבר היה מסתובב כמנצח", הוסיף ראש הממשלה בנאום 40 החתימות. "אנחנו נחושים לנצח, להחזיר את כל חטופינו, והמפתח הוא לחץ ועוד לחץ ועוד לחץ. הדרך שלכם היא גם להפסיד במלחמה וגם להפקיר את כל החטופים לגורלם המר". אדם ששמע את הדברים האלה הרים אליי טלפון וסיפר איך כבר בסוף שנות ה-90 אמר לו נתניהו: "יש ארבעה דברים שתמיד ישאירו את ידי על העליונה – הנשיא הדמוקרטי, התקשורת והשמאל והפלסטינים". וואללה, כמה שהוא צודק.
ועכשיו אל האופוזיציה. מפגן כזה של אימפוטנטיות לא נראה כבר הרבה זמן במחוזותינו. רק דמיינו את ההפך, שמי שעומד כעת בראשות הממשלה הוא יאיר לפיד או נפתלי בנט. נתניהו כראש האופוזיציה היה מכנס "עצרת דחופה לשיקום ההרתעה הישראלית". אם אפשר למתג אותה כעצרת המיליון – מה טוב. גלית דיסטל אטבריאן ומאי גולן היו עולות אל הדוכן ואומרות: "הממשלה הזו הפקירה אותנו, נתנה ליחיא סינוואר לכבוש אותנו בגלל החיבור שלה לתנועה האיסלאמית, ועכשיו היא מתבצרת בכיסאות שלה. היא בוגדת בנו ובעם בישראל". מירי רגב הייתה מגוללת: "ליברמן וסער עוצרים את צה"ל מלנצח, רק נתניהו יכול להביא ניצחון".
האופוזיציה בישראל משותקת. אין לה הכלים, הליבידו והלהט לעשות את מה שעשה לה נתניהו. היא לא מניעה באמת שום תהליך מתריס נגדו. נמנמת רופסת על סטרואידים משתקים. לפיד עוד מנסה, צריך לומר ביושר. הוא משתדל ליצור שיח שמערער את יסודותיה של הקואליציה, גם בפומבי וגם בחדרים סגורים. אבל אין לו השופרות היעילים שיש לנתניהו. אבל איפה גנץ? איפה איזנקוט? איפה סער? מה הועילה יציאתם מהממשלה אם באופוזיציה הם סוג של כדור שינה? השבוע סינן בלעג אחד מהאנשים הכי מקורבים לנתניהו את המשפט הבא: "ואלה עוד רוצים לקחת לו את השלטון? כל אחד והאשליות שלו". וואללה, כמה שהוא צודק.
