לפני שנצלול לתוך הסיפור, צריך להתעכב רגע על משהו בלתי נתפס. 11 חודשים חלפו, ואיש אחד עדיין לא ביקר במוקדי הטבח בקיבוץ בארי: ראש הממשלה. הוא הספיק להיות בוושינגטון ובמיאמי, אבל את מה שקרה במשמרת שלו הוא לא טרח לבוא ולראות מקרוב. הרבה יותר קל לנאום מול הקונגרס מאשר להסתכל בעיניים לאבא שהילדה שלו חזרה מהשבי, ושהאישה שגידלה אותה כאימא כבר לא תחזור לעולם.
תומאס הנד, אביה של אמילי בת ה-8 והגרוש של נרקיס הנד ז"ל, נזכר: "במלחמת העולם השנייה מלכת אנגליה ואימא שלה הלכו לרחובות שהופצצו לחלוטין כדי להראות תמיכה בעם שלה. זה מסר חזק מאוד לעמוד ולהגיד 'אני כאן, אני איתך' - אבל הוא לא כאן, הוא לא עשה את זה, נכון?".
אבל הוא השווה את עצמו לצ'רצ'יל.
"כן, הייתי רוצה לדעת באיזו דרך הוא משווה את עצמו לצ'רצ'יל", הוא צוחק במבטא בריטי כבד. "לא, צ'רצ'יל היה מדינאי אמיתי". והוא מוסיף ותוקף: "הייתי בחדר האוכל בכנסת וראיתי רק אדם אחד עם הסרט הצהוב ואחד עם הדסקית מתחת לחולצה שלו. הם מחלקים את זה בחינם בכניסה, אין שום תירוץ - אתם לא יכולים אפילו לשים סיכה או ללבוש משהו שמביע תמיכה ואומר 'אני איתכם?'. זה ניתוק מוחלט".
את המקום שעומד במוקד הסיפור שלנו נתניהו ושאר נבחרי הציבור כבר לא יוכלו לראות. זה סיפור על מקום עבודה אחד, הנהלת החשבונות של הקיבוץ: מבנה אחד שדרכו אפשר להבין את החורבן של קהילה שלמה. תשעה אנשים היו מגיעים לכאן כל בוקר: שישה נרצחו, רק שניים שרדו, אחד עדיין בשבי בעזה - אוהד בן עמי. "אני משוכנעת שהוא מלמד אותם שם חשבון, לא יודעת מה, הנהלת חשבונות", אומרת נעמי חרובי, מנהלת תחום הביטוח של הקיבוץ.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"היה פה המבנה, אני עוד רואה אותו", מספרת נעמי. "אני רואה את הגינה שלי. אני רואה את המדרגות, אני רואה את הכניסה. אני רואה את רפי (סבירסקי), אני רואה את אוהדי (אוהד בן עמי), אני חושבת על הקפה ועל הריכולים - מרינוש (מרינה לוסב) זכרונה לברכה ליד יונתוש (יונת אור) זכרונה לברכה, וממש ליד נרקיס אהובתי (נרקיס הנד). אני שומעת את המוזיקה שמתחילה בארבע: אצל יובל (בר) זה היה יותר אהוד בנאי, ישראלי, ואצל רפי זה היה יותר רחמנינוב וג'אז".
כמה ימים אחרי התקפת המחבלים, כשאנשי בארי נכנסו להנהלת החשבונות השרופה לבדוק אם משהו נשאר, הם הופתעו מהמראה. מהכספות הצליחו להוציא את השטרות שאותם האש לא כילתה. רז בן יעקב המנהל לא שמח ברגע הזה: הוא רק ניסה לעכל את מה שקרה בבארי כמה ימים קודם.
באותו הבוקר הוא היה במרחק של כמה מאות מטרים מהנהלת החשבונות, בבית שלו. כשהמחבלים הציתו את הבית הוא נכנס לממ"ד יחד עם אשתו, ילדה בת שלוש וחצי ותינוק בן עשרה חודשים. הם יצאו משם רק אחרי שתים עשרה שעות. באותן שעות גם נעמי הייתה בביתה, וגם אותו המחבלים העלו באש: "אני זוכרת שאמרתי לבעל שלי 'השרפה מצילה אותנו. הם לא יכולים להיכנס'".
מתי אתה מבין מה קרה?
"בשמונה בבוקר ב-8 באוקטובר למוחרת אני מתלבט אם לשלוח הודעה לרפי סבירסקי, שעבד במשרד לידי והוא גם קיבל אותי לעבודה", משיב רז. "אבל לא היה לי אומץ להתקשר. אמרתי שאני אתקשר לבן שלו איתי סבירסקי, שהוא גם חבר טוב עוד מכיתת תפוח. התקשרתי אליו, הטלפון צלצל אבל הוא לא ענה כמובן. אז שלחתי הודעה כללית בקבוצה של הנהלת חשבונות, לראות מי איתנו, ולפי התגובות שמעתי שהמצב נורא".
מכל צוות הנהלת החשבונות נותרו רק נעמי ורז בקיבוץ. חזרנו איתם בחודש יוני למקום שהיה ביתם השני: "זה החתול של מרינה שהיא תמיד הייתה מאכילה, תראה איזה רזה הוא נהיה", הם מבחינים. מסביב המתינו הדחפורים לאור הירוק להריסה.
"פה היה המשרד שלי, המשרד עם כל הכספות. כאן היה המשרד של יסמין (בירה) זכרונה לברכה", מצביע רז בשטח, ונעמי מוסיפה: "יסמין נרצחה עם בעלה ושתי הבנות שלה. היא הייתה ארגנטינאית, אנחנו שמענו את הספרדית שלה בקולי קולות בכל המשרד גם כשהיא הייתה צועקת וגם כשהיא הייתה צוחקת".
אלה בן עמי היא הבת של אוהד החטוף, וגם היא באה להיפרד מהמבנה, מהחדר שעל הקיר שלו היה תלוי פעם ציור שציירה לאבא כשבאה לבקר אותו בעבודה. עכשיו היא תולה כאן תמונה אחרת לגמרי, הכרזה של אביה החטוף.
איזה זיכרון יש לך מפה?
"וואו, מלא. לפני שזה היה המשרד של אבא שלי, זה היה גן הילדים שלי. ממש התרגשתי שהוא יעבוד בגן שלי. והייתי באה לפה מלא, אוכלת בייגלה ובפלות, שותה מיץ פטל".
זה מקום שהוא אהב?
"וואו, העבודה זה היה מקום המפלט שלו - מחשב, מלא אקסלים שזה הדבר שהוא הכי אוהב בעולם, אקסלים והוא זה החברים הכי טובים. אבא שלי הוא חנון קלאסי. אני מחפשת בשבילו משהו שאני אוכל להביא לו כשהוא יחזור, אני יודעת?"
במשרד הצמוד לזה של אוהד ישב רפי סבירסקי. מרב הבת שלו באה גם היא להיפרד. אביה נרצח בביתו יחד עם אימה אורית, אחיה איתי נחטף לעזה ונהרג בשבי. "יש רגעים רבים שאני חושבת שמזל שהוא (רפי) לא פה כדי לראות מה קורה פה, כדי לראות לאן אנחנו מידרדרים, לתהום שאנחנו מידרדרים אליה מרגע לרגע", היא מודה.
מורן היא הבת של יובל בר, והיא מעידה: "זה כבר לא מרגיש שלי, לא יודעת של מי זה". בבוקר של שבעה באוקטובר היא הייתה בביתה בקיבוץ, ויובל אביה היה עם אימא שלה מעיין. ההוראה הייתה להיות בשקט, שהמחבלים לא ישמעו קולות של דיבור: "זה הדבר שאני הכי מצטערת עליו היום, איך לא דיברתי איתם, איך לא נפרדתי, ובעצם ההודעה האחרונה ב-9:58 - 'הקרבות אצלנו בחוץ' וזהו. הם נרצחו בממ"ד, כנראה ששמו איזשהו מטען על הדלת והם מתו מהדף".
את המשרד הפינתי חלקה נעמי עם נרקיס הנד, שהייתה אשתו הראשונה של תום. למרות שהתגרשו היא גידלה גם את בתו אמילי. "אמילי הייתה באה לפה המון ומשחקת פה ויושבת פה וזהו", נעמי משחזרת, ותום נזכר: "כבר לפני 7 באוקטובר אני הייתי על ציפרלקס, אני הייתי בדיכאון שלי על אבידות אחרות, וזה הכול נהיה לא חשוב".
איך אמילי מסתדרת?
"ממש ממש טוב. לא היית יודע שהיא העבירה 50 יום בעזה, מבוהלת וחוששת לחייה. היא חזקה כמו כל היהודים".
תום דיבר עם נרקיס באותו בוקר: הוא היה בביתו וביקש שתסגור את דלת הממ"ד, אבל כשהמחבלים הציתו את ביתה, היא החליטה לברוח. "היא יצאה, פנתה ימינה והלכה לבית של אימא שלה. אם היא הייתה מגיעה לבית של אימא שלה, היא הייתה שורדת כי אימא שלה שרדה", הוא מספר בעצב.
בארבע אחר הצוהריים באותו היום הדחפורים התקרבו אל הנהלת החשבונות, שפעם הייתה מלאת חיים. "אנחנו חייבים להרוס את זה", מסבירה נעמי, ורז מסכים: "להשאיר אנדרטה באמצע הקיבוץ או זכר כזה, אני חושב שזה יותר מדי". תום מחזק: "זה צריך ללכת, זו עוד תזכורת מטורפת וצריך דף חלק - להתחיל שוב מחדש. אנחנו נקום מהעפר הזה כמו עוף החול, הם לא יעצרו אותנו לעולם".
מירב סבירסקי מביטה ומצהירה: "אלה קירות. מה שחשוב כרגע זה להציל אדם", ואלה בן עמי מוסיפה: "מ-7.10 למדתי להבין עד כמה מקום זה רק מקום. האנשים שבתוך המקום, זה מה שמשנה. אז כשאבא שלי יהיה פה, זה לא משנה אם יש את המשרד שלו או אין את המשרד שלו, הוא פשוט יהיה פה".
הדחפורים הפילו את הקירות, והנהלת החשבונות של בארי נמחקה מעל פני האדמה. נותרו רק זיכרונות של אלו שהיו ואינם, ושל אלו שעדיין בשבי. בלעדיהם שום דבר לא יצמח על האדמה הזאת, שום דבר. נעמי מסכמת בתקווה: "את המבנה הזה יבנו מחדש. יבנו אותו איפשהו, זה לא משנה. רק שיחזירו אותם ושלאמילי יהיה טוב".
תחקיר: מאי פכט