מלחמת 300 הימים, ורק התחלנו – זה התסריט שמשרטט לנו ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן ברור ומפורש. "מלחמת קיום מול טבעת החנק של צבאות הטרור", "מאבק מול ציר הרשע של איראן" ו"גביית מחיר בכל זירה שהיא", אמר בהצהרה השבוע.
"הבטחתי לכם מלחמה ארוכה – ואני מקיים, אזרחי ישראל היקרים", כפי שמכנה אותנו ראש הממשלה. "אני עומד איתן מול כל הלחצים לסיים את המלחמה", כל הדרך לאותו ניצחון לא מוגדר, ניצחון שרק נתניהו יידע להכריז שהשיג. רק הוא ידע להבטיח שנגיע אל הניצחון, מכיוון שרק הוא יוכל לעמוד בלחצים של מוגי הלב שחושבים, כפי שאמר לציבור, ש"מיצינו את מה שניתן להשיג, ובכלל – שאי אפשר לנצח". את זה הוא לא סיפר לנו, אבל רק הוא מסוגל "להדוף כל כך הרבה לחצים שמונעים מאיתנו את ההישגים הכבירים".
כן זה החוזה החדש-ישן שנתניהו משווק לנו. למרות 7 באוקטובר, למרות האסון הגדול בתולדות המדינה, שקרה במשמרת שלו – רק אני יודע להביא לכם ביטחון. רק אני החזק מול איראן, חזק מול חיזבאללה ומה שנשאר מחמאס, כמובן מול הממשל האמריקני הרכרוכי וגם מול ראשי מערכת הביטחון, שמתעקשים משום מה על החוב המוסרי כלפי החטופים, ודוחפים לעסקה שתסדר גם את גזרת הצפון. חזק מול התקשורת העוינת ומול הלחץ של משפחות החטופים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אמרת נתניהו, אמרת "מר ביטחון". בתקופה הכי פחות בטוחה שהייתה לנו חוזר ראש הממשלה למשוואה המוכרת: מי שחפץ חיים ומי שחפץ בניצחון חייב את נתניהו בשלטון. רק הוא יכול לעמוד מנגד ולא להיכנע לדרישות לעסקה לפני שהגענו ליחיא סינוואר, ורק הוא יכול לנהל את המלחמה הרב-זירתית שהביא עלינו וכעת היא צו עליון. אותה המלחמה שבמשך כל שנותיו בשלטון, עד 7 באוקטובר, נזהר ממנה נתניהו כמו מאש וראה בה את תרחיש הייחוס הגרוע ביותר לישראל, מוצגת כעת בתור היעד האולטימטיבי הנדרש ביותר לעתידה של המדינה ולמעשה של המערב כולו.
מדובר בהיפוך מוחלט בתפיסת הביטחון של ישראל, וזה התקבל בלי שנערך כל דיון אסטרטגי ובלי שהתקיים תהליך קבלת החלטות מסודר. להפך, כל ניסיון לקיים דיון שכזה נקטע באיבו, לא נשקלו המשמעויות, לא הוצגו החלופות, בכל צומת איכשהו המשכנו ישר, בלי שעצרנו רגע לחשב את המסלול מחדש.
ישראל כולה נגררת למערכה ישירה מול איראן ושלוחותיה, מערכה בשבע זירות, בניגוד מוחלט למטרות המלחמה שעליהן החליט הקבינט המדיני-ביטחוני בראשית הדרך. המטרות לא עודכנו מאז, אף שאין כל קשר בין יעדי המלחמה כפי שהוגדרו אי-אז בראשית אוקטובר ובין המציאות הביטחונית כעת. העיקר שנלחמים, בלי לדעת לאן רוצים להגיע בדיוק ובלי לדעת מתי נדע שאכן הגענו.
בדברי הימים עוד ינסו להבין איך כל זה קרה לנו. איך התגלגלנו לקבל בהשלמה את הצורך במלחמה אזורית כוללת, בתנאים הכי פחות טובים, ובלי שהגדרנו לעצמנו את התכלית המדינית ואת נקודת הסיום הרצויה. איך התאפשרה הדינמיקה של קבלת החלטות שבה גם מי שיודעים לזעוק בשם "גורמי ביטחון" או "גורמים המעורים בפרטים" על "השיקולים הפסולים" שמשפיעים על קבלת ההחלטות, נגררים להתנהלות טקטית של חילופי מהלומות שהולכות ומסלימות בכל הגזרות? כוח ועוד כוח ועוד מכה ועוד חיסול של מחבל אכזר, שהוא ללא ספק בן מוות, אבל לא בהכרח בעת הזו ודווקא במקום ההוא.
ראשי מערכות הביטחון, שכבר חודשים מתעקשים שהדבר הנכון הוא לחתור לסיום המערכה בעזה, לעסקת חטופים, לשינוי המציאות בצפון ולגיבוש ציר אזורי מול איראן, שוב לכודים בקונספציה שבפועל מאפשרת לאויבינו לגרור את ישראל לנקודה הכי נוחה מבחינתם. כן, האיראנים, כפי שאנחנו נוכחים לדעת באופן כל כך אכזרי, פועלים על פי תוכנית מסודרת, באופן מחושב וסבלני, להגשים את היעד האסטרטגי שלהם: השמדת מדינת ישראל. הם משחקים שח ואנחנו בקושי משחקים שש-בש.
ראשי מערכת הביטחון יודעים את זה. אומנם הם אומרים את זה בחדרים הסגורים, אבל בכל זאת הם מובילים אותנו למציאות המנוגדת לכל מושכלות היסוד בתורת הביטחון הלאומי של ישראל. מלחמה ארוכה שמותחת את היכולת של המשק עד הקצה, מול קהילה בין-לאומית מתרחקת ורטוריקה מנותקת מהמציאות שמהללת מלחמה בציפורניים ועם לבדד ישכון. האם מדינת ישראל תוכל לעמוד בזה? מה מחיר הטעות, ובעיקר, מה המשמעות לחיים של כל אחד מאיתנו כאן?
אלה שאלות שלא התקיים עליהן דיון אחד רציני בפורומים הרלוונטיים, וזה קודם כול כי אין באמת פורום רלוונטי. הקבינט המדיני-ביטחוני הוא סוג של הצגה לתקשורת, מס שפתיים לצורך הפרוטוקול. קבינט המלחמה התפרק עם יציאת בני גנץ וגדי איזנקוט, הפורום המצומצם שהחליף אותו הידלדל אחרי שאריה דרעי התאדה, וכך נותרנו עם ראש ממשלה ועם שר ביטחון שמתעבים זה את זה, עם תרומה שולית של ראש המל"ל והשר לעניינים אסטרטגיים שלא מאתגרים בשום צורה את החשיבה של נתניהו. ראשי מערכת הביטחון מצידם נגועים באחריות לכישלון, והם, שנדרשים להתמודד עם המערכה המתמשכת, מאמינים שאולי בסוף גם נתניהו יעשה את הדבר הנכון בעיקר בעניין החטופים. בינתיים נוצרת פה מציאות חדשה ומאתגרת במיוחד שמאיימת על כל מה שהכרנו כלפי חוץ – וגם פנימה בחברה הישראלית.
בתוך עשרה חודשים, 300 יום – ורק התחלנו – נולד חוזה חדש בין האזרחים למדינה, חוזה שלא נידון ברצינות בשום פורום, שלא עמד לבחירת הציבור, ועדיין משנה לחלוטין את סולם הערכים שעל פיו מתנהלת ישראל. ראשית – ערך חיי אדם, עם מעט החטופים שעוד נותרו בחיים בשבי בעזה. משם נמשיך בהקרבה הסלקטיבית הנדרשת רק מחלק מסוים של האוכלוסייה. סדר העדיפויות שנכפה על כל מי שנדרש לשירות מילואים אין-סופי על חשבון הלימודים, העבודה, העסק והמשפחה. ועוד לא דיברנו על זכות היסוד של תושבי הצפון והדרום לחיות בביתם ולא להמשיך בנדודים בלי תאריך יעד, משהו בסיסי כמו להתחיל שנת לימודים באופן נורמלי.
ומה עם זוטות כמו הזכות לתכנן חתונה, טיול משפחתי או אפילו את החודש הקרוב? באופן כה מצמרר האירוע היחיד שמתקיים בוודאות בישראל בימים האלה הוא לוויה. כל השאר תלוי מן הסתם גם בתוכניות של המנהיג העליון באיראן. בעשרה חודשים מרגילים אותנו לחיות בחרדה מתמדת. בין חיסול לתגובה, לאסון שובר לב, "הותר לפרסום" של חלל נוסף וקורבנות ממל"טים שנופלים ללא התרעה. הזכות של הפרט לחיות את חייו בביטחון וביכולת שליטה מינימלית הולכת ונמחקת בשם ההתגייסות לצורכי הכלל. אין ספק שזה תמיד היה חלק מהחוזה של החיים בישראל, של החזון הציוני, אבל בחודשים האלה מאז אסון 7 באוקטובר והמלחמה האזורית שנכפתה עלינו, הציבור בישראל נדרש לרף חדש של הקרבה מתמדת, בלי שהוא יודע עד מתי – ובלי שיש לו רגע לעצור ולהטיל ספק אם כל זה באמת מחויב המציאות.
נכון, המצב כעת קשה באמת. האויבים מנצלים את שעת הכושר, אנחנו אולי בדרך למלחמת קיום, אבל לא בגלל שלא הייתה לנו ברירה. יידע הציבור שנדרש עכשיו להיות נתין בתוך המציאות הכאוטית הזו, שהיה אפשר אחרת, אבל בישראל של 2024 מתברר שבפועל רק אדם אחד קובע.
ראש הממשלה נתניהו, שבניגוד גמור לעמדת ראשי מערכת הביטחון, מצהיר ומוביל אותנו בגאון בראש מערכה ארוכה וממושכת על ציר הרשע העולמי, שכמו צ'רצ'יל בזמנו עוד יגרור לתוכה גם את ארצות הברית.
למרות האסון שהתרחש במשמרת שלו, אף שלפי הסקרים אין רוב לקואליציה שלו, ואף שעל הנייר יש עוד מנגנונים שאומרים לפקח – המפלגה, המערכת הפוליטית, הכנסת, שומרי הסף כמו גורמי המקצוע במערכת הביטחון – בשורה התחתונה נתניהו הוא היחיד שקובע והוא החליט להמשיך במלחמה הזו עוד זמן רב. נתניהו מקרב אותנו בכל פעם אל סף חדש, עד שיחליט אחרת, כמי שאוחז באופן בלעדי במפתח לאותו ניצחון מוחלט.
300 יום ורק התחלנו. מרקטות לנחיל כטב"מים ולמטר של טילים בליסטיים איראן. מעטים יסיקו מסקנות ויחפשו מקום אחר. היתר, שמאמינים בחובה של מדינת ישראל להתקיים, ינסו לשרוד בכוחות עצמם במלחמת הקיום הזו שנכפתה עליהם ונכונים לשלם את ההקרבה בשם הכלל שנדרש לנצח.
יש שיאמרו שככה מבשלים אותנו לאט במים, ובלי שנשים לב עוד נתעורר ונגלה שהפכנו לנתינים במדינתנו. אחרים, אופטימיים יותר, יאמינו שגם זה יחלוף והימים הטובים של ישראל עוד לפנינו. עם זה, כעת המדינה מציעה לנו חיים בחרדה מתמדת, בתחושת אין-ברירה, בלי יכולת לתכנן אפילו את השבוע הבא. הולכים על הקצה ומעבר לו. 300 ימים ורק התחלנו, ובטח לא כדאי לבנות על תוכניות לחגים.
