אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל עבורם נראה שהשעון עמד מלכת ושלוח השנה לא התקדם מאז 7 באוקטובר. כמעט חצי שנה אחרי היום הנורא ההוא ו"שורדים" רבים מפסטיבל נובה לא באמת מצליחים לשרוד: הם סובלים מהתפרצויות זעם ומהתקפי חרדה תכופים, לא מצליחים לישון, מסתובבים בתחושות אשמה כלפי החברים והקרובים שלא ניצלו, מנסים להיעזר בפסיכולוגים ובכדורים – וכבר בגילם הצעיר מרגישים שהעולם קפא. גם המשפחות, שמטפלות בהם מאז אותו היום, משלמות את המחיר הכבד: הורים שעזבו את העבודה, שהידרדרו למצב כלכלי קשה מאוד ונלחמים על ילדיהם מול הרי הבירוקרטיה, נאבקים להשמיע את קולם של הילדים, שלא חזרו לעצמם – ולרוב אינם יכולים להישאר ללא השגחה, מחשש שהסיוטים יחזרו.
בתה של ק' איבדה שתי חברות ילדות. הן נרצחו לידה במיגונית אחרי שהשלוש נמלטו יחד מהמסיבה ליד קיבוץ רעים. הבת נפצעה קשה מכדור שחדר לגבה כשהסתתרה באחת המיגוניות, הזרוע שלה התרסקה מרימון שהתפוצץ לידה – וכשחולצה מהמיגונית היא הייתה בטוחה שאיבדה את רגליה כי לא הצליחה ללכת. בחצי השנה האחרונה היא עברה סדרת ניתוחים ושיקום ארוך וקיבלה תמיכה מלאה מהוריה. אף שמבחינה גופנית היא במגמת שיפור, השיקום הנפשי הארוך עוד לפניה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"היא כל היום בוכה, על החברות שלה, על עצמה", משתפת ק'. "היא אמרה לי, 'אימא, אני לא רוצה שיסתכלו עליי ברחמים', ואני לא יודעת מה להגיד לה". הבת של ק' לא ישנה לבד, אלא רק כשאימא שלה ישנה איתה בחדר. "אין דלת סגורה אצלנו בבית, גם כשהיא מתקלחת וישנה הדלתות והחלונות פתוחים. חדרים קטנים וסגורים גורמים לה למצוקה", היא מוסיפה. "היא נרדמת רק עם כדורים חזקים ורק באמצע הלילה, ובבוקר היא קמה מאוחר ועצבנית בגלל ההשפעה שלהם. מאז היא איבדה עוד חברים שנכנסו לעזה, וכל לוויה מחזירה אותנו אחורה".
המרוץ הגדול של הוריה סביב הטיפול הרפואי גובה מהם ומשאר הילדים במשפחה מחיר כבד. "פעמיים בשבוע אנחנו בשיקום בבית החולים, צריכים לקחת ימי חופש, כי העבודה כבר לא מתחשבת כמו בהתחלה, ואנחנו נוסעים במיוחד. ימי החופש האלו תכף נגמרים, אנחנו לא כמו שאר העובדים – הילדה שלנו ביום אחד הפכה מבת 21 לבת 5. קופת החולים עוזרת ונותנת לנו את כל הטפסים שצריך, אבל היא צריכה טיפולים נוספים שהם לא מסבסדים, כמו טיפול פסיכיאטרי, והעלויות גבוהות מאוד".
"הילדה שלנו הפכה ביום אחד מבת 21 לבת 5. היא כל היום בוכה, על החברות שלה, על עצמה. היא איבדה עוד חברים שנכנסו לעזה וכל לוויה מחזירה אותנו אחורה"
ק', אימא לצעירה ששרדה מהטבח בפסטיבל נובה
"אל הפסיכיאטר מביטוח לאומי היא לא התחברה, ובכל פעם נאלצה לספר את הסיפור שלה מחדש – לכן החלטנו ללכת למישהי עם המלצות ובאופן פרטי. ביטוח לאומי אומר לנו שיחזיר לנו את הכסף על הטיפול רק אחרי שיכירו בה, אבל כרגע אין ועדות, הכול נעצר. בנוסף היא צריכה טיפולים משלימים מיוחדים לרגליים שלה, שבקושי מתפקדות, במימון שלנו. הכדורים שהיא נוטלת מסובסדים אבל בכל זאת יקרים".
במבט קדימה אומרת ק': "היא צריכה לחזור לשוק העבודה אפילו לכמה שעות, כמה שהיא תצליח להחזיק מעמד. אבל מי יקבל אותה לכמה שעות? או שאפילו המדינה תציע לה איזה קורס או לימודים כדי לפתוח את הראש ולצאת, שתהיה עסוקה? אנחנו על חשבוננו רשמנו אותה לקורס מהבית, שיהיה לה קל".
מעבר לקושי הכלכלי, גם האחים חוו קשיים מההתמוטטות של אחותם. "פתאום ההורים שלהם נעלמו להם לשבוע וחצי מהבית כשהיא הייתה מאושפזת. הם היו לבד בבית ונחשפו לכל הסרטונים הקשים ולכל החדשות לבד. הבן הגדול שלי נסגר לגמרי ולקטן בן ה-10 יצאו טיקים בפנים מרוב חרדות. אם הוא רואה אותה בבית בוכה הוא מתרסק לנו ובוכה גם כן, דברים שלא היו לפני כן", מספרת ק' ובוכה בעצמה. "אנחנו הולכים גם איתו לפסיכולוגית ויש קצת שיפור, אבל אנחנו כהורים לא מקבלים שום דבר. מנסים להישאר חזקים בשביל הילדים".
ק' מספרת שבתה השתנתה מאז יום המסיבה בדרך שלא היה ניתן לדמיין קודם. "המבט שלה שונה, לפעמים אני יושבת ומסתכלת עליה והיא לא איתי, המחשבות שלה נודדות. הרבה פעמים היא לא רגועה ולמדנו פשוט לשתוק ולאט-לאט היא נרגעת ומשתפת פעולה", מספרת האם. "בכל 7 בחודש היא לא ישנה, היא חווה את הכול מחדש, וכל הזמן היא אומרת לי, 'אני לא התקדמתי, אני עדיין ב-7 באוקטובר'".
"המבט שלה שונה, לפעמים אני יושבת ומסתכלת עליה והיא לא איתי, המחשבות שלה נודדות. בכל 7 בחודש היא לא ישנה, היא חווה את הכול מחדש, וכל הזמן היא אומרת לי, 'לא התקדמתי, אני עדיין ב-7 באוקטובר'"
ק', שבתה ניצלה מהטבח במסיבת הטבע
שרדו את המסיבה, אבל לא שורדים בכלל
ג', עובדת מערכת החינוך, עזבה את עבודתה כבר בחודש אוקטובר כדי להיות לצד בנה ששרד את הטבח בפסטיבל. ברכבת ההרים שבה הם חיים כרגע היא מוצאת עצמה כותבת לבנה מכתבים אישיים כדי לנסות להגיד לו את הדברים שהיא רוצה להגיד אבל לא יכולה. "יש לו המון התקפי זעם מאז שהוא ברח מהמסיבה, וחרדות בלילות, וברוב שעות היום שלו הוא ישן. ריח, צבע ומגע מסוימים לעיתים גורמים לטריגר עבורו, הוויסות החושי שלו לא באיזון. אף אחד לא נותן לי את הכלים כאימא להתמודד עם זה".
ב-7 באוקטובר נמלט הבן של ג' ברכבו ממחבלים שירו לכיוון הרכב שלהם כשיצאו מהמסיבה. בזמן שנמלטו, הם התחבאו ברכב בעודם רואים את המחבלים רוצחים את החברים שלהם. "הם היו כפופים בתוך הרכב, ניסו לברוח מהשדות, וגוגל מפות לא עבד", היא מוסיפה. "הם המשיכו להסתתר ברכב תוך כדי מטח טילים ויריות מכל עבר לכיוונם והצליחו לפלס דרך בשדות, דרך מילוט. לא היה לנו קשר טלפוני איתם והטלפונים לא פעלו".
כשהם הצליחו להגיע לצומת בית קמה השוטרים שחסמו את הצומת שלפו אותו ואת חבריו מתוך המכוניות וכיוונו נשקים לעברם. "היה שם בלגן גדול, השוטרים חשבו שהם מחבלים", נזכרת ג'. "זו עוד התרחשות שקרתה באותו היום ותוקפת אותו כל הזמן. הצמידו לו רובה לגוף, זה קרה מתוך מקום של כאוס מוחלט ובהלה שהייתה שם בשטח".
ג' זוכרת מקרה אחד שאחריו היא הבינה שהדרך עוד תהיה ארוכה, אף שעברה כבר כמעט חצי שנה. "ישבנו במסעדה לפני חודש והוא ביקש מהמלצרית שההמבורגר לא יהיה בתוך הלחמנייה. כשהמלצרית הביאה לו את הצלחת משהו בריח של ההמבורגר כנראה עשה לו טריגר והחזיר אותו אחורה. הוא העיף את הצלחת לרצפה, יצא החוצה ונכנס להתקף חרדה", נזכרת האם. "יצאתי אחריו, רציתי לחבק אותו, אבל אז פחדתי שהוא יעיף לי את היד, לקח לו הרבה זמן להירגע. זו הייתה סיטואציה עוצמתית מאוד מבחינתי כאימא, מצב של חסר אונים. במקרה אחר, עד שהוא סוף-סוף יצא מהבית, הוא הלך לעשות על האש עם חברים שגם הם היו בנובה. חפץ כבד שנפל מאחד הבניינים לידם הקפיץ את כולם והם החלו לרוץ כולם ביער, בהתקף חרדה".
"הריח של ההמבורגר כנראה עשה לו טריגר. הוא העיף את הצלחת לרצפה, יצא החוצה ונכנס להתקף חרדה. רציתי לחבק אותו, אבל אז פחדתי שהוא יעיף לי את היד. לקח לו הרבה זמן להירגע"
ג', אימו של צעיר שנמלט מהטבח במסיבת הטבע
"הם שרדו את הנובה אבל לא שורדים בכלל", מוסיפה ג'. "כאילו שכחו את השורדים. כל היום אנחנו בבית, במצב של דריכות תמידית, אין רצף של שינה, יש התקפי זעם וטריקת דלתות. הוא מסתגר בעצמו ושמחת החיים שלו נעלמה, הברק שהיה לו בעיניים כבה. הוא מנסה להיות גם עם החברים וגם עם החברה ולא מצליח, אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שראיתי אותו צוחק".
ג' היא אם יחידנית שמגדלת שני ילדים נוספים. היא מספרת על הקושי לשמור על איזון בבית כשאחד הילדים מתמודד עם טראומה קשה וממושכת כזו. "כשעבדתי בימים הראשונים קיבלתי ממנו מאה טלפונים ביום, שרע לו ולא טוב לו. היה אומר לי שנמאס לו מהחיים ולא הייתי יכולה לתת לו את המענה המתאים כשעבדתי עם ילדים, אז החלטתי לעזוב. אני קורסת כלכלית, כי הזמינות שלי צריכה להיות עבורו באופן מלא". והיא מייחלת לשינוי: "המדינה צריכה לקבל אחריות לכל משפחה, דבר ראשון – הטיפול בשורדים עצמם, ואחר כך כל המעטפת, שיקום המרחב האישי והתעסוקתי, גם בשבילי". במהלך הריאיון מוסיפה ג' ומודה: "אני אף פעם לא בוכה לידו אלא רק עם עצמי. השורדים ובני משפחותיהם צריכים לקבל הכרה מוחלטת ומעטפת ראויה לשיקום הנפש והגוף, הם דור העתיד".
"הוא מסתגר עם עצמו ושמחת החיים שלו נעלמה, הברק שהיה לו בעיניים כבה. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שראיתי אותו צוחק. אני אף פעם לא בוכה לידו אלא רק עם עצמי"
ג', אם לצעיר שהצליח להינצל מהטבח בנובה
"החוק לגבי הסיוע נכתב בשנות ה-70'"
אז מה מגיע לניצולי הנובה? את הקצבה מביטוח לאומי, כחלק מחוק התגמולים, מקבלים דרך ועדה רפואית. כדי לבדוק איזו לקות נותרה ולהתאים טיפול בהתאם לנזק שנותר (נפשי או פיזי או שניהם), נדרשת הוועדה: כעת, בעקבות המצב, מאפשרים לרוב הנפגעים לעלות לוועדות ללא נוכחות - ועל בסיס מסמכים מרופא קופת החולים. "הביטוח הלאומי הבין את גודל האסון, ולמרות שאין עד היום חוק פיצוי אסונות לאומיים - שהביטוח הלאומי ניסה להעביר לאחר אסון מירון - אנחנו פועלים לפי חוק התגמולים שנכתב בשנות ה-70", מדגישים בביטוח לאומי.
כבר בחודש אוקטובר ונובמבר אפשר הביטוח הלאומי תגמול רפואי, שנותן מענה ביניים, ושילם מענקים החל מחודש דצמבר. "עשינו מגוון פעולות כדי ליידע על התהליך בביטוח הלאומי שהוא במסגרת חוק התגמולים הכולל בקשה להכרה, המאושרת בידי משרד הביטחון, ולאחר מכן ועדה שנקבעת על ידי מסמכים עם טופס מקוצר שייצרנו". מציינים שם. כיום רשומים מעל ל-70 אלף נפגעי פעולות איבה בישראל.
ומה לגבי שורדי הנובה? חמ"ל הביטוח הלאומי יצר קשר עם כל שורדי הנובה - 3,580 במספר, לפי הרישומים. "חלקם לא שיתפו פעולה ולא ענו - גם לאחר שניסינו לפחות חמש פעמים לכל אחד. אנחנו נמשיך כל העת לנסות בעדינות כדי לסייע", מדגישים בביטוח הלאומי. במקביל הוקם מייל ייעודי לשורדי המסיבות, והוקם גם דוכן ביריד נובה בתל אביב. חודשיים לאחר הטבח התקיים זום מרובה משתתפים בנושא, וכל נפגעי הנובה הוזמנו כדי לשמוע על הזכויות והתהליך. המשפחות השכולות קיבלו גם הם מידע בחוברת ובהודעות טקסט, ולאחר מכן נערכו כנסים למשפחות כדי שימצו את הזכויות שלהן. גם הקשר עם מפיקי הנובה נשמר כדי לסייע במימוש הזכויות.
בביטוח הלאומי מציינים כי "אנו מלווים את המשפחות השכולות בסיוע משפטי במימון ביטוח לאומי - צווי ירושה, חובות בבנק והנחות ברשויות". גם קבוצות שיקום ייעודיות הוקמו, ובימים אלה גם מקודם שינוי בחקיקה בנוגע לטיפול בארוסות וביתומים ששכלו הורה אחד, לצד הרחבת הזכויות לאחר גיל 18.
"החיילים לא צריכים לעבור מסכת תיזוזים"
חלק מניצולי פסטיבל נובה הם חיילים שבילו בה בזמן שהחלה מתקפת הטרור. אחד מהם, ב', היה חייל גולני בשירות סדיר. רגע לפני השחרור המתוכנן הוא החליף עם חבר משמרת סוף שבוע בבסיס בדרום כדי ללכת למסיבה. משם הוא הצליח לצאת בחיים, אך חייו עוד לא חזרו למסלולם. "הוא לא ישן, לא מסוגל להתרכז בעבודה ויש לו סיוטים", מספרת אימו. "הוא איבד 40 חברים מהבסיס בדרום והיה עסוק בחודשים הראשונים בללכת ללוויות ולשבעות".
"הוא איבד 40 חברים מהבסיס בדרום והיה עסוק בחודשים הראשונים בללכת ללוויות ולשבעות. כל הזמן אומרים לי, 'הוא צעיר, תגידו תודה שניצלתם', אבל קשה לו לתפקד"
אימו של ב', חייל שהיה במסיבה
ההכרה בב' לא הייתה מיידית, כיוון שהיה חייל צה"ל, ואימו נאלצה להיאבק במערכת כדי שיוכר כאזרח נפגע פעולות האיבה. "באזרחים שניצלו ההכרה הייתה אוטומטית בידי ביטוח לאומי, אבל לחיילים לא. היה לנו מאוד קשה להביא אותו למצב של הכרה מביטוח לאומי למרות שהיה חייל", מספרת ד', האם. "לקח לי שלושה חודשים רק לקבוע לו תור לפסיכיאטר".
"כל הזמן אומרים לי, 'הוא צעיר, תגידו תודה שניצלתם'", מוסיפה ד', "אבל קשה לו לתפקד. אני הלכתי במקומו לוועדות והגעתי לכנסת לדבר. כל כך הרבה התעסקויות ונראה שהניצולים נשכחו בצד". האם מוסיפה בכאב: "לא צריך להיות הבדל בין חייל לאזרח, החיילים לא צריכים לעבור מסכת תיזוזים. הם צריכים שתהיה להם גם האפשרות לצאת חלקית לעבוד ועדיין לקבל מה שמגיע להם, הם חייבים להתחיל לחזור לשגרה".
החיילים שהיו בנובה, כמו ב', זכאים למעטפת כלכלית ורפואית במהלך השירות הצבאי. בצה"ל ציינו כי מערך בריאות הנפש פעל מתחילת המלחמה כדי לאתר אותם ולפנות אליהם. מוקד מיוחד הוקם לנושא – *6690, שלוחה 3 – כבר ביום השני למלחמה.
בצה"ל סיפרו כי מקצת החיילים שהיו במסיבה – אלו שבחרו בכך – הופנו לטיפול פסיכולוגי, ואילו אחרים בחרו שלא לקבל טיפול. "עם שחרורם יהיו זכאים חיילי חובה שיוכרו כנכי צה"ל לתגמולים ולמעטפת טיפול ושיקום מלאה מאגף השיקום", הדגישו בצה"ל.
בחודשים האחרונים הורים רבים של צעירים ששרדו את הטבח במסיבה התאגדו בקבוצת וואטסאפ משותפת כדי לשתף במצבם ובמצב ילדיהם, וכדי להילחם יחד על הזכויות שמגיעות להם. י' הוא אחד מאותם הורים. "אנחנו המשפחות פשוט לא שורדות את זה", הוא מספר, "יש אימא שלא עוזבת את הבת שלה לשנייה כי היא מפחדת שהיא תפגע בעצמה אחרי מה שעברה ב-7 באוקטובר. יש עוד אימא שנאלצה לעזוב את העבודה שלה כי הבן שלה לא מוכן לצאת מהשירותים, הוא יוצא פעם ביום כדי לקבל אוכל מאימא שלו", הוא מוסיף.
"יש מקרים קשים, המערכת מנסה לעזור אבל לא מספיק, המערכת מסורבלת", מצהיר י'. "עדיין אין תשובות לכל הדברים שקרו, אנשים נתקלים בקשיים מול המדינה. אנחנו פועלים מול הרווחה ומול הביטוח הלאומי אבל הקשיים נמשכים". לסיום הוא מזהיר: "אם דברים יתמסמסו ואנשים לא ישתקמו, יהיה פה אסון לאומי ברמה של דורות".
