בנימין נתניהו מבין היטב. לראשונה מאז תחילת הקדנציה הוא חש סכנה ממשית להמשך שלטונו. מבחינתו, משבר חוק הגיוס הוא כמו משחק איקס-עיגול שבו השחקן היריב פתח וכבר חשב מראש על כל המהלכים: כל תזוזה נגדית של נתניהו נתקלת בנתיב חסום אחר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
רק שנתניהו לא מתמודד עם שחקן אחד, אלא עם שלושה - בני גנץ, יואב גלנט והחרדים. לכל אחד מהם אינטרס אחר, ובניגוד לנתניהו שנחוש להישאר בשלטון בכל מחיר, לאחרים יש מחשבות כפירה.
נתחיל בגנץ. אומנם שר הביטחון לשעבר הצטרף לממשלה כדי לסייע במאמץ המלחמתי, אבל הוא מזמן בשל לעזוב אותה. השפעתו הולכת ופוחתת וכל יום שעובר יוצר הלחמה בינו לבין המלחמה המורכבת, שאינו מעוניין בה. הוא עדיין לא פרש בעיקר בשל החשש מאובדן המנדטים. במובן הזה חוק הגיוס הוא הזדמנות פז עבורו: הוא יכול להוביל לפירוק הממשלה באופן עצמאי מבלי שישלם את המחיר. וגם אם לא יפרק באמת, אולי ילחיץ את נתניהו עד כדי כך שייאלץ לקבוע תאריך בחירות מוסכם.
אם יש מי שמשלה את עצמו שגנץ ינהל מגעים בחפץ לב על חוק גיוס - יש לי בית למכור לו בירח, כפי שאמר השבוע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בהקשר אחר. גנץ לא יזוז מילימטר מהמתווה שלו, והיה לו ברור מהרגע הראשון שהחרדים לא יאמצו אותו כפי שהוא. יש לו רק מטרה אחת - לצאת מהאירוע הזה עם תאריך בחירות מוסכם.
מכאן לגלנט - בניגוד לשמועות, שר הביטחון לא מתכוון לעזוב את הליכוד. הוא לא חבר לאף אחד אחר כדי להפיל את נתניהו, אבל הוא גם לא פראייר שעומד לשאת לבדו על הגב את אלונקת הגיוס. אין לו אשליות גדולות על גיוס חרדים, אבל עליו מוטלת האחריות להשלים בהצלחה את העברת החוקים להכבדת הנטל, ובעיקר את מילוי השורות. לתפיסתו, ללא חוק גיוס שיהיה מקובל על המשרתים יהיה קשה יותר להצליח במשימה הזו. המטרה שלו כפולה - האחת, שיוציאו עבורו את ערמוני הגיוס מהאש. השנייה - שגנץ יישאר בממשלה. בלעדיו יהיה לו הרבה יותר קשה. הוא מקווה שדווקא ההצבה של נושא פוליטי במרכז השיח תקשה על גנץ לפרוש בעיצומה של מלחמה, בטענה שהוא עוסק בפוליטיקה.
ועכשיו לחרדים, השחקנים החשובים ביותר ושותפיו הקרובים של נתניהו. אלמלא חוק הגיוס אין בכלל ספק שהיו מעוניינים להמשיך בממשלה הזו ("למי רע פה?"). אלא שציפור הנפש שלהם, חוק הגיוס, בסכנה: תופי המלחמה שהולמים בחוזקה, בשילוב טראומת הרפורמה המשפטית, כבר לא יאפשרו לנתניהו להגשים את מאווייהם, ובוודאי לא פטור מלא מגיוס וחוק עוקף בג"ץ שיגן עליו.
כעת הם גם תלויים בגנץ לגיבוש חוק חדש, ועוד בעיתוי הכי פחות נוח מבחינתם. וכאן מתחילה ההתלבטות - האם בכל זאת דחיית הנושא לאחרי הבחירות תאפשר להם לגבש הסדר נוח יותר? האם מישהו אחר דווקא יוכל לתת להם יותר מנתניהו?
בלא מעט ערים בחרו החרדים לקדם דווקא ראש עירייה דתי או חילוני שישתף איתם פעולה: הם הבינו שמרחב התמרון שלו יהיה גדול בהרבה. גם בירושלים למשל לא תמכו במועמד חרדי אלא במשה ליאון, שהם יודעים להסתדר איתו מצוין. האם גם בפוליטיקה הארצית יגיעו למסקנה שדווקא קואליציה אחרת תוכל לספק להם את הסחורה שנתניהו הבטיח בתחילת הקדנציה? תלוי את מי שואלים אבל זה כבר הרבה פחות מופרך מבעבר.
מה שמסכן את הממשלה עוד יותר מהמשבר עצמו הוא עצם התחושה שהבחירות מתקרבות. חברי הכנסת של הליכוד מתחילים להריח פריימריז ומתנהגים בהתאם. גם בממשלת בנט-לפיד, ההבנה שהבחירות מעבר לפינה גרמה לחברי כנסת להקשיח עמדות על נושאים שוליים יחסית, והובילה לבסוף לפיזור הכנסת.
אדם מנוסה כמו ישראל כ"ץ לא מחזיר ארצה את השגריר באו"ם על דוח חיובי שהגיש הארגון, אלא אם הוא ממש נואש לבולטות (ולא הצליח לעמוד בפני הפיתוי לייצר כותרת "ישראל כ"ץ החזיר את גלעד ארדן להתייעצות"). השרה להגנת הסביבה עידית סילמן מעכבת את התקציבים לארגוני סביבה, למרות שתפקידה לדאוג בדיוק לזה, ואילו ניר ברקת תוקף בחריפות את נתניהו על דוח מירון, על אף שידע שזו נקודת תורפה של נתניהו. מה לעשות, הזמן אוזל וצריך להתבדל.
פריימריסטים בליכוד לא מפרקים ממשלה, הם רק עושים נזק בהתנהגות פופוליסטית וחסרת אחריות. אבל ברגע שראשי מפלגות יתחילו להריח את אותו הריח - גם נבואת הבחירות עשויה להגשים את עצמה.
