בליל 25 במרץ אשתקד התייצב שר הביטחון יואב גלנט אל מול המצלמות ודרש מראש הממשלה בנימין נתניהו לעצור את חקיקת המהפכה המשפטית בשל "סכנה ברורה ומיידית" לביטחון המדינה. למוחרת, ביום ראשון בשעה 20:56 בדיוק, פורסמה הודעה לקונית של לשכת ראש הממשלה. "ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט להעביר מתפקידו את שר הביטחון יואב גלנט". ההודעה הזו הציתה מחאה ברחובות ישראל, ונתניהו נאלץ בסופו של דבר לחזור בו.
כמעט שנה מאוחר יותר, גלנט הימם את המערכת הפוליטית כשהתייצב שוב מול המצלמות והודיע שלא יתמוך בשום חקיקה בנושא הגיוס שאיננה מוסכמת על "כל חלקי הקואליציה". בכך הוא הפקיד את המפתחות לסוגיה הנפיצה ביותר במערכת הפוליטית בידי יו"ר המחנה הממלכתי השר בני גנץ, שנכנס לממשלה בתחילת המלחמה אך לא מחויב לאינטרסים הקואליציוניים שלה.
"האסטרטגיה של גלנט מורכבת משלושה דברים: ביטחון, ביטחון וביטחון", טוען משה קלוגהפט, יועץ אסטרטגי ומנהל משברים, לשעבר יועץ לראשי הממשלה נתניהו ובנט. "הוא לא משאיר מרווח לסיכה בין לבין. ולכן - גלנט מצליח להוביל אופוזיציה פנימית דה-פקטו לנתניהו אבל תמיד על טיעון ביטחוני. כשזה חוק גיוס חרדים, שזאת סוגיית דת ומדינה - זה ביטחוני. גם כשזו ההתנגדות לרפורמה המשפטית, הרקע הוא בכלל בגלל הדאגה לביטחון. ביישום ובהיצמדות לאסטרטגיה הוא מקבל ציון עשר מעשר. גלנט הולחם לנרטיב".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הקואליציה החלה לרעוד בחסות הפלונטר החדש, שכן אם לא יקודם חוק הגיוס יישללו תקציבים למוסדות חרדיים בהוראת בג"ץ - והדרך היחידה למנוע זאת היא פיזור הכנסת. נתניהו ואנשיו אומנם הכירו את עמדתו בסוגיה, אך התנגדו לה בתוקף. גם החרדים טענו שמדובר במהלך שמסכן את עתיד הקואליציה. אלא שהמציאות הביטחונית לא יכולה לחכות לפוליטיקאים הפעם, וגם היועצת המשפטית ובג"ץ כבר לא ממתינים.
"גם אז וגם היום הוא פועל בניגוד לאינטרס הפוליטי המובהק שלו ועשה את הנדרש ממנו כמי שאמון על מערכת הביטחון, למרות שהוא יכול למצוא את עצמו בבית", אומר חגי רזניק, ראש מכון ריפמן לפיתוח הנגב ולשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון בתקופת גלנט במשרד. "זה היואב שאני מכיר יותר מ-25 שנה - אדם עם אומץ לב שפיו וליבו שווים, ושגם יודע לראות את הפרטים".
רזניק הכיר את שר הביטחון כשהיה בעצמו חייל בודד בלי עורף משפחתי, שהוצא בצעירותו מהבית בצו בית משפט. גלנט, אז מפקד אוגדת עזה, לקח אותו תחת חסותו. שנים אחר כך, כשנכנס לפוליטיקה, הוא העסיק את רזניק כיועץ ולאחר מכן מינה אותו למנכ"ל משרדו. "מצד אחד, הוא בן אדם שיודע לחתוך ומורגל בקבלת החלטות במשך עשרות שנים, חלקן החלטות מבצעיות בעורף האויב", מתאר רזניק. "מצד שני, אני מכיר את יואב גם כאדם רך וקשוב. באיזה עולם תא"ל נמצא בקשר עם רב"ט כי הוא מבין את ההקשר הרחב של חוסר בעורף משפחתי? יש בו רכות אמיתית, לא מעושה ולא מלאכותית".
"יואב התגלה כעסוק מאוד בעצמו"
שנה ושלושה חודשים חלפו מאז נכנס יואב גלנט בשערי הקריה עם רכב השרד, צעד על השטיח האדום וסקר את משמר הכבוד שעמד דום לכבודו: מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל יותר מעשור קודם לכן, קיבל אותו כשר הביטחון של מדינת ישראל. בדרך הוא גילה שחלק מהסמכויות במשרד שלו הועברו ליו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', אך לא נעמד על הרגליים האחוריות בזמן אמת.
ספק אם בשיאה של פרשת הקרקעות, גלנט האמין שייכנס ללשכת שר הביטחון בקומה ה-14 בקריה. באותם ימים, ב-2010, נטען כי השתלט בניגוד לחוק על קרקעות מדינה במושב עמיקם: הפרשה, שהגיעה גם למבקר המדינה ולפתחו של בג"ץ, הובילה לביטול מינויו למפקד הצבא. גלנט, שהחל דרכו בצה"ל כלוחם בשייטת 13, היה אלוף פיקוד דרום בשנים 2010-2005, כולל במהלך מבצע "עופרת יצוקה". מאז פרש מצה"ל עשה את דרכו בעסקים, נכנס לפוליטיקה עם מפלגת "כולנו" של משה כחלון, מונה לשר הבינוי והשיכון בממשלת נתניהו הרביעית - ומשם פילס את דרכו לצמרת הליכוד.
היועץ האסטרטגי ליאור חורב, שהיה חבר ב"פורום החווה" המפורסם של אריאל שרון, מכיר את שר הביטחון עוד מהתקופה שכיהן כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. שנים מאוחר יותר, בבחירות 2015, הצטלבו דרכיהם מחדש כשחורב הועסק כמנהל הקמפיין של כחלון ו"כולנו".
לדבריו, "יואב התגלה כמו יואב - עסוק מאוד בעצמו, באיך יופיע על שלטי החוצות, במעמדו בקמפיין, בבכירותו. התנהגות ילדותית נרגנת, עסקנית, שדי הפתיעה אותי לרעה. כבר בתחילת הכהונה הוא הרבה לפקוד אירועים של פוקדים גדולים בליכוד, מקורבים לנתניהו. זה היה בולט מאוד, הרי בכולנו לא היה פריימריז ולא היה שום צורך ללכת ולחזר אחרי החבורה הזו. הוא הפך לאחרון הליכודניקים. היה ברור שהוא פוזל החוצה, ואכן הוא די הסדיר לאורך הכהונה את העובדה שהוא עובר לליכוד והגיע להבנות עם נתניהו".
"לא קם בבוקר ומייצר ספינים"
היחסים הרעועים בין ראש הממשלה לשר הביטחון הגיעו לשפל ביולי אשתקד, יותר מחצי שנה אחרי ששר המשפטים יריב לוין הציג לראשונה את המהפכה המשפטית. בליכוד החליטו אז לאשר בקריאה שנייה ושלישית סעיף אחד מהרפורמה – ביטול עילת הסבירות. גלנט תועד אז מנסה בכל כוחו לדחוף להסכמות תוך כדי ההצבעה, ודורש מלוין: "תן משהו!" - בזמן שנתניהו חוצץ ביניהם.
"האמירות שלו, אם אתה בוחן אותן לגופן ולא באקלים לעומתי כזה או אחר, הן לא אמירות קיצוניות", מתאר רזניק. "גם בפעם הקודמת הוא עשה את תפקידו והתריע, וגם היום הוא מייצר קול שפוי שאומר שצריכה להיות פה הסכמה רחבה שמשתקפת על ידי המפלגות השונות בפרלמנט הישראלי. הוא לא קם בבוקר ומייצר ספינים".
האסון ב-7 באוקטובר לא השכיח את משבר האמון בין הקברניטים. למרות יחסיו הקשים עם נתניהו, גלנט הצליח למצב עצמו כאיש הדומיננטי בניהול המלחמה. הוא זה שמכנס את כל ראשי מערכת הביטחון בכל בוקר החל מ-8 באוקטובר, מתאם עמדה אחידה בדרך כלל של המערכת כולה ומאמץ לא פעם גישה מיליטנטית בהרבה מזו של נתניהו. ראש הממשלה מצידו הנחה את ראש המוסד דדי ברנע ואת ראש השב"כ רונן בר שלא להיפגש עם גלנט שלא בנוכחותו, וגם הסתיר ממנו את עסקת התרופות לחטופים עד שהגיעה לשלבים מתקדמים.
קלוגהפט סבור כי ההתנגחויות החוזרות עם נתניהו משרתות את גלנט, לפחות בטווח המיידי. "גלנט הוא הדמות היחידה כיום בליכוד שמקובלת יחסית גם על מחנה מרכז רחב. מצד שני, הגשר צר מאוד. אם ייתפס שגלנט הביא לנפילת ממשלת הליכוד, זה יכול להביא לגט גירושין מהמפלגה וממתפקדיה. כל עוד הוא יילך בין הטיפות, מעמדו כדמות שנמצאת יחסית בקונצנזוס יישמר".
התוכנית שמוסמסה והמכה שפוספסה
הן נתניהו והן גלנט מאמינים כי על הלחימה בעזה להימשך עד להשגת מטרות המלחמה - השבת החטופים, שלילת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והסרת כל איום צבאי מכיוון רצועת עזה. הם גם רואים עין בעין את הצורך בפירוק גדודי רפיח של חמאס. הפערים ביניהם מתגלעים במלוא עוזם בשאלת היום שאחרי חיסול חמאס. בעוד ראש הממשלה מרבה לדבר על מה שלא יקרה בעזה כל עוד הדבר תלוי בו, שר הביטחון סבור שדברים היו יכולים להתנהל אחרת אם הדרג המדיני היה מאמץ את התוכנית שלו שכמעט לא נדונה בקבינט ומוסמסה על ידי נתניהו.
לראייתו של שר הביטחון, אחרי המלחמה יש להקים מנגנון שליטה אזרחי ברצועת עזה שיורכב מארבעה גורמים: כוח משימה רב-לאומי, גוף אזרחי-מנהלי פלסטיני, מצרים וישראל. הכוח הרב-לאומי - בהובלת ארה"ב, מדינות מערב אירופה ומדינות ערביות מתונות - יקבל אחריות על שיקום הרצועה ויהיה הכתובת של גופים בינלאומיים המעוניינים לסייע בכך. הגורם השני, גוף אזרחי-מנהלי פלסטיני, יורכב מוועדות מקומיות ומגורמים שאינם עוינים את ישראל.
לתפיסת גלנט, היחסים המורכבים עם ראש הממשלה והפערים בעמדותיהם לא מעיבים על הקשר הרציף בניהול המלחמה. הוא מביע בחדרים הסגורים את עמדותיו המקצועיות והענייניות כמתחייב מתפקידו, הן בשיחות בארבע עיניים והן בשיחות בשמונה עיניים עם המזכירים הצבאיים. בראייתו, חילוקי הדעות נותרים מקצועיים, גם אם נתניהו מערב שיקולים פוליטיים.
"אני חושב שגלנט יצטרך לתת הרבה יותר תשובות בוועדת החקירה הממלכתית שתקום ממה שהוא מדמיין לעצמו, משום שבסופו של דבר זו אחריותו הישירה כשר הביטחון", אומר חורב. "יש לו אחריות ישירה להתעצמות חמאס ברצועה שהביאה ל-7 באוקטובר ולחוסר ההכרעה של חיזבאללה. הוא לא יוכל להימלט מזה. להערכתי חלק מהאופורטוניזם שלו זה הניסיון לבדל את עצמו ולחשוב שהוא יהיה בין אלה שישרדו את סיום המערכה ואת מסקנות ועדת החקירה. בעיניי זה ליקוי מאורות".
מר ביטחון, מר טפלון?
אף שהטבח התרחש במשמרת שלו כשר הביטחון, תמיכת הציבור בגלנט גבוהה. בסקר "אולפן שישי" לפני כשבועיים הוא שובץ בצמרת רשימת הפוליטיקאים "הכי מאחדים". שני רק לגנץ שמפלגתו מובילה בסקרים.
קלוגהפט אומר שגלנט הוא לא רק מר ביטחון, אלא גם מר טפלון. "פעם אמרו על שר הביטחון פואד בן אליעזר שכדאי להצטלם לידו כי תמיד אתה נראה רזה. אז מתברר שאם כבר קורה אסון, טוב לפוליטיקאי שיש את נתניהו לידו, כי לידו אתה תמיד פחות אשם. ביבי הוא כליא הברקים הציבורי של גלנט, כי אם נתניהו הוא 'הראש האשם' אז לידו אף אחד לא אשם, אפילו לא שר הביטחון בתקופת המחדל הביטחוני הגדול בהיסטוריה שלנו. מצד שני, ועדת חקירה ממלכתית יכולה להיות האיום הגדול ביותר על הנסיקה הציבורית של גלנט: הוא ירצה לצאת שם הרבה יותר אחראי לתיקון והרבה פחות נושא באחריות למחדל".
גלנט, כפי שפורסם בעבר, הציע לצאת למתקפת מנע על חיזבאללה עוד לפני התגובה לטבח 7 באוקטובר שביצע חמאס. ראשי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, ראש אגף המודיעין וראש אגף המבצעים, חשבו שצריך לנצל את ההזדמנות הזאת. שר הביטחון, כפי שדווח, סבר שחיזבאללה "מהווה איום גדול יותר מחמאס", אך נתניהו נמנע מתמיכה במתקפה, גם בצל לחץ אמריקני. גלנט סבור עד היום כי בנקודת הזמן ההיא ניתן היה להנחית מכה חסרת תקדים על חיזבאללה וכי מדובר בבכייה לדורות, בייחוד נוכח שאלת החזרת תושבי הצפון לבתיהם.
"אתה רואה את השינוי כשאצלו השינוי הזה הוא תמיד דואלי", סבור חורב. "מצד אחד, תומך נלהב אחרי 7 באוקטובר בהרחבת הממשלה. מצד שני, מנסה להציל את עורו. ברוב תקופת המלחמה הוא הולך לצעדים קיצוניים מאוד, כולל פתיחת מלחמה בלבנון. הוא מנסה למצב את עצמו כמי שלא נושא באחריות כלשהי למחדל ועוד משתעשע במחשבה שהוא יכול לרשת את נתניהו, מחשבה שהיא בעיניי בין טירוף מערכות ועד ורטיגו מוחלט".
"זרק גחל בוער לעבר גנץ"
האולטימטום על חוק הגיוס רק החריף את הקרע בין נתניהו לגלנט, כששר הביטחון הוביל שוב קו לעומתי לראש הממשלה. העמדה של גלנט מאוד ברורה: הוא לא רואה בחוק הגיוס עניין פוליטי, אלא צורך ביטחוני. עוד לפני המלחמה הוא התנגד לחקיקה חד-צדדית במתווה שדורשות המפלגות החרדיות ואף סירב להתחייב כי יתמוך בחוק. גם עכשיו גלנט נוטה להעריך שלא יוכל להצביע בעד חוק הגיוס אם יובא להצבעה בכנסת ללא הסכמת כל מפלגות ממשלת החירום. לדעתו, הפערים בין מתווה גנץ לבין דרישות החרדים אינם גדולים, ואפשר להגיע להסכמות.
גלנט לא רצה שעל השם שלו כעומד בראש מערכת הביטחון יוגש חוק שפוטר מגיוס בזמן מלחמה ויפגע במשרתים, ועורר את זעמו של נתניהו. "הוא לא הציב קו אדום בסוגיית הגיוס", מסביר קלוגהפט. "הוא זרק גחל בוער לעבר גנץ, שנאלץ לתפוס אותו. כעת אם גנץ מסרב לתמוך בחוק - גם גלנט מסרב. והסיבה למעשהו היא פשוטה: גלנט לא רצה להיות שר הביטחון שמגיש את חוק ההשתמטות".
"יואב לא יאפשר איזשהו חפ-לפ", מבהיר רזניק. "הוא אמר את זה בצורה ברורה. מה שמניע אותו זו ההבנה שמה שהיה לפני 7 באוקטובר לא יכול להימשך אחרי 7 באוקטובר. יש לנו חברים בשירות קבע ובשירות מילואים מבצעי, ואנחנו רואים את המשמעות של לחימה אינטנסיבית. הוא לא רוצה לתת זכות וטו לאדם כזה או אחר. כמי שאמון על מערכת הביטחון, הוא לא יביא חקיקה שהיא ישראבלוף".
חורב סבור אחרת: "חוק הגיוס הוא כבר לא שאלה של סדר עדיפויות פוליטי, אלא עניין קיומי. אם גלנט היה תומך בהצעת החוק הוא היה קובע שהוא פועל בניגוד לאינטרס הלאומי ומרע את מצבה הביטחוני של ישראל. את זה הוא לא יכול לעשות. תראה מה יואב עשה, הוא לא התפטר ולא עזב את הממשלה. הוא אמר לנתניהו וגנץ – 'תדברו ביניכם ותגיעו להבנות, אני מהאו"ם'. זה מאוד אופייני לגלנט. הוא לא יהיה איש שיכריע. בסוף מדובר באופורטוניסט לא מוכשר מאוד מבחינה פוליטית".
הליכוד או הביתה
גלנט נשמע בשנה האחרונה במספר פורומים פוליטיים כמי שאומר בכל פעם את אותה אמירה: זה או הליכוד או הביתה. אין לו שום כוונה לחפש מפלגה אחרת או להקים מפלגה משלו. הוא מודע לכך שחלק מהמהלכים שלו נראים כהתאבדות פוליטית, אך מבחינתו הוא פועל על פי צו מצפונו כשר הביטחון. הוא מוכן להיאבק על דרכה של הליכוד, אבל אם לא יצלח את הפריימריז הבאים יפרוש.
"הרווח הפוליטי של גלנט יכול להיות אחרי תום עידן נתניהו בליכוד", סבור קלוגהפט. "להתמודדות שלו מול נתניהו בליכוד אין בעיניי סיכוי. בעת בחירות האופוזיציה כל כך תתקוף את נתניהו שברגע האמת תגרום להתלכדות בוחריו סביבו. לעומת זאת, אחרי סיום כהונת נתניהו, גלנט יוכל להראות למתפקדים שהוא מביא הכי הרבה מנדטים לליכוד ואז להתחזק בבחירות לראשות המפלגה. מחוץ לליכוד גלנט הוא דג בלי מים. הוא נכון לעכשיו לא יותר חזק מגנץ, מבנט או מיוסי כהן, ויש לו יותר חמאה על הראש".
באופן משונה למדי, המלחמה הזניקה את הפופולריות של גלנט בקרב חברי הליכוד. ההערכה היא כי מה שהוביל לכך היא התדמית שאותה הוא מנסה להציג, של שר ביטחון נחוש ששואף להכרעה בלי פשרות. "באופן אבסורדי, עתיד גלנט תלוי בעתיד המלחמה", מתאר קלוגהפט. "הניצחון המוחלט יהיה גם ניצחונו - ורק ניצחון ברור יכול להשאיר אותו מעל המים. במקרה של חלילה חוסר הכרעה דמותו תהיה לנצח מחוברת לאסון ותוצאותיו. או בקיצור: ניצחון, ביטחון וטפלון".