"לא איבדתי את ההכרה לרגע": גם ממרחק השנים, ראובן פרח זוכר היטב את כל מה שקרה לאחר שצלח את תעלת סואץ לצד המצרי. אחרי הצליחה המוצלחת, יחידתו יצאה לסיור בשטח המצרי. פרח היה הנהג של הזחל"ם, ונדרש להביט קדימה "דרך חריץ קט" כדי לכוון את כלי הרכב. ואז הגיע טיל ה-RPG מהמארב, ואיתו הפיצוץ - שלקח לפרח את הראייה. בדרך לא דרך הוא הצליח לשרוד בשטח מבלי לראות דבר - וגם אחרי הקרב התעקש להילחם: "לא נתתי לפציעה להכתיב את חיי".
פרח, לימים ספורטאי פראלימפי עם שתי מדליות מאולימפיאדות, כבר בן 78 - ועדיין ספורטאי פעיל ואדם עסוק. כששמע על הפרויקט של N12, "יומן מלחמה - יומן הזכרונות המשותף ממלחמת יום הכיפורים", פרח פנה אלינו כדי לחלוק את סיפורו - ואת גישתו החיובית לחיים: "אשתי חיזקה אותי ולא נתנה לי להיכנס לדאון. יותר מכל העשייה והאופטימיות, אני חושב שאשתי שוש היא הזכייה האמיתית בחיי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ההיתקלות במארב
בריאיון ל-N12 פרח שחזר את הפציעה והרגעים שקדמו לה. "בלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר עברנו וחצינו את התעלה. הייתי בחטיבה 55 של דני מט תחת פיקודו של האוגדונר אריק שרון. עברנו עם סירות גומי כאלה. יום למוחרת היה הקרב שלי: הביאו לנו זחל"מים ויצאנו ל'סיור אלים'". החטיבה יצאה בשיירת נגמ"שים לשדה התעופה רפיד: "אתה יודע מה זה הזחלים של אז? שרשרת מאחורה ומקדימה גלגלי גומי, צמיגים. היינו בערך 12-10 חבר'ה על זחל, 5 או 6 זחל"מים, והתחלנו לדהור עליהם".
"המצרים לא ידעו שאנחנו שם, והם תפסו אותנו במארב - זה היה על פסי הרכבת לאורך תעלת המים המתוקים שליד תעלת סואץ", הוא נזכר. "בזחלים האלה יש חריץ קטן להסתכל קדימה, כי הכול סגור מהצדדים. היה שם הרבה אבק ואני הייתי צריך להסתכל. נתנו לי הוראה להיות נהג, כי הייתי נהג סמיטריילר בקיבוץ וקיבלתי רישיון חתום מצה"ל שאני נהג. באותה העת הייתי כבר אב לשתי בנות קטנות שנשארו בבית, בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד".
"מכיוון שהיה לי קשה לנהוג, הסתכלתי חזק מאוד לתוך החריץ כדי לא לעלות על הזחל קדימה או לא לרדת מהפסים. ואז קיבלנו RPG מהצד השמאלי. מאז אותו רגע אני עיוור, לא רואה. חטפתי הרבה רסיסים לעיניים ואז לא ראיתי. הטיל הזה פוגע בזחל ומרסס לתוכו את כל המתכת", הוא סיפר בקור רוח. פרח נפצע גם בידו השמאלית, אך המשיך לתפקד: "הרגשתי צריבה בחזה מחומצה, אך למעט הצריבה לא הרגשתי כאבים חזקים. ייתכן, שהסיבה לכך היא כמות האדרנלין הגבוהה".
"המ"מ שלי, גדי יהודאי מכפר סאלד, ראה שאני נפגעתי, אני פתחתי את הדלת והתגלגלתי החוצה. הוא קפץ מהזחל ונכנס ממש לעמדה של חיילים מצרים ונהרג. רוב הזחל שרד, לדעתי נהרגו שני לוחמים - גדי ועוד רב"ט שאפילו לא הכרתי". בעמוד היזכור של רס"ן יהודאי ז"ל נכתב כי "הכפר סרפאום, שנראה דומם ממרחקים, היה מארב מסוכן. משהגיעו ראשוני הזחל"מים לפתחו של הכפר, ניתכה עליהם אש מכול העברים. כאשר ניסה גדי לחלץ את אנשיו מהזחל"ם המותקף, נפצע קשה ולאחר זמן מה מת מפצעיו". יהודאי הניח אחריו אישה, בן ובת, הורים ושתי אחיות.
הישרדות תחת אש
פרח סיפר כיצד פעל בשטח לאחר שנפגע: "זה היה הסוף של המלחמה בשבילי. התברברתי בשטח במשך חצי שעה או שעה, אני אפילו לא זוכר כמה זמן. אני לא איבדתי את ההכרה. חשבתי שאני הולך לניתוק מגע אחורה. בתת-ההכרה שלי חשבתי שצה"ל יורה אבל זה היה הצד המצרי, הלכתי לכיוונם. לא הבנתי כל כך טוב אבל קיבלתי כדור ברגל, בירך האחורית. הלכתי על הברכים והידיים כי לא יכולתי לעמוד בגלל הרגל ואם הייתי מתרומם הייתי חוטף כדור".
"מכשיר הקשר הגדול שלנו צעק 'אש על כוחותינו'", תיאר פרח. "המג"ד דן זיו קרא לעזרה - 'תטווחו באש מרגמות, תותחים, עם מה שיש לכם - תירו על הסרפאום', הכפר שנסענו לכיוונו". פרח התקדם לעבר מכשיר הקשר: "הגעתי לזחל לפי הקריאות במכשיר. הוא היה ענק, אוגדתי. קראתי ואף אחד לא ענה לי, אף אחד לא הבין מי אני, ואז כיביתי אותו כי הוא עשה לי כאבי ראש".
פרח המשיך: "בחלק מהזמן נשכבתי ושקעתי אל תוך ערפול. תחושת הזמן השתבשה לחלוטין ולא ידעתי כמה זמן עבר. שתיתי מים, הייתי צמא - אתה גם מאבד דם וגם נוזלים. אני ידעתי בעל פה איפה הג'ריקן של המים מאחורה, ליד הדלת האחורית. אחרי זה נכנסתי לזחל וניסיתי להבין איך קוראים לעזרה מבלי לראות".
"השתגעתי מהרעש וכיביתי את הקשר, ואז שמעתי רעש קטן הרבה יותר נמוך - זה היה מ"ק 25, מכשיר קשר חטיבתי. ואז כשדיברתי הם הבינו ושמעו אותי. הם שאלו אותי איפה אני ואמרתי שאני בזחל של גדי יהודאי, המ"מ שלי, ולא ידעתי אז שהוא נהרג", הוא תיאר. "הם הבינו בערך איפה אני, ראו אותי על פסי הרכבת. ואז הם פיזרו פגזי עשן ומרגמות סביבי - כי אי אפשר היה להגיע לשם, הייתה המון אש - והם הגיעו לחלץ אותי. מי הגיע? הגיע אדון עוזי לנדאו, אתה מכיר אותו? הוא קצין שהיה אצלנו בחטיבה. הוא בא עם עוד שלושה - קצין ושני סמלים". הפינוי התרחש כשעה לאחר הפגיעה: "חייל אחד מכל צד תמך בי וכך דידנו אל עבר התאג"ד".
המלחמה האישית: "המשכתי במה שאהבתי"
הדרך לבית החולים בארץ הייתה ארוכה ורבת תלאות: "לקחו אותנו, את הפצועים, על זחל והתפנינו לראש הגשר. היה טנק מיוחד לפצועים וממנו הטיסו אותנו לביר גפגפה ומשם לתל השומר". מהדרך לשם ומהניתוח, הוא שיתף, פרח לא זוכר הרבה: "כבר הייתי מטושטש לגמרי, כל הזמן ביקשתי מורפיום. מישהו אמר לי אחרי שנים 'דיברתי איתך באמבולנס וענית לי', ואני לא זוכר".
"הפגיעה שלי לא הייתה קשה, לא הייתי לרגע אחד בסכנת חיים", פרח הסביר. "רק כאשר הייתי מאושפז בתל השומר והתבשרתי כי איבדתי את שתי עיניי ולעולם לא אוכל לראות, הבנתי את המשמעות האמיתית של האירוע".
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה עבורו ב-17 באוקטובר על אדמת מצרים, אבל אז החלה המלחמה השנייה שבה הוא מנצח מדי יום: "החל מרגע השחרור מבית החולים החלה המלחמה האישית שלי להישאר עצמאי, למצוא את הדברים שיגרמו לי לחוש סיפוק ולהמשיך לתפקד כבעל וכאבא. אין בי שום יצר נקמה ויותר מהכול אני מבין את הנזק הנורא שמלחמה, כל מלחמה, גורמת".
הוא ורעייתו שוש, שהתחתנו ארבע שנים לפני אותה מלחמה, הביאו עוד שלושה ילדים לעולם - ויש להם כבר 14 נכדים. "יש לי אישה שנותנת לי להיות אופטימי", אמר. "היא הביאה לי חמישה ילדים, ארבע בנות ובן, ואני רק גאה בהם. יש לי הרבה נחת". אחת מבנותיו עובדת כרופאה בתל השומר, היכן שהיה מאושפז והתבשר כי לא יראה עוד.
"ב-1973 היו הרבה נכים. אנשים במצב שלי היו נכנסים לדיכאון. אני מההתחלה הבנתי שאני צריך להמשיך במה שעשיתי ושאהבתי קודם - להתעסק בספורט", הוא ציין בגאווה. "ישר התחלתי לרוץ וללכת ולא נכנסתי לדיכאון. עד היום אני מתעסק בשחייה ובחדר כושר ופלדנקרייז והולך עם הכלב. גם בגיל 78 אני עדיין מקפיד על שגרת ספורט ולמידה. אני גם עבדתי, חייתי את החיים".
הניצחונות של ראובן: "עוד מעט יהיו לי נינים"
"ראובן עבד כל השנים, לא ישב בבית", סיפרה אשתו שושי. "אני תמיד טוענת שנכה לא צריך להפוך את הנכות שלו למקצוע. ברגע שאתה עסוק בעבודה, בשיקום רוחני ונפשי - אתה משתקם. וזה מה שקרה לראובן. הוא אהב לרקוד לפני הפציעה - הוא רקד אחרי הפציעה. הוא אהב להיות ספורטאי פה בעמק הירדן לפני הפציעה - וגם אחרי כן. הכול הוא עושה. יש לנו משפחה גדולה, והוא כל יום הולך ללמוד פה במכללה בעמק הירדן - ספרות, תנ"ך, היסטוריה, הוא עסוק".
וכשבני הזוג פרח מדברים על תפקיד הספורט בחייו של ראובן, חשוב להבין שלא מדובר רק במתעמל חובב: "הייתי בשלוש אולימפיאדות - 1976 בטורונטו, ב-1980 בארנהיים שבהולנד וב-1988 בסיאול". בשתי הראשונות זכה במדליית כסף בקרב חמש (פנתטלון) - תחרות שמשלבת ארבעה מקצועות שדה לצד שחייה. לאולימפיאדה ב-1984 לא הגיע בגלל התקף לב, אך הוא התאושש וחזר למשלחת ב-1988 כחבר בנבחרת הכדורשער.
לפני שנה ראובן הפתיע את שני נכדיו שהלכו בעקבותיו לחטיבה האדומה. ישי ויובל סיימו את מסע הכומתה המפרך, ונערכו לטקס בגבעת התחמושת. כשהגיע תורם לקבל את הכומתות, היה זה הסבא ראובן שנקרא לבמה וקיבל את הכבוד. "אני שמתי להם על הראש את שתי הכומתות. אחד מהם הוא 1.90 והיה לי קשה להגיע, אני כולי 1.70", הוא התלוצץ וסיפר בגאווה: "נינים עוד אין, עוד מעט יהיו - נכדה אחת כבר התחתנה".
יומן הזיכרונות המשותף ממלחמת יום הכיפורים המאגד כבר יותר מאלף עדויות שנשלחו אלינו בחודשים האחרונים, יתפרסם במלואו ב-N12 ב-7 בספטמבר. אם גם אתם הייתם חיילים בחזית או בעורף ורוצים לשתף בזיכרון מימי המלחמה, אתם מוזמנים לכתוב לנו ולצרף תמונות שלכם מאותם ימים.