כשראש אמ"ן שיקר לשר הביטחון: האמת מאחורי "גדי" ו"רמי"

רמי וגדי לא פעלו בזמן. הם היו יכולים להיות האוזניים של ישראל ברגעים הכי רגישים, לגלות לאן נושבת הרוח ולזהות את ההטעיה שהפילה את צה"ל בפח. אבל הם היו בדממה. לא מדובר בסוכני מוסד או בשומרים במעוז בתעלת סואץ: אלו הם "האמצעים המיוחדים", שנתפסו כרשת הביטחון הישראלית – אך במחדל שקשה לתאר, הם לא הופעלו למרות שהרמטכ"ל וראשי המדינה חשבו שכן. עד כה מעט מאוד היה אפשר להגיד עליהם, אך כעת מתברר עד כמה האסון היה יכול, אולי, להימנע.

צמד המילים "האמצעים המיוחדים" הסעיר את דמיונם של חובבי ההיסטוריה והצבא במשך עשורים, ומעט מאוד אנשים בתוך מערכת הביטחון הכירו אותם מקרוב – את אותם מכשירי האזנה שהגיעו מעבר לגבולות הדמיון והיו אמורים להעביר את ידיעת הזהב ולמנוע את הפתעת המלחמה. כעת, פרופ' אורי בר-יוסף מגלה פרטים חדשים על אותם אמצעים מיוחדים, שכונו "רמי" ו"גדי", וחושף את המסמך שמגלה בדיוק מצמרר איך התרחש המחדל של אי-הפעלתם. ובימים שבהם גולדה מאיר ושותפיה להנהגה "חזרו לחיים" בסרט "גולדה", לבר-יוסף יש גם כתב הגנה מפתיע על הרמטכ"ל של אותה מלחמה – דוד (דדו) אלעזר.

נדמה שהשיחה עם פרופ' בר-יוסף לא מתרחשת בסלון הנעים בביתו בתל אביב, אלא בחמ"לים אפופי עשן ודאגה. מיד צצים פרטים וסיפורים ששולחים את בן שיחו של בר-יוסף 50 שנה אחורה – לימים שבהם המחדל התגלגל והוביל למלחמה ההיא, שלרגע ניתן לדמיין את הדי הפיצוצים והאזעקות שלה. מעטים האנשים כמו פרופ' בר-יוסף שחקרו לעומק ומכל הכיוונים את מלחמת יום הכיפורים – זו שאפשר אולי לחשוב שהכול נאמר עליה, אבל עכשיו ניתן גם לדבר על מה שעוד לא סופר.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

את ספרו החדש "התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים", שיצא לאור לפני ימים ספורים, הוא החל לכתוב לאחר שהגיע לתובנה מפתיעה: "קראתי את כל הרישומים של ההקלטות מהחדר של הרמטכ"ל, והתרשמתי בצורה בלתי רגילה דווקא מהאופי היחסית מסודר, מתהליכי קבלת ההחלטות והצורה שבה הדברים התארגנו לפחות מבוקר היום השני במלחמה, 8.10.1973, ובמיוחד מהעבודה של דוד אלעזר כמפקד", הוא מספר בריאיון למגזין N12.

"חשבתי שכל הדיון במלחמה הולך כל הזמן לכיוונים של 'איזה בלגן ואיזה אסון ואיזו קטסטרופה ואיך לא הכינו את הצבא ואיך כולם מטומטמים וזה אשם וזה אשם' – אבל היו הרבה מאוד אנשים שתפקדו מצוין, והמערכת הישראלית לא פסקה מלתפקד לרגע אחד, היא תפקדה מצוין". בר-יוסף, שהשתתף בעצמו במלחמה, מתעסק פחות בצד המדיני ובשאלה אם מהלכים מדיניים כאלה ואחרים היו יכולים למנוע מלחמה – את הדיון הזה הוא משאיר לאחרים – אבל הוא מבהיר כי צה"ל דווקא היה מוכן היטב. 

50 שנה למלחמה - סיקור מיוחד:

• הכאב, התעלומות והזיכרונות של מדינה שלמה - יומן מלחמה: פרויקט מיוחד של N12
• ידיעת הזהב והמבזק שהתריע על המלחמה: מסמכי המוסד במלחמת יום הכיפורים נחשפים
• "ייהרגו וייפלו עוד בשבי": הפרוטוקולים המסווגים ממלחמת יום כיפור

"המחדלים שהובילו את צה"ל למלחמה קשה שממנה הצליח להתאושש במחיר יקר, היו תוצר של החלטות אישיות של מספר קטן של מפקדים בכירים, והם עומדים בניגוד לגרסת ה'כולנו אשמים' שצברה תנופה ברבות השנים", הוא טוען. על כוחות היבשה, ובעיקר כוחות השריון, הוא מציין כי "הם, בראש ובראשונה צוותי הטנקים שנלחמו בצורה יוצאת מן הכלל, היו אלו שניצחו את המלחמה" – והעובדה שלא קיבלו את הסיוע האווירי שציפו לו רק מעצימה את המסקנה הזו בעיני בר-יוסף.

שרשרת הטעויות ה"קטנות" שהובילה למחדל

לדבריו, צה"ל של 1973 היה "צבא רב-איכות שנקלע למצב קשה ביותר בתחילת המלחמה בשל שורת טעויות אישיות של כמה מפקדים בכירים ולא מפני שלא התכונן כראוי לקראתה". חלק מרכזי בתזה הזו הוא גורם ההפתעה בתחילת המלחמה, שנובע כמובן ממחדל המודיעין – זה שבר-יוסף עסק בו גם בספרו המצליח מ-2001 "הצופה הנרדם", שהפך לימים לסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים". בספרו החדש הוא מפתח את התזה שלפיה הכישלון נבע בעיקר מההתרעה הקצרה ששיבשה את פריסת הכוחות.

הוא מצהיר מפורשות בספרו כי "אם צה"ל היה צבא רב-פגמים, כפי שמתארים אותו חוקרים שונים, הוא לא היה יכול לנצח את המלחמה. צה"ל של מלחמת יום הכיפורים היה צבא מצוין, מאומן היטב, מנוסה קרבות ובעל רוח איתנה. כושר ההתאוששות המרשים שהפגין לאחר התבוסות שספג עם תחילת המלחמה והתוצאות שבסופה הם ההוכחה הברורה ביותר לכך. ההתאוששות הזו היא הישג צבאי חסר-תקדים" - ומכאן גם השם לספרו.

בר-יוסף אף מכנה אותו "הצבא הטוב ביותר שישראל העמידה אי-פעם בשדה הקרב", ולדבריו כשל המודיעין יצר שרשרת של אירועים שגרמה לקטסטרופה, באותו האופן שמתרחשת תקלה גרעינית. כך, לפי בר-יוסף, קידום של סא"ל באגף המודיעין ולאחר מכן מינויו של אלי זעירא לתפקיד ראש אמ"ן הובילו בהמשך להערכה על סבירות "נמוכה מנמוכה" למלחמה, כאשר גם טעות של טכנאי בחיל האוויר ש"הרסה" גיחת צילום ימים לפני המלחמה הצטרפה לשרשרת השגיאות. בר-יוסף מצביע גם על טעויות של אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (גורודיש) ומפקד חיל האוויר בני פלד ביום שבו פרצה המלחמה, בין היתר מכיוון שהיו בתפקיד חודשים ספורים בלבד.

"יש טיפוסים כאלה גם היום בישראל"

בספר הוא גם מציע ניתוח פסיכולוגי של שלושת הקצינים שלדבריו שגו בצורה הקשה ביותר - גורודיש, פלד וכמובן זעירא - וכעת הוא מסביר למה: "יש תיאוריות פסיכולוגיות שמסבירות מדוע אנשים מוכשרים, אינטליגנטיים שמטפסים לצמרת, מתנהגים לפעמים בצורה שאנחנו מתקשים לתפוס אותה - וכל ההיסטוריה רצופה באנשים כאלה, כולל היום במדינת ישראל. זה מה שנקרא בפסיכולוגיה 'טיפוסים בעלי צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית', שזה מין טיפוס שמתקשה לחיות בסביבה אפורה - הוא צריך שזה יהיה או שחור או לבן. הקונספציה זו דוגמה קלאסית לחשיבה הזו. וגורודיש הוא עריץ, שאצלו באמת הכול הוא או שחור או לבן. ואתה לא יכול להבקיע את התפיסה שלו". 

האטימות הזו, לדבריו, הביאה לפקודות סותרות ששיבשו את ההכנות - וכמובן פגעו ביכולת לקבל התרעה: "רק אטימותם של כמה קציני מודיעין בכירים למידע שסתר את אמונותיהם הביאה לכך שלא יצאה התרעה במועד", קובע בר-יוסף – שמצהיר כי צה"ל אומנם הציב "דגש מוגזם" על היערכות למתקפה על חשבון המגננה אך היה ערוך בעיקרו. הוא אף מתאר בספר כי "מתכנני המלחמה הערבים היו מודעים היטב לעליונותה המודיעינית של ישראל. לכן, כפי שהעידו על עצמם, אף אחד מהם לא חלם שהמבצע יפתיע את האויב בשלוש הרמות – האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית".

לדבריו, המצרים והסורים הניחו שיהיה בלתי אפשרי למנוע את זיהוי האצת ההכנות למלחמה ב-15 הימים שיקדמו למלחמה – ולכן יזמו הונאות שונות שנועדו להסוות את הפעילות כתרגיל וכחשש מפני תוקפנות של צה"ל. "בדיעבד מתכנני המלחמה הערבים טעו טעות כפולה – הם העריכו הערכת חסר את יכולת האיסוף של קהילת המודיעין הישראלית, והעריכו הערכת יתר את יכולתה להסיק מהחומר הנאסף את המסקנה הברורה". ובשיחתנו הוא מדגיש: "שורש הבעיה ראשית כל היה בזה שאמ"ן התחייב לתת התרעה של לפחות 48 שעות מראש, וההתרעה ניתנה בצורה מהוססת ולא ברורה בעצם 9-8 שעות לפני שהמלחמה פרצה, והרגע הראשון של המלחמה הוא ההפתעה המוחלטת, אף אחד לא מצפה לו ב-14:00 בצוהריים". 

"זו הייתה השגיאה הגדולה מכולם"

"הכשל היה באי הפעלת כלי האיסוף החשובים ובהתעלמות מידיעות או סילוף מידע שסיפקו האחרים", הוא חורץ - וכשבר-יוסף מדבר על "כלי איסוף", הוא מתכוון בעיקר לגדי ולרמי, שני אמצעי המודיעין שהיו מסווגים במשך עשרות שנים. הספר מביא בפירוט את השתלשלות האירועים – וגם את המסמך שמראה כי האמצעים הופעלו רק לבדיקה קצרה – למרות שפקודיו של ראש אמ"ן התחננו שיפעיל אותם: "הווטו שהטיל זעירא, בשל דבקותו בקונספציה, על הפעלתם של אמצעי האיסוף המיוחדים, זו הייתה השגיאה הגדולה מכולן. אי-ההפעלה מנעה מאמ"ן מידע יקר מפז, זעירא מצא לנכון לשכך את חששם של הרמטכ"ל ושר הביטחון, תוך שימוש בשקר שלפיו האמצעים פועלים אך אינם נותנים אינדיקציה למלחמה מתקרבת".

בשיחתנו מאשים בר-יוסף את זעירא בכך שהטעה את מפקדיו ולא הפעיל אותם בזמן: "דדו לא חשב לרגע אחד שיכול להיות מצב שזעירא אומר לו דבר אחד וקורה דבר שני, זה מסוג הדברים שאני מניח שהם לא קורים בצבא מסודר, אין לך גם דרך לעקוב אחרי זה כמעט - תתחיל עכשיו לעשות מעקב אחרי ראש אמ"ן לבדוק אם הוא אומר לך את האמת? ההנחה היא שהוא אומר לך את האמת. או זו טעות אז זו טעות אבל הוא לא משקר".

אמ"ן התחיל לפתח את השניים עוד לפני מלחמת ששת הימים: סיירת מטכ"ל חדרה בשנות השישים לשטחי אויב כדי להתקין מתקני האזנה מיוחדים על קווי טלפון. בתחילה בוצעו חדירות בקרבת קו החזית עם סוריה, והמודיעין שהושג מההתקנות שם סייע לצה"ל בעימותים הרבים בגבול. ב-1964 החלו מבצעים מורכבים יותר, שבוצעו בעזרת מסוקים, בסיני: בר-יוסף מתאר כי "המטרה הייתה להביא מידע ברמה האסטרטגית באמצעות התחברות למערכות תקשורת שבהן זרם חומר ברמה הגבוהה ביותר, והחיבור דרש פתרונות טכנולוגיים ומבצעיים מורכבים, בין השאר מכיוון שמשקל הסוללות שנדרשו להפעלת המתקנים הגיע למאות קילוגרמים". המבצע האחרון מתוכם בוצע ב-1967, הפעם באמצעות מסוקי סופר-פרלון שטווח הטיסה וכושר הנשיאה שלהם היה גדול יותר.

תפקידם המרכזי של "האמצעים המיוחדים", כפי שכונו במשך יותר מ-50 שנה, היה "להתריע על שינויים משמעותיים בשגרת הפעילות הצבאית המצרית בסיני". וכך אכן קרה בימים שזכו לשם "תקופת ההמתנה" לפני מלחמת ששת הימים: בר-יוסף מציין כי "הם הניבו מידע יקר-ערך על תנועת הכוחות בחצי האי, על מיקומם ועל גודלם, כמו גם מידע על שגרת הפעילות של חיל האוויר המצרי". כשהדרישות למודיעין איכותי גברו והשטח ממערב לתעלה נהיה צפוף יותר, הוחלט להקים את ענף המבצעים המיוחדים. המהלך שיפר את שיתוף הפעולה עם היחידה שייצרה את מתקני האיסוף (יחידה 432) וסיירת מטכ"ל שתכננה וביצעה את מבצעי האיסוף.

מבצע בליל ירח מלא

המתקן "רמי" הוצב על עורק תקשורת מרכזי בסיני עוד לפני תום מלחמת ההתשה. הוא נקרא על שמו של קצין סיירת מטכ"ל אהוד רם, שנפל בפשיטה על האי גרין ב-1969. מכיוון שפעל על סוללות רגילות, נדרשו מבצעים מורכבים ומסוכנים כדי להחליף אותן. ב-1972 התברר שיכולת האיסוף "לא נתנה מענה מספק למודיעין איכותי לגבי כוונות המלחמה המצריות". בשל כך הוחלט על הטמנת התקן איסוף נוסף עם יכולות שונות – על פי פרסומים זרים, מקור הכוח של ההתקן היה סוללה גרעינית גדולה יחסית, שיכולה להחזיק כמה שנים: לפי פרסומים שונים בארצות הברית, כך נכתב בספר, הסוללה הזו נבנתה בחשאי במפעל בארה"ב בהתאם לבקשה ישראלית מיוחדת.

המבצע להטמנת המתקן החדש, "גדי", בוצע בלילה בין 16 ל-17 בפברואר 1973, בליל ירח מלא. 3 מסוקי יסעור טסו בדממת אלחוט בגובה נמוך ופרקו את המטען. במצרים דווח כי במבצע הזה התרחשה היתקלות בין לוחמי סיירת מטכ"ל למשמר הגבול המצרי, אך המבצע הושלם בהצלחה. 

גם "גדי" ישב על עורק תקשורת מרכזי במצרים. בגלל שלא נזקק להחלפת סוללות ובשל רמת תחכום גבוהה יותר, "גדי" הקפיץ את יכולות האיסוף. בר-יוסף מתאר בספרו כי "גדי" ו"רמי" עמדו במבחנים מעשיים שהוכיחו כי המערכת אמינה ומהימנה – "היא מאפשרת לזהות לא רק שינויים ביכולת המצרים לצאת למלחמה אלא גם להבין מה עומד מאחורי השינויים".

שותפי סוד בודדים ידעו על המתקנים, שזכו לכינוי "הילדים" או "השלייקס" – הכתפיות שמונעות מהמכנסיים ליפול. בדרגים הגבוהים הם נתפסו כ"פוליסת הביטוח של מדינת ישראל". ראש אמ"ן אלי זעירא אמר כי אמצעים אלו הפכו למפתח להתרעה על מלחמה במועד: "הביטוח שלי היה מערכת האזנה מסועפת וגדולה".

"אולי המחדל החמור ביותר בתולדות ישראל"

אך למרות ההצהרה הזו, זעירא טיפל בהם "באופן אומלל" לפי בר-יוסף. הוא החליט להימנע מהפעלתם המבצעית והסתפק ב"ניסוי כלים" כדי לוודא את תקינותם, בין היתר בגלל שביוני 1973 נחשף אמצעי אחר. ב-1 באוקטובר, ימים ספורים לפני המלחמה, ראש מחלקת איסוף ביקש מזעירא להפעיל את האמצעים: למרות שייחס לאמצעים אלו אמינות גבוהה, ראש אמ"ן סירב – בשל ביטחונו בכך שמצרים לא מוכנה למלחמה. ראש מחלקת האיסוף העיד כי "הפעלתו של מקור זה נמנעה בפקודה".

בר-יוסף מכנה זאת "מחדל חסר-פשר, אולי החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל" – ומצביע על כך שזעירא נתן למקבלי ההחלטות להבין שהאמצעים פועלים, ושלא עולה מהם כי מצרים מתכוננת למלחמה. שר הביטחון משה דיין העיד כי שאל את זעירא אם האמצעים פועלים, והבין ממנו שאכן כך – ושההערכה כי פעולות המצרים הן תרגיל נשענת גם על המידע מהאמצעים. כאשר היועצים הסובייטים פונו מדמשק ומקהיר וההיערכות הצבאית במצרים גברה, שבו הבקשות מזעירא להפעיל את האמצעים המיוחדים. לפי ועדת אגרנט, זעירא סירב "לאורך כל אותו שבוע" לבקשות מצד גורמים שונים באמ"ן.

ב-4 באוקטובר, יומיים לפני המלחמה, זעירא נתן היתר להפעיל את גדי ורמי – רק כדי לבדוק את תקינותם הטכנית. מדובר היה בבדיקה ארוכה יותר מניסויי הכלים השגרתיים שהתקיימו אחת לשבוע למשך דקה. "הבדיקה החלה בשעה מאוחרת בלילה שבין חמישי לשישי ועל פי פקודת זעירא הסתיימה לפני שש בבוקר. בשל תקלה, אחד משני האמצעים במערכת המשיך לפעול עוד כמה שעות". במהלך הבדיקה בוצעה האזנה של "גורם מיומן" ושני אלחוטנים, אך לא במתכונת מבצעית מלאה: ההאזנה התקיימה בלילה, כאשר הסבירות להעברת מידע נמוכה ממילא. השיחות גם לא הוקלטו ולא היה ניתן להאזין להן שוב. לפי דוח הפעילות שנכתב לאחר מכן, עברו ב"אמצעים המיוחדים" כמה שיחות פרטיות ולא יותר.

המחדל רק מעמיק כאשר קוראים את עדות זעירא בוועדת אגרנט, שבה טען כי הרגיש "בודד" יומיים לפני המלחמה וחש "אי נוחות בבטן". בר-יוסף מכריז כי הפקודה לסיים את הפעלת האמצעים ביום שישי בשעה שש בבוקר, קרי 32 שעות לפני תחילת המלחמה ובשעות שבהן היה הגיוני שיעבור מידע מבצעי, עומדת בניגוד לדבריו של זעירא ו"היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהתיאור ההירואי של 'בדידות מזהירה' היה בפועל חסר כל שחר. הבקיעים בקונספציה כבר היו ברורים, אך זעירא המשיך לדבוק בה".

כשזעירא טען: "שקט שם לגמרי"

יום לפני המלחמה שאל שוב דיין אם משהו עובר ב"טראפיק המצרי" – בהתכוונות לרמי ולגדי. זעירא ענה "שקט לגמרי" – תשובה שחיזקה אצל שר הביטחון והרמטכ"ל את ההנחה שמצרים לא מתכננת מלחמה. לימים אמר זעירא בוועדת אגרנט כי "לא עלה על דעתי" שלכך התכוון דיין - טענה שלא שכנעה את הוועדה. לאחר קבלת ההתרעה מהסוכן אשרף מרואן, שעות לפני המלחמה, זעירא נתן הוראה להפעיל את "רמי" ו"גדי" – אבל צה"ל כבר החל להתכונן ממילא למלחמה באותו יום, ולא היה בכך ערך להתרעה.

"כשכתבתי ב'הצופה שנרדם' על האמצעים ואי-הפעלתם, אנשים לא היו מוכנים להאמין שכך קרה", מסביר בר-יוסף בריאיון. "אלי זעירא בעצמו סיפר איך הוא הפעיל אותם ולא היה מהם שום דבר - יש לנו היום את המסמך והוא מופיע בספר, המסמך שמראה שבלילה בין 4 ל-5 באוקטובר האמצעים האלה נוסו בפעם היחידה לאורך כל תקופת המתיחות. והניסיון היה של כמה שעות, שבמהלכן כל פעם לדקה-שתיים פתחו איזשהו ערוץ אחד וסגרו. וברור שאם אתה מפעיל אותם בצורה כזו, לא תקבל שום דבר אלא אם כן במקרה זכית בפיס באותו רגע. לא ישבו שם גם אנשים שמאזינים, כן? הבדיקה היא טכנית בלבד - זה לא הוקלט. אתה אומר 'זה לא יכול להיות', אבל עובדה שזה קרה".

"קשה לחשוב על משהו יותר אמין"

עברו יותר מ-20 שנה מאז הפרסום ההוא, ועדיין הציבור בקושי נחשף לפרטים על זה, לא לתמונות למשל. זה תמיד היה נושא מאוד מעורפל. בספר הזה אתה מוסיף עוד קצת פרטים - הסוללה הגרעינית, הדוח שמתאר את ההפעלה הקצרה - אבל זה עדיין נושא שהוא כל כך מהותי ועדיין הציבור יודע עליו כל כך מעט.

"תראה, יש סיבה שהציבור יודע עליו מעט ויש סיבה שמערכת הביטחון רגישה לדברים האלה. האמת היא שאני התפלאתי שהצנזורה לא עשתה כמעט תיקונים במה שאני כתבתי על האמצעים האלה. בגדול אנחנו יודעים עכשיו מה הם והספר הזה מתאר מה הם. קשה לחשוב על משהו יותר אמין שייתן לך את המענה לשאלה הגדולה למה המצרים עושים את מה שהם עושים - ואתה כל הזמן אומר 'זה תרגיל' ואתה לא מפעיל את האמצעי שאפשר לבדוק באמצעותו". 

כנראה מחשש שהם יתגלו.

"נכון, אבל זה כמו להגיד 'אני לא שולח את המטוסים להפציץ כי הם עלולים ליפול'. אתה בונה את המטוסים לצורך קרב ונכון שהם יכולים ליפול בקרב אבל זה לא אומר שלא תשלח אותם לקרב בגלל זה, שלא תשלח חיילים כי הם עלולים להיפגע. גם בן דודו של זעירא, ראש ענף 10 יוסי זעירא, מבקש ממנו להפעיל את האמצעים - וכך גם כל הגורמים בתוך אמ"ן - מה, הם לא יודעים שהאמצעים האלה יכולים ליפול? אבל הם כולם אומרים אותו דבר, זה המצב שבו האמצעים האלה צריכים לעבוד. והוא מסרב". 

"זה כמו הסיפור על השיכור שמתקשר לאשתו ואומר 'אני לא מבין, כולם נוסעים בכיוון ההפוך'. אם כולם נוסעים בכיוון ההפוך יכול להיות שהם צודקים ואתה זה שטועה, והטעות היא איומה ונוראה. ולא סתם אלי זעירא לא אומר את האמת לדיין ולדדו - הוא יודע שאם הוא יגיד להם 'החלטתי לא להפעיל את האמצעים' הם יגידו לו 'תפסיק לבלבל את המוח, תפעיל אותם'. עובדה שהם שואלים אותו מה עובר באמצעים, ברור להם שהאמצעים פועלים והוא אומר 'שקט לגמרי'".

האיום הגרעיני - והמידע שהגיע מירדן ולא טופל

כשל נוסף נוגע בחזית אחרת, שדווקא הייתה שקטה יחסית במלחמה – גזרת ירדן. למעט כוחות בודדים ששלחה למלחמה, שכנתה של ישראל לא התערבה – ואף התריעה מפני המלחמה, בעיקר בפגישת המלך חוסיין עם גולדה מאיר ליד תל אביב ב-25 בספטמבר, כשבועיים לפני המלחמה. בספר מפרט בר-יוסף כיצד המודיעין הירדני עזר לישראל – אך המידע שהועבר שזכה גם כך לטיפול רשלני.

ראש המודיעין הצבאי בירדן, גנרל חאסן עבוד, היה טייס עיראקי שערק למצרים עם מטוסו ב-1959. שותפו לחדר בתקופת גלותו היה סדאם חוסיין, שאיתו שמר על קשר טוב. בהמשך הוא עבר לירדן והפך לנאמנו של המלך. עבוד רצה להגן על כיסאו של המלך מפני איומים מעיראק ומסוריה. בר-יוסף מספר כי לגורמים בירדן היה קשר ישיר עם המוסד, מכיוון שסוריה הייתה יעד מודיעיני מרכזי שעבוד פעל לגייס בתוכו מקורות איכותיים.

בר-יוסף מתאר כי חוסיין יזם את המפגש עם גולדה בעקבות מידע ממקור סורי בכיר, שתיאר את התוכנית לכיבוש רמת הגולן – ונתפס כאמין. במקביל לפגישה, ראש המוסד ובכיר באמ"ן נפגשו עם עבוד – שסיפר להם על פרטי התוכנית. האזהרות מירדן הגיעו גם לארה"ב, שם חיבר ה-CIA התרעה. בר-יוסף מספר כי הסקירה שהתבססה על ההתרעה מה-CIA התעכבה ולא הציגה את מלוא המסר והתוכנית לכיבוש הגולן: רוב הסקירה הוקדש להסבר שלפיו לא צפויה מלחמה בגלל אותה קונספציה, ולכן ההערכה הייתה שביצוע המתקפה "עתה או בטווח קרוב אינו סביר להערכתנו". המידע שלא טופל כראוי גרם לטעויות בשדה הקרב, שהיו יכולות להימנע אם התוכנית הסורית הייתה מועברת בצורה מלאה.

הספר מתמקד גם בדיון הדרמטי ב-7 באוקטובר, שבו הציג שר הביטחון דיין תמונה קודרת – המצב הקשה ביותר מאז 1948. באותו היום, כך העידו, דיין "לא הפסיק למלמל משפטים על חורבן הבית". ראש לשכתו של הרמטכ"ל, אבנר שלו, הזהיר את המזכיר הצבאי של גולדה ישראל ליאור שדיין "במצב היסטרי". ואכן בדיון אמר דיין: "לא הערכתי די את כוח האויב, את המשקל הלוחמתי שלו, והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד".

בר-יוסף מתאר "שיא דרמטי" בישיבה – רגע שלא תועד בפרוטוקול כי הפגישה הסתיימה. לפי מקורות שונים, כפי שכתב חוקר הגרעין אבנר כהן, זה קרה לאחר שהרמטכ"ל יצא מהחדר וכך גם כל העוזרים למעט המזכיר הצבאי של גולדה. דיין, בדרכו החוצה, אמר ש"בשל המצב הקשה ולאור השינויים המהירים במצב יש לעשות הכנות להפגין את היכולת הגרעינית הישראלית וכדאי לקבל לכך אישור כבר עתה" – כך לפי הספר. גולדה השיבה "רק זה חסר לי" והשרים ישראל גלילי ויגאל אלון התנגדו. גולדה הוסיפה "תשכח מזה", ואמרה זאת גם למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית – ובכך הורידה את האפשרות הזו מהפרק. "אני חושב שדיין כבר היה במצב מספיק לחוץ כדי להעלות את האופציה הזו על הפרק, לא להתעלם ממנה ולא להשאיר אותה במרתף", מפרט בר-יוסף.

הספר ממשיך לעסוק גם בנושא הסוכן אשרף מרואן, אמינות וטיב המידע שהעביר על היערכות מצרים – והפגישה שלו עם ראש המוסד שעות לפני המלחמה. גם בנקודה הזו ממשיך בר-יוסף לחלוק על זעירא, שטען כי מרואן היה "סוכן כפול": ברבות הימים נקבע בבית משפט כי זעירא הוא זה שהדליף את זהותו של מרואן, שכונה "המלאך". הספר עוסק גם במקור מהימן אחר שכונה גוליית, שגם ההתרעה ממנו לא טופלה כראוי ו"אבדה".

"מבחן שאף אחד מקודמיו לא עמד בו"

בר-יוסף מגן על דדו ומציין כי החלטתו למנוע נסיגה מהתעלה ולשמור על אופטימיות לעומת דיין הייתה חלק מהתנאים שאפשרו את מתקפת הנגד. "מלחמת יום הכיפורים הייתה היחידה במלחמות ישראל שמי שהנהיג בה את הצבא היה זכאי לתואר מצביא או מפקד עליון". בר יוסף מציין כי קצב והשתלשלות האירועים העמידו את דדו "במבחן שאף אחד מקודמיו לא עמד בו". אותה ישיבה פסימית של דיין ביום המלחמה השני, קובע בר-יוסף, הייתה "קו פרשת המים במעמדו של דיין – מנקודה זו ואילך היה אלעזר האוטוריטה העליונה בדרך ניהול המלחמה, וגולדה וגם דיין עצמו קיבלו את שיקול דעתו לכל אורכה. כובד המשקל של כל אחת מהחלטותיו גדל עתה וכך גם הלחץ שהופעל עליו". בר-יוסף אמר שהוא "עבר את המבחן בהצלחה מרשימה, עשה טעויות מועטות יותר מכל אחד אחר ובכך ייחודו ותרומתו הגדולה להתאוששות צה"ל במלחמה".

עם זאת הוא מציין כי "מעורבותו המינימלית של אלעזר בניהול מתקפת הנגד בדרום הייתה הכשל החמור ביותר שלו לאורך כל המלחמה. הוא טעה בכך שלא נכנס עם גורודיש לפרטי המתקפה לפני שהחלה ולא מנע את מהלכיו ההזויים". לבסוף הוא החליט להעביר את גורודיש מתפקידו ולמנות את הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב במקומו: "אין מחלוקת שהחלטה זו הייתה במקומה, ייתכן שהיה צריך לקבל אותה מוקדם יותר".

"הוא היה רמטכ"ל מצוין", הוא שב ומצהיר בשיחתנו. "צה"ל התכונן לאפשרות שתהיה הפתעה ובנה נגד זה שלוש רשתות ביטחון - המודיעין עם אמצעי האיסוף המעולים, האוגדה הסדירה שמאפשרת להגן בתעלה גם בלי גיוס מילואים, וחיל האוויר שאמור להגן בכל חזית. ואז מגיע המבחן והן כושלות אחת אחר השנייה - והן כושלות בגלל הפקודות של גורודיש, זעירא ובני פלד. ואתה לא רואה לרגע אחד את דדו אומר 'אכלו לי שתו לי', הוא לוקח את האחריות המלאה. הוא לא שוגה באשליות על ניצחון מהיר ולא נופל לתהומות שאליהן נופל דיין".

לדבריו, דדו "קרא נכון את המצב, הוא הוריד את רעיון הנסיגה ב-7 באוקטובר מהפרק ומצליח לייצב את המצב בתעלה. אם אתה נסוג 30 קילומטר אחורה, אתה לא יכול לפתח את מתקפת הנגד וזה היה מכריע את גורל המלחמה הזו בחזית הדרום. לו רק בגלל ההחלטה הזו ועדת אגרנט הייתה צריכה להוציא אותו נקי לגמרי".

בצל העניין שהסרט "גולדה" מעורר, בר-יוסף אומר: "אני חושב שהיא תרמה באופן משמעותי לכך שנגיע למלחמה בגלל הקשיחות במו"מ עם המצרים, ומצד שני בכל הנוגע לניהול המלחמה יש לה אינסטינקים טובים והבנה טובה. הדרג המדיני סיפק בסך הכול רוב הזמן הנהגה שקולה, נבונה ואחראית". והוא עוקץ את המנהיגים של ימינו: "אני יותר סומך על אלו שהיו בקבינט אז מאשר על אלו שיושבים שם היום". 

"לפעמים זו סתם טיפשות של מפקדים בודדים"

אני מקשה ושואל אם רמטכ"ל לא נמדד גם בכך ששלושה מינויים בכירים שלו מתפקדים בצורה שגויה ולקויה, בעיקר בתחילת המלחמה, ובר-יוסף מסכים: "הוא נמדד גם בשאלה שנוגעת להערכה של דוד שאנחנו הולכים למלחמה. הוא נכנס לקדנציה שלו כרמטכ"ל ב-1 בינואר 1972 עם ידיעה שבקדנציה שלו תהיה מלחמה גדולה, זו התחושה שלו. ואם זו התחושה שלך, למה אתה לוקח אחד כמו גורודיש שהדעות עליו מאוד חלוקות בצבא ואנשים הזהירו אותו מפניו וממנה אותו להיות מפקד פיקוד דרום? זה הפיקוד הכי משמעותי, החזית הכי משמעותית באותן שנים. בהחלט יכול להיות שהוא טעה בשיקול הדעת שלו, אני מוכן לקבל את זה".

"לגבי ראש אמ"ן, הוא בעצם קצין המודיעין של מדינת ישראל ולכן לדרג המדיני יש גם מה להגיד בנושא של מי יהיה ראש אמ"ן, גם היום אני מניח שיש להם מה להגיד בעניין הזה. ודיין רצה את זעירא כראש אמ"ן ולא הייתה לדדו שום סיבה לא לקבל את זה. ובני פלד לא היה המחליף הטבעי, לא היה בחיל האוויר יורש טבעי למפקד הקודם".

לדבריו, שני מרכיבים שאפיינו את ההחלטות של דדו במהלך המלחמה היו "האמונה הבלתי מתפשרת בניצחון" ו"הבנתו שלא כל חוכמת העולם נפלה לידיו" – מה שהוביל לסגנון ניהול שהותיר חופש פעולה לכפופיו והתיר לשמוע עמדות שונות. בר-יוסף מעיר שסגנון ניהולי זה ראוי "בתנאי שאלופי הפיקודים ראויים לאמון שניתן בהם – לא כך היה במקרה של גורודיש".

לדבריו, הטעויות של ראש אמ"ן, שר הביטחון, מפקד פיקוד הדרום ומפקד חיל האוויר "מוטטו את רשתות הביטחון. הרמטכ"ל לא היה שותף לטעויות אלה וההחלטות שקיבל במשולב עם איכותו יוצאת הדופן של צה"ל נותנות בסיכומו של דבר את ההסבר הטוב ביותר לתהליך ההתאוששות באותה מלחמה – אחד המפגנים המרשימים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית". ובשיחתנו הוא מסכם: "אנחנו תמיד מחפשים הסברים גדולים להתפתחויות היסטוריות דרמטיות וגדולות אבל לפעמים זה סתם טיפשות של מפקדים בודדים או תפקוד לקוי של מפקדים בודדים, וכך היה לדעתי גם במלחמת יום הכיפורים". 

לגבי ימינו אנו הוא דווקא פחות בטוח, ולא פוסל אפשרות שגם הפעם יש "צופה שנרדם" על משמרתו ולא מזהה את הסכנה: "חובה למנוע מצב שבו ישראל תצטרך לעמוד שוב במבחן של 1973 כי אין זה בטוח כלל שהיא תעמוד בו. הלקח שצריך ללמוד היום ממלחמת יום הכיפורים הוא שיש לעשות כל שניתן כדי למנוע את המלחמה הבאה, משום שמחיר המלחמות הולך ומאמיר ואין ביטחון שהחוסן הצבאי והלאומי שעמד לישראל ב-1973 יעמוד לה גם במלחמה הבאה".

גם בשיחתנו בר-יוסף פסימי: "אז זה היה הצבא הכי טוב שהיה לישראל אי פעם, סדיר ומילואים. היום אני מאוד בספק, הרבה יותר בספק. אני חושב שהכתובת על הקיר היום בצורה מאוד ברורה. היום אין לנו דרך לשפוט את האיכות של צבא היבשה, זה לא צבא שמתחשל בקרבות. במלחמה הבאה המבחן יהיה של החוסן הלאומי של הציבור, ואני לא בטוח שהציבור יהיה מוכן לזה. המלחמה הבאה תתחיל מפאניקה, והיא לא תיגמר עם סוף המלחמה". מצד שני הוא מאמין כי המלחמה הבאה נמנעת: "אני חושב שאחת המסקנות שלא לומדים אותה מספיק מ-1973 היא שמוטל על הדרג המדיני לעשות כל מה שהוא יכול כדי למנוע את המלחמה הבאה. אי אפשר להתייחס למלחמה כאל דבר בלתי נמנע".

הספר "התאוששות" (הוצאת כנרת זמורה דביר) זמין באתר "עברית" ובחנויות הספרים.