קיץ 2023 היה אחת מהעונות העמוסות ביותר שידעה ישראל בגזרת ההופעות מחו"ל. רכבת אווירית של אומנים, אומניות ולהקות בין-לאומיות נחתה כאן כדי להופיע לפני הקהל הישראלי. העיתונאי והמוזיקאי נוי אלוש נחשב לאחד מהברגים החשובים בעיצוב פסקול הקיץ הישראלי. במאי השנה הוא מונה לסמנכ"ל התוכן המוזיקלי בקבוצת בלוסטון – לייב ניישן, שבבעלות גיא בסר ושי מור יוסף, האחראית בין היתר להבאת טראוויס סקוט, גאנז אנד רוזס, כריסטינה אגילרה, אימג'ן דרגונס וברונו מארס, שעתיד להופיע בשבוע הבא. וכל השמות האלה באו או יבואו ארצה רק השנה.
לצד שאר הקודקודים בחברה, אלוש (44), שעובד בלייב ניישן כבר תשע שנים, מנווט את הספינה בין הגלים מבחינה אומנותית כדי להבטיח בחירות מוצלחות לקהל בישראל. במסגרת התפקיד עליו להכיר את השטח מקרוב, להרגיש מה מבעבע, לצפות מראש מה יגרום לישראלים לעוט על כרטיסים ולדהור אל הפארקים ולחזות מה יכול להפוך לרגע מונומנטלי בהיסטוריה של ההופעות מחו"ל בישראל.
התפקיד הזה לא מפתיע כל כך אם חושבים על הרקורד של אלוש, מהאבות המייסדים של הוויראליות הישראלית. הוא נחרט בתודעה לפני יותר מעשור כששילב קטעים מנאומו של שליט לוב באותם ימים, מועמר קדאפי בסרטון המוזיקה שנודע בשם "זנגה זנגה". הסרטון, שזכה להצלחה פנומנלית, משך אפילו את תשומת ליבו של הרודן בכבודו ובעצמו. מאז הצליח אלוש להתברג לתפקיד מפתח בתעשיית המוזיקה הישראלית, כזה שיכול לענות לנו אם יש סיכוי שנראה בפארק את ביונסה או את טיילור סוויפט ואיך זה שהכרטיסים להופעות בארץ יקרים כל כך.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"זה בעצם להיות סוג של אנליסט"
את הרומן שלו עם המוזיקה החל אלוש, שגדל ביישוב להבים שבדרום, ברדיו החינוכי אשל הנשיא. שם שימש שדרן ועורך, והוא מעיד שכבר אז התמכר למוזיקה, הבין את הכוח ואת ההשפעה של התחום והכיר בעובדה שיש לו אוזן לדבר הזה. "הייתי די-ג'יי במסיבות בכל הדרום, ואחרי שהשתחררתי עברתי לתל אביב", הוא נזכר. כשהגיע לעיר הגדולה נבחר לכתוב על מוזיקה במגזין רייטינג, שבימים ההם היה מעיתוני התרבות הפופולריים והנקראים. "התחלתי להתגלגל בתעשייה. שידרתי ברדיו תל אביב, שימשתי שם גם כמנהל המוזיקלי של התחנה, ובמשך תקופה הייתי סגן העורך של MOOMA (אתר ישראלי שהתמחה במוזיקה – נ"כ)".
לצד התקדמות בטוחה במסלול התקשורת כעיתונאי מוזיקה מוביל, החל אלוש ליצור גם בעצמו. הימים הם ימי טרום-יוטיוב בישראל, ואלוש, שהיה אז חבר בצמד חובבי ציון, לצד דור דקל, הוציא את השיר ההומוריסטי "רוצה בנות". השיר הפך ללהיט וחרך את האינטרנט הבתולי. "בנקודה הזאת נחשפתי לכוח של האינטרנט ועשיתי סוויץ' בחשיבה. הייתי בדרך מאוד בטוחה, הציעו לי לכתוב ב'שבעה לילות', משהו שאנשים רק חולמים עליו, ואמרתי לזה לא. ישבתי בבית במשך שנתיים עם הכסף שעשיתי והמשכתי לתקלט. קלטתי שהאינטרנט הולך להרוג את העיתונות ולא רציתי להיות במקום מת. הבנתי שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה. יוטיוב התחיל להתפוצץ ואני התחלתי לעשות מוזיקה ברמה מקצועית יותר. הייתי מהראשונים שהבינו לאן זה הולך".
היכולת להבחין במה שקורה בשטח כמה צעדים לפני כולם היא אחת מהמתנות שהביאו אותו לעסוק במה שהוא עושה היום. "להיות היועץ המוזיקלי זה אומר להיות חלק מההחלטה את מי להביא, לענות על השאלה אם יש לו כאן קהל ולהשפיע על מחיר הכרטיס. אחרי שעושים עבודת שטח, בודקים מול האומן ומקבלים הצעה, אני בעצם נותן את המילה האחרונה מבחינה אומנותית כשנשאלת השאלה אם שווה להביא אומן מסוים מחו"ל. זה בעצם להיות סוג של אנליסט. צריך להבין את השוק, להכיר את השטח, להבחין מה מתחיל לבעבע ולהסתכל על הדברים בפרספקטיבה של עוד 20 או 30 שנה".
זה תפקיד שתמיד היה?
"לפני שהתחלתי – לא. בעבר מפיקים ישראלים היו שומעים מאיזה חבר, אחיין או סתם מישהו שייעץ להם, על אומן כזה או אחר שחם עכשיו. הם היו הולכים על זה מבלי לדעת לעומק ולמעשה מהמרים. בגלל זה הרבה מפיקים בארץ נפלו. יש הרבה דקויות קטנות, שבסוף הופכות להיות גדולות. מפיק שטועה בבחירת המקום שבו תתקיים ההופעה או בגודל הקהל מסתכן בהפסד של הרבה כסף. כשזו חברת הפקות קטנה, זה כמובן הרבה יותר כבד בכיס וקשה לצאת מזה, כי יש השפעה על כל ההפקות הבאות שלך ועל התזרים".
תן דוגמה להרגשה של השטח.
"וואן ריפבליק או אימג'ן דרגונס, למשל. הסולן שלהם הוא לא אדם לוין ממארון 5, שאנשים מכירים את הפרצוף שלו והוא מזוהה בפני עצמו. הרוב המוחץ של האנשים מכירים את השירים שלהם מהרדיו וזהו. על וואן ריפבליק הלכנו בכל הכוח. עברו השנים, הלהקה רצתה לבוא לכאן שוב, אבל אני עוקב אחריהם ואחרי הנתונים שלהם וראיתי שמשהו לא עובד. כל הזמן הם רצו לחזור, אבל אנחנו התעקשנו שלא להביא אותם – עד שהגיעה השנה האחרונה והתחילה התעוררות מסוימת. אמרנו: זו הנקודה. יצא להם שיר שהיה בסרט 'אהבה בשחקים: מאווריק' של טום קרוז, שהתפוצץ בעולם והפך להיות שובר קופות. השיר תפס תאוצה בטיקטוק, וכל המכירה להופעה קיבלה בוסט שלא תכננו, אבל ידענו לעלות עליו בזמן".
"זו הייתה פנטזיה כמוסה שלי"
לפני קצת יותר מחודש הביאה לייב ניישן את כריסטינה אגילרה להופעה בישראל. כשהוא נשאל מה גרם להם להביא את האומנית דווקא בנקודת הזמן הזאת, הוא אומר: "זה היה על הפרק במשך שנים, אבל לאורך הזמן התחושה הייתה שהקריירה שלה מתה, שהיא לא מעניינת אף אחד. אם היינו מביאים אותה לפני ארבע–חמש שנים, זה היה מגיע למקום של 'את מי היא מעניינת'. אבל בעולם המוזיקה יש סירקולציה, דברים הופכים להיות רטרו וסקסיים מחדש. נכנסים למקום הנוסטלגי. הפופ וההיפ הופ של שנות האלפיים חוזר ובגדול, הרבה בגלל הטיקטוק".
איך קרה השידוך עם עדן בן זקן?
"זו הייתה פנטזיה כמוסה שלי. התחלנו להשתעשע עם הרעיון. לקחתי את הביצוע של Hurt של עדן מההופעה הקודמת שלה בהיכל מנורה ואת הביצוע מאקס פקטור וחיברתי אותם לסרטון אחד. זה התחיל בביצוע של עדן מ'אקס פקטור', ואז רואים אותה מול 11 אלף איש. כתבתי שזו אחת הזמרות הכי גדולות בארץ ושזה יכול להיות לדעתנו משמעותי מאוד על הבמה, וקיבלנו את האישור. באותה מידה היינו יכולים לקבל לאו אחד גדול. כאן נכנסים כל מיני אלמנטים. גם האומן הבין-לאומי הגדול רוצה שההופעה תהיה סולד אאוט".
"זה רגע איקוני בתרבות ההופעות בישראל":
"זה היה יכול גם להרע, למשל אם מעריצים של כריסטינה היו אומרים, 'למה אתם מביאים את עדן בן זקן לשיר את השיר הזה?' אבל ידענו שהיא לא ביצעה את השיר הזה כבר עשור בהופעה, אז קיבלנו ביצוע של השיר הזה. זה גם להוסיף את עדן וגם להשתלט על סדר היום התרבותי. ולא פחות חשוב בעיניי – לייצר רגע איקוני בתרבות ההופעות בישראל. זו הופעה שתיזכר לעד. הדברים האלה חשובים לנו. אני במקצוע הזה בשביל המוזיקה, בשביל האומנות. אני חושב על הביזנס, אבל בסוף הרעיון הוא ליצור בדיוק את הרגעים האלה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות כמעט בכל הופעה".
מה הסיבות העיקריות שהאיי-ליסטים – ביונסה, טיילור סוויפט, הארי סטיילס ודומיהם – לא מגיעים לכאן?
"כשצריך להחליט אם להביא את ביונסה לישראל, לא מחליטים אם מזמינים אותה להופעה אחת וזהו. צריך להביא בחשבון סיכונים הרבה יותר גדולים. האם סוגרים לה שלוש הופעות או שתי הופעות? מי אמר שביונסה תסגור בישראל שלוש הופעות? מי אמר שהארי סטיילס יעשה שתיים? עם ברונו מארס זה עבד כי גם הצעירים המגניבים יבואו, גם ההורים וגם הילדים. אתה יודע שיש לך מופע שמשפחות מתארגנות אליו ורוצות לבוא יחד, כי גם ההורים וגם הילדים מכירים את השירים. זה משהו מאוד עגול. לא בטוח שעם ביונסה זה היה עובד בצורה דומה. אלה מקרים שצריך להיזהר ולהיות מדויקים בהם".
"BDS? הכסף מדבר"
"עוד עניין – אחרי הקורונה כל האומנים בחו"ל היו בהפסדים של שנתיים–שלוש", הוא חושף. "יש אומנים כמו דה וויקנד, שאומנם לא יבוא לישראל בחיים, כי יש לו בעיה ספציפית איתנו, אבל לפני שהוא סגר מופעים חדשים, הוא היה צריך 'להחזיר' לקהל את התאריכים שנדחו בגלל הקורונה. בנוסף, בגלל שכל האומנים בחו"ל ישבו בזמן הקורונה בבית והקליטו אלבומים ועשו תוכניות שיווקיות – כל הגדולים יצאו במכה. זה היה קיץ משוגע. סטיילס, קולדפליי, טיילור סוויפט, ביונסה, דרייק, אד שירן, דה ווקינד – הופיעו כל האומנים הכי גדולים שמובילים את הרשימות בכל מצעד אפשרי. זה יצר פגיעה באומנים הבינוניים בחו"ל – אבל זה בא לטובתנו, כי הם באים אלינו. הם מבינים שכרגע הם בתחרות עם המפלצות הגדולות".
"עם סטיילס אין מה לדבר כרגע, כי הוא כבר סגור ל-2024. עם טיילור סוויפט אין מה לדבר כרגע כי אין מקום בלו"ז. וכמובן שפנינו. בזכות הסכמי אברהם היום אנחנו יכולים לבוא לאומן בהצעה שמאפשרת לו לעשות סיבוב הופעות קטן במזרח התיכון. פעם אפילו לא יכולנו לנסות להתחרות באירופה. הסיפור השתנה. אגב זה גם עזר על רקע תנועת החרם על ישראל BDS, כי להרבה אומנים נוח יותר להגיד: 'אומנם הופעתי בישראל, אבל גם הופעתי במדינה ערבית'".
עד כמה BDS היא שיקול בקרב האומנים לפני שהם מקבלים החלטה אם להופיע כאן? איגי אזליה למשל לא ידעה מה זה בכלל.
"התהליך הוא כזה: אתה פונה לסוכנות, אחר כך למנהל האישי – ורק אז זה מגיע ללהקה או לאומן. אם האומנים עצמם מודעים, זה קורה בדרך כלל בבריטניה ובעולמות האינדי. שם יש יותר מעורבות רגשית ומודעות. באופן כללי אני מרגיש שעם השנים זה משתנה. הכסף מדבר. הבאנו לפה את אלט ג'יי ואת ג'אנגל – נכון, הם לא מעלים שום דבר לרשתות החברתיות מהביקור בזמן שהם כאן, אבל השורה התחתונה היא שהם כן באים והם טובים לקהל בישראל. אני תמיד אומר שלכל מדינה יש קשיים משלה. במדינות אחרות אלה תנאי מזג האוויר או קשיים אחרים, ולנו יש הקשיים שלנו. רוב הגדולים מתעניינים פחות ב-BDS. זה ביזנס לכל דבר".
"האומנים הגדולים רואים שיש כאן קהל"
אז יש בכלל סיכוי לקיים את פסטיבל לולהפאלוזה (Lollapalooza) בישראל? "אנחנו מנסים", מגלה אלוש. "זה חלק מלייב ניישן. אני יכול להגיד שההופעות של מארון 5, של גאנז אנד רוזס, של טראוויס סקוט וגם השתיים של ברונו שיהיו ממש בקרוב – לא נעלמות מעיני האומנים הגדולים. הם רואים שיש כאן קהל ושיש עם מה לעבוד. זה מחלחל".
למה הכרטיסים להופעות האלה כל כך יקרים?
"אני מגיע מהצד המוזיקלי, ובתור מישהו שהולך להרבה הופעות בחו"ל, אני מאוד מודע לזה. אין מה להגיד, הכול פשוט התייקר. מה שקורה היום בהופעות הוא כל כך מושקע, וזה הפך למופע בידורי לכל דבר. אתה שם כסף כדי לקבל חוויה שלמה. קחי עשר שנים אחורה, זה היה נראה אחרת. פעם היה מסך אחד מאחור, אולי איזה ארט, היום זה מערך גדול הרבה יותר".
"לקראת ההופעה של טראוויס סקוט ידענו שהמחירים יהיו סופר-יקרים", משתף אלוש. "זה לא כיף. חברות האשראי נותנות הנחות. יש פה אמירה של אם לא היינו לוקחים מחיר כזה – טראוויס סקוט לא היה מסתכל עלינו. הכול שאלה של כמה המעריץ יהיה מוכן לשלם, וגם זה חלק מהשיקולים".
"לא רציתי להיות אומן ב-200%"
ב-2011 פרסם אלוש את הסרטון "זנגה זנגה": הוא ערבב את השיר Hey Baby של פיטבול עם דבריו של הרודן מלוב. הסרטון זכה לפופולריות אדירה עד שהגיע לפתחה של האופוזיציה הלובית. היא כמובן השתמשה בו, מה שהוביל את קדאפי בעצמו להורות לאנשיו "להכין שיר תגובה". "זה נהיה טרלול. התראיינתי לכל העולם וזה הפך להיות אייטם חדשותי", נזכר אלוש. "אפילו מכרתי 80 אלף רינגטונים. פתאום נוצר ז'אנר חדש: רמיקסים של נוי אלוש. זה הפך להיות סוג של מיינסטרים, דבר שהוא חובה בכל קמפיין או אירוע".
"בשנתיים הראשונות של יוטיוב, שנת 2008 בערך, בכל פעם שרצו משהו ויראלי באינטרנט – היו פונים אליי", נזכר אלוש. "אני הייתי זה שעושה את הדברים המצחיקים ברשת. גם פוליטיקאים ומשרדי פרסום התחילו לפנות אליי. משם צצו הזדמנויות ממש הזויות – פתאום משהו עם גל גדות או פנייה משמעון פרס להשקת עמוד הפייסבוק שלו". רמיקס אחר שזכה להצלחה הוא "מירי רגב היא שכונה, כפיים" – סמפול של קטעים מהנאום של השרה מ-2012.
"ואז קרה מה שקורה לי בכל דבר", מספר האומן על ההצלחה. "התחלתי להשתעמם, ובמקביל קם דור חדש, התפתח העולם של יוצרי תוכן ומשפיענים, ופחות או יותר באזור הזמן הזה נכנסתי לבלוסטון ולייב ניישן. אחר כך גם הגיעה הצעה מגלגלצ לבוא לשדר שם. נדב רביד נכנס לתפקיד מנהל התחנה והתקשר רק להתייעץ איתי. בפגישה אמרתי לו שאני מרגיש שמשהו קורה בשטח, שיש פופ ישראלי שלא היינו מודעים אליו עד עכשיו. אמרתי לו שאם לא יתחילו לחבק את הז'אנר ואת האומנים ובמקביל לחזק את הדיגיטל – התחנה לא תישאר רלוונטית. אליעד נחום היה אז מאוד חם, וסטטיק ובן אל התחילו את דרכם המשותפת, הייתי שם לארח את האומנים האלה. הפופ הישראלי היה אז משהו שקורה בשטח, אבל השינוי קרה בבום".
"בשש או שבע השנים האחרונות תעשיית המוזיקה התחילה לייצר כסף", ממשיך אלוש. "זה קשור לצמיחה של הפופ. מוקדי הכוח הגדולים התפרקו לחלקיקים, אבל הכוח עבר לקהל. אם הטיקטוק היה קורה לפני עשור, היום הייתי המלך. זה פחות מעניין אותי עכשיו. אין לי כוח לשבת מול הדבר הזה".
אתה ממשיך ליצור?
"מעולם לא הרגשתי בנוח להיות אומן ב-200%. אבל אני כן שומר על המקום הזה. אני עדיין מוציא שירים, בדרך כלל דאנס באנגלית. אני חי את השטח. אני מבין מה הולך ולאן זה הולך. כל דבר הוא למידה. כל הדבר הזה, בעקיפין או שלא, עוזר לי בעבודה שלי ובדברים האחרים שאני עושה".
מה דעתך על מה שקורה עם הבינה המלאכותית בתעשיית המוזיקה ומה שזה עלול לעשות לה?
"אני חושב שקצת כמו הסטרימינג, אם הייתי יכול הייתי רוצה לחזור לעידן הדיסקים, אבל צריך להיות עם הקדמה. הריגוש ירד במובן הזה שיש לך פשוט אין-סוף מוזיקה. אתה מתרגש פחות משירים כמו פעם. אין כל כך מה לעשות עם זה, פשוט לחבק את זה ולהבין שיכולים לבוא מזה דברים יצירתיים. זה כמו שאמרו שנאפסטר או יוטיוב יהרגו את המוזיקה. זה הרג לשנתיים–שלוש, אבל אחר כך הבינו איך להשתמש בזה לטובתנו. בהסתכלות שלי, כל דבר כזה הוא מבורך, גם אם הוא מוריד קצת מהרומנטיקה ומהבסיס של מה זאת מוזיקה באמת. יכול להיות שנראה פה תנועת נגד, ונראה השפעה שתגרום לנו לחזור אחורה בזמן".