שתי הבחורות בצד, עם הלימונדה שלא נגמרת כבר שעה, שקועות עמוק במשחק השש-בש שלהן ולא נותנות למהומה להסיח את דעתן. אבל פרט להן, נדמה שמידת העניין שמצליחים לעורר איתמר אבנרי והלי מישאל במלבייה בשכונת פלורנטין רבה – וכך גם האמוציות לנוכח הסחורה הפוליטית שבעלונים שבידי השניים האלו.
להמולה מצטרף גם שליח וולט שבמקרה נקלע למקום. השליח הסקרן אפילו לא ממתין שאבנרי יסיים את ההסבר שלו. "וואי, הגיע הזמן", נזעק השליח ופוצח בסיפור השכירות האישי שלו. "אני כבר הפסקתי לספור כמה דירות עברתי. בכל פעם מעלים את שכר הדירה מחדש ואני נאלץ שוב לעבור. אז אין ברירה, אני עושה יותר שליחויות", מסכם השליח. אך הוא נאלץ לאכזב את אבנרי ומישאל: "אין לזה סיכוי, אי אפשר לפתור את המצב הזה. אבל יפה שלפחות אתם עושים משהו". בכל זאת, הוא ניגש למלא את השאלון שמציגים השניים.
למרות הזלזול הקל בנאיביות של שני הפעילים, והאוכל שאולי בתוך התיק ומתקרר בינתיים, מתמסר השליח לשיחת תסכול ארוכה עם מישאל, שיחה שנמשכת כעשר דקות ומתנהלת באמפתיה, בזמן ששותפה אבנרי כבר התפנה לעובר אורח אקראי אחר. "אני כבר הרבה שנים עוסק בפעילות פוליטית, בעיקר בכל מה שקשור לתחום האקלים", אומר אבנרי, "ולא קורה הרבה שאנשים עוצרים לידך ומדברים הרבה מאוד זמן, שאתה מרגיש שהפעילות שלך קולעת בול למה שכואב ורלוונטי להם. ושזה גם מה שכואב ורלוונטי לך".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
השאלון המדובר נועד לאסוף מידע שממנו מופק כעת מחירון שכר הדירה של תל אביב – ולא רק שלה. מעמד השוכרים הולך וגדל ובמקביל גם הולך ונדחק למציאות של אצילים ונתינים, מעין פיאודליזם מודרני. המחירון, אומרים היוזמים, הוא רק צעד ראשון בתוך יוזמה משמעותית הרבה יותר – הקמה של ועדי שוכרים. למעשה, אם תרצו, שכפול המתכונת המוכרת של ועדי עובדים מהעולם של מעסיקים ומועסקים – והכנסתה, לראשונה, לעולם השוכרים והמשכירים. פלורנטין תחילה. משם, הם מקווים, תצא כבר הבשורה לשאר חלקי הארץ.
להאזנה לכל פרקי "אחד ביום" לחצו כאן
פלורנטין תחילה
שלוש שעות קודם לכן, על גג אחד הבניינים המתפוררים של פלורנטין, מתכנסים אבנרי, מישאל ושישה חברים אחרים. יחד הם הגרעין המייסד של ועד שוכרי פלורנטין, שקם בשקט בפורים, אך בינתיים צבר תאוצה – לפחות על לוחות המודעות או על כל קיר עירום בשכונה. זו פגישת הכנה, עוד מעט יחל הכינוס החודשי, שהמייסדים צופים לו שיעור התייצבות גבוה, אחרי חודש רוחש במיוחד בקבוצת הוואטסאפ, שמספר חבריה כבר מתקרב ל-200.
השיחה עם המייסדים גולשת מהר למתכונת של קבוצת תמיכה. לכל אחד מהנוכחים אמתחת מלאה סיפורי זוועה משנים של התגלגלות בסצנת השכירויות התל-אביבית. למשל, העדות הטרייה ביותר, זו של עמרי גורן בן ה-24, והתל-אביבי החדש ביותר בחבורה – שחזר לעיר אחרי כמה שנות לימודים בירושלים. "לפני חמש שנים המצב היה גרוע קצת פחות מכפי שהוא עכשיו", הוא מספר. "תקופת חיפושי הדירות הייתה מתישה בצורה שקשה להסביר. ראיתי כמות מטורפת של דירות – 30 בחודשיים וחצי – ובמקביל אתה עוקב אחרי המחירים, שלא מפסיקים לעלות".
"כשאתה מגיע לדירה אתה שואל את הדייר הנוכחי כמה הוא משלם, נגיד 4,500 שקל, אבל אותו בעל דירה מבקש ממך 6,000 שקל. גם כשאתה מחפש, זה בבליצים. כי אתה מוצא את עצמך כל הזמן נכנס לייאוש ומפסיק. וכל פעם זה משהו אחר. פעם זה בגלל שהדירה נורא יקרה, פעם בגלל שדורשים ממך לקנות כל רהיט אפשרי, פעם כי הדירה נראית מטורפת בתמונות – אבל במציאות היא על הפנים, כל מיני דברים כאלו ואחרים שפשוט מייאשים".
ואבנרי נזכר: "באחת הדירות שפעם שכרתי, במעמד חידוש החוזה, בגחמה של רגע, בעל הבית העלה את שכר הדירה ב-25%. ולא רק לי, אלא לכל השוכרים, כי כל הבניין שלו. הבן אדם בעלים של עוד בערך 20 בניינים בעיר, אתה יושב אצלו במשרד והוא מולך פשוט שולף את זה. וזה ביום האחרון של החוזה. אז מה תעשה, איזו ברירה בכלל יש לך? הרגשתי כמו מפגר, הרגשתי פראייר וכעסתי על עצמי. אבל מה הייתי אמור לעשות? חתמתי".
בתל אביב כ-91% מהצעירים בשכירות
סיפורים על מחירי השכירות העולים יש בשפע. אלא שהעלייה האסטרונומית לאורך השנים האחרונות במחירים הצמיחה מתוכה שלל תופעות לוואי. בתל אביב כ-91% מהצעירים עד גיל 34 גרים בשכירות והתחלופה גבוהה: כ-100 אלף דירות, חצי מהדירות בעיר, מועמדות לשכירות בכל שנה. בהתבוננות ארצית עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו החודש כי ב-2021 וב-2022 התחלפו השוכרים ב-15% מהדירות בארץ – מה שיכול להעיד על כך שמעבר לתחלופה "טבעית" יש לא מעט מקרים עגומים. בתל אביב הנתון גבוה אפילו יותר – 20%.
אין אפילו אחד בקבוצה הזו שמשלה את עצמו שפעולה אקטיבית עשויה להפחית במשהו את נטל שכר הדירה. אבל הסתכלות רוחבית על המצב, ומזווית מעמדית, הם מאמינים, עשויה בהחלט לתת מענה לחמדנותם של משכירי דירות – אלו שמנצלים את השוק ומעדיפים לשכוח שמאחורי הצ'קים יש אנשים צעירים שמחפשים עתיד, או לפחות שיקשיבו להם.
"בדירה הקודמת שבה אני ובן הזוג שלי גרנו, פשוט התחלנו להיות חולים בגלל העובש", נזכרת משאלי, בת 33. "היינו משתעלים כל הזמן וקמים בעיניים שורפות. זו הייתה דירת מרתף בקומה מינוס אחת. בהתחלה היה נוח להתעלם מכל התסמינים, עד שאתה מבין שגם הבגדים שלך מסריחים. היה לי תיק שמאוד אהבתי, תיק לחתונות. באתי להוציא אותו אחרי חצי שנה מהארון, והוא היה כולו לבן. אם בן הזוג שלי לא היה ממש מתעקש, לא היינו עוזבים שם. לי פשוט לא היה כוח עוד פעם להתעסק בלמצוא דירה חדשה".
ורבקה לבוב, בת ה-27, גם היא אחת מהמייסדות, נזכרת בסיפור דומה: "פעם התקשרתי לבעל הדירה שלי והודעתי לו שיש דליפת גז. הוא אפילו לא חיכה שאני אסיים את המשפט וישר אמר 'אין דליפה!' הוא פשוט התחיל להתווכח איתי מבלי שהוא אפילו עבר ליד הבית".
"אני בזמנו גרתי עם מי שהיה אז בן זוגי ברחוב רש"י", נזכר גם אבנרי. "כבר חתמנו על חוזה. ובסוף השבוע, אחרי שהחוזה כבר התחיל, באנו להכניס דברים לדירה, אבל גילינו שמישהו גר שם. זה היה חבר של הבעלים, שמשום מה חשב שאנחנו עוברים רק בתחילת השבוע הבא, אז הוא נכנס והתנחל שם. והחוזה כבר בתוקף, כן? אחרי שאני ובן הזוג נפרדנו יצאנו משם ואז מצאתי את עצמי חודשיים נודד בין ספות של חברים. זה לחיות חודשיים על מזוודות בזמן שאתה עובד ובמקביל מנסה לחפש דירה".
אתם מרגישים קורבנות של תאוות בצע?
"יש בעלי דירות שיש להם רק דירה אחת, יש גם כאלו שמשכירים אותה ובמקביל שוכרים בעצמם דירה". מבהיר אבנרי. "ברור שלא כולם תאבי בצע ולא כולם אנשים רעים. אומרים לנו הרבה, 'אבל מה אתם רוצים? זה אדם מבוגר שעבד כל חייו ויש לו דירה אחת'. אבל יש גם לא מעט סיפורים אחרים. בלא מעט מקרים בתל אביב מדובר באנשים שיש להם בניינים שלמים. רוב בעלי הדירות שלי היו כאלו. אני מנסה רגע לחשוב, אולי אפילו כולם היו כאלו. אז כבר נכנסות לסיפור חברות ניהול, ושם זה באמת פרוץ לגמרי, תאוות בצע בלי בושה".
"הרבה מאוד פעמים אנחנו פשוט נקלעים למצב שבו אנחנו בונים את החיים שלנו מתוך חוסר שליטה מוחלט על העתיד. אתה ממש נתין של אנשים שיכולים להיות מאוד טובים אליך, וזה נחמד כשזה קורה. אבל יכולים גם להיות תאבי בצע, ועל הדרך מאוד לא נחמדים, ולפעמים גם לא לתת לך את מה שמגיע לך על פי חוק ודין, ולא רק לפי אנושיות בסיסית. החרדה הכי גדולה שלי אישית היא שאני לא יודע איפה אגור בעוד חצי שנה. את הבניין שאני גר בו היום עומדים להרוס בעוד חצי שנה. בעל הדירה, אגב, מאוד נחמד. הוא לא העלה לי את שכר הדירה, בגלל שהולכים להרוס. זה קצת מצחיק שאתה צריך להודות לבן אדם על כך שהוא מוכן להכיר בכך שבגלל שאתה הולך להידפק הוא מוכן להתחשב בך".
"אבל החרדה באמת קשה, כי כבר היו מקרים שהתקשיתי למצוא דירה", מסכם אבנרי. "היו מקרים שנאלצתי לישון הרבה זמן על ספות של אנשים ואפילו היה מקרה שבן זוגי ואני נפרדנו ונשארנו יחד עוד חודשיים באותה דירה, כי לא הצלחנו למצוא דירות חדשות. הרעיון לוועדים האלו קם מתוך החרדות האלו".
מטורף שהממשלה לא עוסקת בזה
כבר יותר מ-1,400 איש נרשמו למחירון שכר הדירה ושיתפו בפרטי הדירה שלהם ובעיקר בשכר הדירה שהם משלמים. "כדי לטפל בבעיה אתה צריך קודם לראות אותה בעיניים", מדגישה לבוב. "מטורף שהממשלה לא עוסקת בזה. באיזשהו שלב באה הממשלה ושאלה אותך 'כמה שכר דירה אתה משלם?'" בסוף הדרך, הם מקווים, יצטבר מספיק מידע שיאפשר לשוכרים למשוך רק קצת מהחבל לכיוונם ויעניק להם כלי מיקוח מול בעלי הדירות.
"הפייסבוק מלא בתלונות על דירות ועל בעלי דירות, אבל אין פלטפורמה שאוספת את המידע הזה, וכך אולי נוכל להתארגן – ופשוט לא להיכנס לדירה הזו", אומר אבנרי. "אתה יודע מה? מה שיכול להיות אפשרות מעניינת זה למשל ללכת ביום שבו אדם מראה את הדירה, שהוא דורש עליה הרבה יותר מדי כסף, ולעשות שם הפגנה שקטה. לא להפריע לו, לא לפרוץ לו לבית חלילה וחס, לעשות לו שיימינג שם – כדי שיידע שמסתכלים עליו. אנשים הם טובים בבסיסם וזה לא יהיה רע בכלל אם גם הם יראו שלשוכרים יש עמוד שדרה".
עם כל הכבוד לשוכרי הדירות, שאותם קל כמובן לתייג כנבלים בסיפור הזה, את עיקר מרצה מתעתדת ההתארגנות ההולכת ומתגבשת הזו להפנות דווקא לאפיקים אחרים: "גם העירייה וגם הממשלה לא עושות מספיק", מבהיר אבנרי בן ה-38, מה שהופך אותו רשמית לזקן החבורה. "אנחנו רוצים לנהל מולם מאבק כדי לשנות את איך שהן עובדות בטווח הארוך. אבל כרגע המהלך הוא גם מולן. כי הן פשוט לא מקשיבות לנו.
"הפתרון חייב לבוא ממדיניות ולא ממקום של 'אני אבקש יפה מבעל הבית שלי שיתמודד עם הבעיה האישית שלי', ולא כי זה לא חשוב, אלא כי מחר בבוקר יהיה לי בעל בית אחר. ושינוי מדיניות דורש פעולה משותפת של הרבה אנשים. המשימה היא כרגע לבנות כוח, ואז להתחיל לעשות רעש בעירייה, בממשלה, בכנסת או באירועים חברתיים בכל הרמות שמבהירים לנבחרי הציבור שיש פה אנשים עם דרישות".
מהן הדרישות שלכם מהשלטונות?
"אנחנו רוצים שהעירייה – במקרה הזה עיריית תל אביב, אבל זה נכון לכל הארץ – תקבל עליה את הרעיון הזה של המחירון. כשעירייה עושה את זה, זה משנה את מצב השקיפות בשוק – אנשים יידעו טוב יותר כמה עולות דירות והמשכירים גם ימצאו את עצמם מתביישים בחזירות שלהם. גם צריך להיאבק בתופעת Airbnb ולדרוש התערבות גדולה יותר של העירייה בשוק. כרגע התוכנית של העירייה היא להשיג בטווח הארוך 7,000 דירות של דיור להשכרה ארוכת טווח או בשכר דירה מפוקח בפרויקטים שנבנים. זה בסדר, אבל זה לא מספיק".
שוכרי כל הארץ התאחדו
אגב, אומנם היוזמה בראשיתה, אבל אחרי שלאחרונה אומצה חבורת החלוצים מפלורנטין בידי ארגון "עומדים ביחד", שכמה מהם עובדים בו, כבר החל ניסיון לשכפל את המודל גם לערים נוספות מעבר לתל אביב. ניצנים של ועדי שוכרים הוקמו לאחרונה גם בירושלים וגם בחיפה, גם כן בחסות הארגון.
"לפני פלורנטין גרתי באחלה דירה בכרם התימנים", נזכר נדב שופט בן ה-29, "אבל העיפו אותי משם כי משהו קנה את הבניין – ממש את כל הדירות בבניין. הוא עשה את החישוב והבין שיהיה הרבה יותר משתלם לו להפוך את זה ל-Airbnb, אז הוא העיף את כל הדיירים ופתח סוג של מלון. מעבר לזה שאיבדתי את הדירה שאהבתי, מצאתי את עצמי מחפש דירה במשך חצי שנה, שזה סיוט אמיתי. אבל מה שהכי כאב לי היה איך אחרי שכבר עברתי חזרתי לשם לתת לבחור איזה צ'ק וראיתי איך הוא שיפץ שם. הדירה הזאת פתאום הייתה מהממת. אבל עוד כמה ימים לפני כן, הוא התקשר אחרי שהשיפוצניקים דיברו איתו ושאל אותי ברצינות, 'תגיד, יש מצב שהמזגן לא מקרר כל כך טוב?' כל שנה התקשרתי ואמרתי לו שהמזגן מקולקל, וכל שנה היה בא מישהו ומחליף איזה חלק קטן במזגן, וזה עובד נורמלי לרגע ושוב מתקלקל".
"העירייה בעצם אומרת, 'בואו נהפוך את זה לעיר של עשירים או של צעירים שמוכנים לגור בדירות זוועה לפני שהם מתחילים את החיים שלהם', וכל השאר, שיבואו לבקר. הופכים את העיר הזו לעיר שהיא מוזיאון", אומרת מישאל ומציתה דיון שגם הוא מעורר אמוציות בין החברים.
"היום קוראים לכרם התימנים 'כרם התיירים'. כבר כמעט לא תמצא שם ישראלים, ובטח שלא תימנים", מעיר שופט, הייטקיסט עד לא מכבר. "תחשוב שיש שכונה שלמה שהיא לא נגישה לאנשים אולטרה-עשירים או תיירים מחו"ל. שכונה שלמה, שהיא שכונה טובה עם היסטוריה וקהילה שהייתה פעילה שם פעם.
"היום יש תחושה כאילו תל אביב היא עיר לצעירים, אבל אנחנו תקועים במציאות הישראלית שבה העיר המרכזית היא עיר לצעירים, ואז כאילו עוברים למקום אחר. אבל זה לא בהכרח אמור להיות כך, זה דבר שהוא כורח המציאות, מכורח זה שיקר פה ולא נוח. אבל בעולם, מה שמגדיר עיר טובה זה שהיא עיר שמשרתת את כל הגילים. דווקא ערים גדולות וצפופות נחשבת לטובות לאנשים בגיל השלישי, ובערי הפריפריה הם תקועים בבית והם רק לבד, כי לכל מקום צריך לנסוע במכונית, אבל הם כבר מבוגרים מדי לנהוג. וגם משפחות. יש תפיסה שמשפחות יכולות לגור רק בפרוורים, אבל זה לא נכון. דווקא בערים צפופות אפשר לתת לילדים הרבה פעמים להסתובב ויש להם הרבה יותר אופציות מה לעשות אחרי בית ספר. זו נהייתה בעיה של צעירים רק כי אנחנו היחידים שעוד פה ויכולים להסתדר כמה שנים בתל אביב ולהתכלב בה".
"מפונקים" ו"עצלנים"
אחד הדברים שמוציאים את החבורה הצעירה והרגועה הזו משלוותה הוא הביקורת התדירה של מבוגרים על הצעירים ה"מפונקים", "עצלנים" ואולי בעיקר עקשנים. כלומר, מתעקשים לגור דווקא בתל אביב היקרה כל כך, כשיש אופציות זולות יותר במקומות אחרים.
"כשאתה כבר מצליח למצוא דירה טובה במקום אחר, אתה חי בלי קהילה", מדגיש אבנרי, הדמות הבכירה בוועד המתגבש. "וזה בניגוד למה שהיה פעם, כשאנשים גרו במקום שבו היה הבית שלהם והם הכירו את כולם. במציאות של היום אתה נווד, אתה כל הזמן חייב לנסוע למקום אחר. אנחנו יודעים שבכל מקרה בשביל עבודה נצטרך כנראה לנסוע לתל אביב. הבטיחו לנו שב-2040 יהיה אולי מטרו. אז ב-2040 נדבר על למה מתעקשים לגור בפלורנטין ולא בכפר סבא".
"אין מקומות אחרים לגור בהם", מוסיף גורן. "בדירה האחרונה שהייתה לי בירושלים העלו לי את שכר הדירה (לשלושה שותפים) מ-6,000 ל-8,000 בבת אחת. וגם אין עבודות, באמת קשה מאוד להתפרנס במקומות אחרים. אני עובד ב-110% משרה ויום העבודה שלי מתחיל בשבע וחצי בבוקר. וזה כשאני עובד במקום שקרוב לבית שלי, מבלי שאני מביא בחשבון נסיעות. לפעמים אני נוסע בין שני מקומות בעיר, ולפעמים הם שניהם אפילו בדרום העיר, וזה לוקח 30–40 דקות, כשגם ברגל זה היה לוקח לי אותו זמן. רק שברחובות אין צל. כולנו פה עובדים המון שעות, החיים שלנו זה באמת המון-המון עבודה, ועוד אומרים עלינו שאנחנו דור עצלן. ושלא נדבר על הורים צעירים לילדים, כמה זמן פנוי בכלל נשאר להם? זה לא בשביל פינוקים או בתי קפה, זה בשביל לקיים את עצמנו, אנחנו עובדים המון שעות. אבל ככל שמתרחקים מתל אביב הרבה יותר קשה למצוא עבודה".
אחד המושגים שנזרקו לאוויר על הגג בפלורנטין, עוד בטרם החלה רשמית הישיבה של הוועד החדש היה "שוכרי נצח" – שינוי תפיסה שאולי מגלם בתוכו את תמצית הצורך בהתאגדות השוכרים, או בכלל בהסתכלות על שוכרי דירות כעל מעמד בפני עצמו. כי המצב בשוק הדיור מתהווה לכדי פיאודליזם מודרני, שבו השוכרים נהיים למעין צמיתים משוללי זכויות. במילים פשוטות יותר, הצעירים האלה נערכים למאבק מעמדי של ממש.
אנחנו דור שנדפק
"אני נעזרת בהורים שלי כלכלית, כי אין לי אופציה אחרת", מעירה רונה תלם, צעירת המייסדות, בת 22 בלבד, מלצרית. "אבל ברור לי שלא אוכל להישען עליהם כל החיים, ואני בחרדה מזה כל יום. לי יש הפריווילגיה שההורים יכולים לתת לי כסף, אבל להרבה אנשים אין. לא מזמן ראיתי באיזו כתבה הורים שדיברו על זה שהם נותנים כסף לילדים שלהם וזה עושק אותם. שלהם אין כסף לחיות, כי הם צריכים לעזור לילדים שלהם. זו כבר נהייתה בעיה שהיא לא רק של הדור שלנו. אני יודעת שלא אלך לעבוד בהיי-טק, זה לא מתאים לי, אז אני פוחדת מזה ממש".
"צריך להגיד את האמת, אנחנו דור שנדפק", מצהיר אבנרי. "מספר השנים והחודשים שאנשים צריכים לעבוד כדי לרכוש דירה, ולא איזו דירה מפוארת, עלה במספרים אסטרונומיים בשנים האחרונות. מה שההורים שלנו יכולים היו לעשות, אנחנו לא. הביקורת הזו, של 'למה אתם חייבים לגור בתל אביב', נטועה בחוסר הבנה של המציאות. אין מקומות אחרים לגור בהם. קודם כול, בכל מקום נהיה חייבים לשכור ובכל מקום המחירים עולים. כשמנסים ללכת לגור בכפר סבא, או בכל מקום אחר, מנסים לטפל בבעיה קולקטיבית באופן פרטי, וזה פשוט לא עובד. כי בכל מקום עליית המחירים תרדוף אחרינו".
ואבנרי מסכם: "אנחנו, בהגדרה, מבקשים פחות ממה שהיה לדורות הקודמים. לדורות הקודמים הייתה דירה והיה ביטחון עד סוף ימיהם. אני, מבחינתי, תן לי חמש שנים בדירה. אני אפילו שלוש שנים לא החזקתי מעמד בדירה אחת. זו לא בקשה בשמיים, זו לא דרישה מוגזמת. עירייה טובה וחברה טובה הן כאלה שנותנות ביטחון לאנשים כדי שיוכלו להתפרנס ולהקים קהילות ולהפוך את העיר למה שהיא".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv