"רעם אדיר, מרסק, קרע את האוויר. קולה המבעית של רקטה הפוגעת במבנה נייד, המתרסק לתוך עצמו כקליפת ביצה. המטאדור, שזכה בכינוי הצה"לי 'מַפצח אגוזים' ביצע את מלאכתו במיומנות. אייל הכיר את תכונותיה של הרקטה חסרת הרחמים שנורתה לעברו. במהירות של מאתיים וחמישים מטר לשנייה, היא גם הופכת יציבה מול הרוח.
"המבנה המסוכן, חסר ההגנה, התפרק לחתיכות זעירות. רעש של זכוכיות מתנפצות, מתכת נקרעת, עץ מתבקע ושברי אבנים מתרסקים לרסיסים. ואש רעבתנית שנוצרת, מתחילה לכלות את הציוד במהירות שיא. אייל זינק מאחורי גרם מדרגות המתכת. כורע על ברכיו ומגן על ראשו בידו. הרסיסים התעופפו סביבו, בוערים באש אוכלת. הוא מלמל תודה לקדוש ברוך הוא על כך שלא נפגע"
הסצנה הזו, שכמו נכתבה בתסריט של סרט פעולה שובר קופות, לקוחה מספרו של יונה ספיר "טווח אפס", שראה אור לאחרונה. את הספר הזה, כמו את כל ספריו של ספיר, תתקשו למצוא בחנות הספרים החביבה עליכם. וגם את יונה ספיר לא תצליחו למצוא, אין אדם כזה. סופר המתח "יונה ספיר", מי שבנה לעצמו בשנים האחרונות מעמד כאחד הסופרים המובילים בציבור החרדי הוא למעשה רות רפפורט, חסידת גור, אם לשמונה מבני ברק.
"כשהתחלתי עם המתח חיפשתי שם דו-מגדרי", מסבירה רפפורט. "ידעתי שגברים אצלנו לא יאמינו שאישה יכולה לכתוב מתח אמיתי. אז 'יונה ספיר' זו סתם הבלחה חד-פעמית, סתם זה היה נראה לי שם נחמד. גם ג'יי קיי רולינג לא כתבה את שמה המלא ב'הארי פוטר'. המו"לים אמרו לה שנערים לא יקראו ספר שכתוב עליו שם של סופרת. ואצלי זה בעייתי עוד יותר", היא אומרת ומוסיפה: "היום אני כבר מזוהה יותר כ'יונה ספיר' מאשר כרות רפפורט".
ספר ראשון בגיל 14 – ומאז עוד כ-60
יונה ספיר, כלומר רות רפפורט, כותבת כל חייה. היא מעידה כי כבר בגיל 14 עשתה ניסיון בוסר בכתיבת ספר. בגיל 18 מימנו הוריה הוצאה של ספר ראשון פרי עטה. בכל השנים שחלפו מאז הניב מפעל הכתיבה הפורה במיוחד שלה כ-60 ספרים, וכיום היא רק בת 39. במהלך השנים שלחה ידה גם בכתיבת ספרי קומיקס, ספרי ילדים מאוירים וספרים בתשלום כסופרת צללים, ולאחרונה היא עוסקת גם בכתיבת תסריטים לסרטי קולנוע לנשים חרדיות. סיפורים למבוגרים היא החלה לפרסם תחילה כסיפורים קצרים בעיתונים חרדיים, דווקא מהפחות פופולריים.
"זו אהבה מטורפת לכתיבה. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם, ותמיד, בכל יום, אני כותבת. פה אני יושבת", אומרת רפפורט ומצביעה על פינת המחשב שבקצה הסלון. "אני לא זזה עד שאין רעיון. בשבוע האחרון שלפני שאני שולחת ספר חדש, אני עוזבת את הבית והילדים, יושבת שם והוא מנהל את הבית בלעדיי", מחייכת רפפורט לכיוונו של בעלה. "אז אני יושבת על המחשב 20 שעות ביממה, בימים היותר רגועים, וביומיים שלפני הוצאה לאור זה 24 שעות, בלי הגזמה. אני לא הולכת לישון. גם ככה בעלי הוא שותף פעיל בניהול הבית".
למעשה, פרט למשפחה בת עשר נפשות, רות ויצחק רפפורט מנהלים מהבית הלא מאוד גדול שבמרכז בני ברק עסק לכל דבר. יצחק, איש נדל"ן במקצועו, מסייע בשיווק הספרים של אשתו – ואת הספרים הם מדפיסים באופן עצמאי. נוסף על הפצה בחנויות, חלק ניכר מהספרים בני הזוג מוכרים בעצמם באתר אינטרנט שהקימו (ושמו יונה ספיר) לכמעט כל תפוצה יהודית שניתן להעלות על הדעת. וההצלחה גדולה במיוחד.
"היא הסופרת הכי חזקה אצלנו היום"
בדיקה אקראית בחנות הספרים הקרובה לבית משפחת רפפורט מעלה שספרי יונה ספיר הם הסחורה המבוקשת ביותר כיום. "על בסיס יומי אנשים נכנסים ומבקשים יונה ספיר", מוסר המוכר בחנות ומפתיע: "דווקא מי שקונה הכי הרבה זה בנות סמינר. דווקא בנות". "היא הסופרת הכי חזקה היום", אומר גם מוכר בחנות אחרת בעיר. "מכרנו יותר מ-200 ספרים מהחדש שלה, הרבה יותר מכל סופר מתח אחר".
"ראיתי שהציבור שלנו נהנה מהעולם הזה ואוהב אותו, ושחסר לו הריגוש הזה", אומרת רפפורט. "אז החלטתי להביא את זה בצורה שמתאימה לנו יותר". אך דווקא היא עצמה מסרבת להתרגש מההצלחה. אף ששמה האמיתי נחשף, נוח לרפפורט יותר לחסות תחתיה השם "יונה ספיר": היא סירבה בתוקף להצטלם לכתבה והתהילה ממנה והלאה. היא לא הטיפוס שיעמוד בדוכן בשבוע הספר ויחתום על ספרים.
"האנונימיות נוחה", קובעת רפפורט. "זה פחות נחמד שכשאתה הולך לגינה עם הילדים כולם מסתכלים עליך. כל כך הרבה מיילים קיבלתי מבחורי ישיבות שנהנים מהספרים, אבל נחמד לי שאני יכולה לעבור פה בלי הפרעה ברחוב, נגיד הולכת למכולת שליד ישיבת פוניבז' – המון פעמים הבחורים עומדים שם עם עיתונאים ואין אחד בישיבות שלא מכיר את 'יונה ספיר'. לא פעם אני עוברת שם ובא לי לדעת מה חושבים כשאני עם השקיות והילדים, חולפת ביניהם".
"השתוקקתי לספרים כאלה ולא היו לי"
אחרי כמה שנים של השתפשפות בכתיבת סיפורים בעיתונים החלה רפפורט לכתוב מה שמכונה בז'רגון החרדי "ספרות רגש", למעשה גרסה צנועה של מה שמוכר כ"רומן". לעולם ספרי המתח היא דילגה לפני כעשור, וזה היה המשך ישיר, אם כי לא טבעי במיוחד. "הביקוש כנראה תמיד היה, אבל לא היה היצע. כשהייתי צעירה השתוקקתי לספרים כאלו ולא היו לי. בקריירה הספרותית שלי עברו שנים עד שהבשלתי והגעתי לזה. אהבתי ספרי מתח, מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי את כל הקטע של הצבא והמוסד, התחלתי לקרוא הרבה על שני הארגונים האלו".
ב-2014 התפרסם "אויב באדמת ידיד", הספר הראשון בסדרה "מרגל להשכרה", העוקבת אחרי מעלליו של סוכן המוסד אייל גלבוע. בעקבותיו כתבה שבעה ספרים אחרים. נוסף עליהם פרסמה "יונה ספיר" עוד שלושה ספרי מתח. לאור הפופולריות הגדולה שלה זוכים הספרים, את המעבר שלה לעולם המתח רואה רפפורט פחות כבחירה אומנותית מושכלת ויותר כשליחות.
"זה עולם זר להם, והוא מרתק אותם. עולם של ביון וריגול, של מתח אמיתי", אומרת רפפורט על קהל היעד: בחורי הישיבות. "אני כותבת גם ספרי רגש, כלומר דרמות אנושיות ודברים כאלה, וזה ממש לא דומה, המכירות של הז'אנר הזה לעומת השני. הציפייה של אנשים לספרי המתח מאוד גבוהה".
"אנחנו לא מעודדים, בלשון המעטה, קריאה של ספרות שהיא לא חרדית. ולכן זו שליחות – לכתוב לבחורים בעיקר, אבל גם בחורות, ספרות שהיא מתח ומעניינת", מסבירה רפפורט. "מסולק ממנה כל סממן של רומן או אזכור למשהו שהוא בעינינו לא ראוי. בהתחלה נמתחה די הרבה ביקורת ואמרו לי שזה סיפור אלים, ויש בו רצח. השתדלתי לכתוב תיאורים הגיוניים בעיניי, ולא אלימים מאוד. הציבור שלנו רגיש לנושא של אלימות ואכזריות, וגם אני רגישה לזה. לכן מטרתי היא שבחורים משלנו לא ייגעו בספרים שהם לא שלנו".
"מה שכן, אני רוצה שהם ייהנו, שיהיה להם אקשן באמת ולא איזה משהו מזויף", אומרת רפפורט." בספרים שלי פתאום נכנסו דברים שלא היו כל כך בציבור שלנו. אני יכולה להגיד שבעקבותיי צמחו עוד סופרי מתח. זה מתחלק בין כל מיני סוגים של מתח, אבל המכנה המשותף הוא די אחיד – שלא יהיו בהן סצנות לא כשרות מבחינתנו, ועם כמה שפחות תיאורי אלימות".
"הילדים שלי קוראים רק ספרות חרדית"
"יש היום שפע נורא נורא גדול, ואם מספר ספרי הילדים עלה מאחד בשנה ל-50 בשנה, ואני לא מגזימה, הגיוני שפלח מסוים מהגידול יוקדש למתח", אומרת רפפורט ומדברת בהתלהבות על הפריחה העצומה שחווה בשנים האחרונות עולם ספרות החול החרדית, כלומר הספרות שאינה תורנית ונכתבת לקהל הקוראים החרדי. מנקודת מבט חילונית מפתה אולי לראות את הפריחה הזו כחלק מתהליך היפתחות של הציבור החרדי לתרבות הכללית, אך בני הזוג רפפורט מדגישים כמה פעמים לאורך המפגש איתם שזו קריאה מרחיקת לכת של המציאות. הם מייחסים את העניין להתפתחות הטכנולוגית שמפחיתה את עלויות הדפוס ומנגישה יותר פרסום של ספרים.
"אם לפני 30 שנה היית מסתכל על מדף הספרים החרדי, כמה ספרים שהם לא ספרות תורנית כבר היו?" מקשה רפפורט. "יש לי חברה שהיא הבת של לאה פריד, חלוצת הסופרות החרדיות. פריד הוציאה לאור את ספרה הראשון לפני 30–40 שנה ורצתה לפרסם אותו בהמשכים בעיתון 'משפחה', שבו עבדה ככתבת. אמרו לה אז, 'סיפור בהמשכים לנשים זה ילדותי. איך אפשר לעשות כזה דבר?' והיא השתוממה ואמרה שבכל העיתונים בעולם עושים את זה. העורך התלבט, ובסוף הייתה פשרה. הם פרסמו, אבל בעמוד שבין מדור הנשים למדור הילדים. הספרות החרדית התפתחה מאפס. היו שלושה או ארבעה ספרים, וכשהייתי ילדה היינו צריכים לקרוא ספרות של חילונים. אני קראתי את 'החמישייה הסודית' ו'השביעייה הסודית'. היום הילדים שלי לא יודעים מה זה, הם קוראים רק ספרות חרדית".
"הורים עושים צנזורה לספרים שלי"
כתולעת ספרים קלסית הייתה הילדה רות מבלה חלק ניכר מזמנה בספריית בית הספר, ששפעה ספרות "חילונית". אך יותר מכול, היא מספרת, נדלקה – איך לא – על סדרת ספרי הארי פוטר, ואת כולם קראה בשקיקה כשבגרה. "אני מעריצה את ג'יי קיי רולינג, היא מודל", מודה רפפורט. "היא עשתה משהו לא ייאמן, אישה יחידה שהלכה עם הספר שלה עד הסוף, ולא התחשבה במי שאמרו לה 'את לא מצליחה', את לא מבינה', 'את לא משכילה', 'את חד-הורית'".
לפני שנה וחצי לערך יצא הספר השמיני של "מרגל להשכרה", סדרת הלהיט של רפפורט. הוא היה אמור להיות גם הספר האחרון. בהשראת "הארי פוטר" ניגשת כעת רפפורט לשלב חדש בקריירת הספרות הענפה שלה והיא מתעתדת לגעת בסוגת ספרות חדשה לה: ספרי פנטזיה. אך ההסבה ממתח לפנטזיה מתעכבת בינתיים. "כשהוצאתי בפסח האחרון ספר שלא קשור לסדרה, קיבלתי מאות מיילים נזעמים מאנשים, 'איפה ההמשך של "מרגל להשכרה"?'"
"יש סיכוי שהארי פוטר המקורי יגיע היום לילד חרדי, אבל זה לא סיכוי גבוה ולא יעודדו את זה", אומרת רפפורט על סדרת הספרים שהייתה לה להשראה. "אם ילד מאוד מאוד ירצה, יקנו לו את הספרים ויעשו צנזורה קטנה, במיוחד בקטעים שיש בנות. יש המון הורים שעושים צנזורה גם לספרים חרדיים, גם לספרים שלי".
ואם כבר ילדים. הספר החדש, "דופליקטים" שמו, צפוי לראות אור בחודשים הקרובים. הוא נכתב בחודשיים האחרונים, בזמן חופשת הקיץ, וחלק גדול מנטל המשפחה נפל על הבעל: "ממוצע שעות השינה שלי היה לא יותר משלוש בלילה", מצהירה רפפורט.
"יכולה לשבת ולכתוב אל תוך הלילה"
אז איך באמת אפשר לשלב קריירה ספרותית פורה עם גידול שמונה ילדים? כאן נכנס לתמונה אחד היתרונות של אורח החיים החרדי – יום הלימודים הארוך. הילדים חוזרים מהמסגרות לא לפני 15:30, ורפפורט נהנית מבית ריק. "אני נורא אוהבת את העבודה שלי. אז אחרי שכולם הולכים לישון והשקט חוזר לבית, הפיתוי שלי לכתוב גובר ואני יכולה לשבת ולכתוב אל תוך הלילה".
מה מושך כל כך צעירים חרדים דווקא לספרות המתח, זו שכל כך רחוקה מעולמם? "יותר מהסקרנות, זה גיבור-העל הזה – אייל, זה מה שאנשים מאוד אוהבים", טוענת רפפורט. "הגיבור הבלתי מנוצח שתמיד יודע מה לעשות, תמיד קר רוח. אנשים כועסים עליי שאני מסדרת לאייל כל מיני 'נפילות', כי אחרת זה לא מעניין, אבל קצת מתעצבנים עליי בגלל זה. אני רוצה גם לעצבן אנשים, כי אם אתה לא מתעצבן במהלך הספר, סימן שהוא לא תפס אותך מספיק".
רפפורט, או ספיר, לא לבד. היא חלק מגל הולך ומתרחב של סופרי מתח חרדים: ישראל פלר, נטע לביא ורז לב ארי הצעירים, ולצידם הוותיקים יותר, נחמן גרשונוביץ, מ. ארבל, וצפורה אדלר. למעט פלר, כל השאר הם שמות עט. אך רפפורט היא הבולטת שבהם.
"יש שתי סיבות", מסביר יעקב רוסט, מנהל התוכן של הוצאת "אור החיים", את עניין שמות העט. "ראשית, אומנם מתח הוא ז'אנר פופולרי, אבל מבחינה רוחנית זו כתיבה זולה יותר וערכית פחות, ויש סופרים שמתביישים. יש סופרים שאני מכיר שיש להם שני שמות ואף אחד לא יודע על זה. הסיבה השנייה היא שסופר מתח מכניס בתוך השם שלו הילה של עוצמה ומסתוריות. ספיר הוא שם שמבטא עוצמה, אותו דבר עם לביא ולב ארי. השמות האלו נבחרים אחרי מאמץ לא קטן".
"עדיף שבמקום לראות סרטים יקראו ספרים"
הוצאת "אור החיים" היא אחת המובילות בקרב קהל הקוראים החרדי, והיא מפעילה גם רשת חנויות ספרים. רוסט מעריך את הפופולריות של סוגת המתח בכ-200 אלף עותקי ספרים הנמכרים בכל שנה בציבור החרדי. קהל חרדי שמורגל מילדות בקריאה ובשינון של טקסטים לא מתרגש מספרים מורכבים וארוכים. "יונה ספיר היא הכי מוכרת. יש לה כישרון והיא לא מתפשרת על התוצאה הסופית", הוא מסביר. "היא גם עושה תחקיר יסודי. כשהיא כותבת על סוג מסוים של אקדח היא מוודאת מה קצב הירי שלו לדקה. כך שהספרים שלה אמינים, הסיפורים נשמעים ממש אמיתיים. הספרים שלה גם עבים יותר, כל ספר הוא לפחות 600 עמודים, לפעמים הספרים מגיעים אפילו ליותר מ-800 עמודים".
"במתח צריך ללכת כל הזמן על הגבול ולא לעבור אותו, ויש כאלו שלפעמים עושים את זה, ואז הם יוצאים מהחנויות", מספר רוסט. "זה עולם עם הרבה תכנים שרחוקים מאיתנו, כמו צבא וריגול. פעם המגוון היה מצומצם ואני לבד הייתי עובר על הספרים ונותן ביקורת. היום קשה להשתלט ויש לי צוות של מבקרים שאני מדריך. יש סופרים שאפשר לסמוך עליהם. יש להם ניסיון והם מכירים את הכללים. רות רפפורט גדלה בבית כזה שאני מכיר את העקרונות שלה ולכן אני אפילו לא בודק אותה".
מה כל כך מושך צעירים חרדים דווקא למתח? רוסט מסביר: "לפני 20 שנה ויותר הייתה עדנה לכל הנושא הזה של ספרי מתח ואיכשהו זה ירד, ועכשיו זה שוב צובר תאוצה. יש סופרים שיודעים לכתוב בכל מיני ז'אנרים ולא ראו לנכון לכתוב ספרי מתח, כי לא היה לזה ביקוש. ועכשיו, כמו רות, הם מתחילים לכתוב מתח. הביקוש עלה גם כי הציבור שלנו גדל מאוד, אבל גם כי הנוער שלנו חשוף מאוד לתכנים טלוויזיוניים ומשחקי מחשב. פעם היו נגד ספרות המתח. אבל החבר'ה צריכים גם פנאי, ואנחנו שומרים את עצמנו. המחנכים מבינים היום שבחור או בחורה שרוצים קצת להשתחרר, עדיף שבמקום לראות סרטים יקראו ספרים. אם הספרים עברו ביקורת ואין בהם תכנים פסולים, זו חוויה שעדיפה על כל דבר אחר. המחנכים אפילו מעודדים את זה".
סוכן המוסד ששומר על הכשרות ומנצח
"אייל רץ במהירות הנדרשת, ממלמל תפילת שחרית תוך כדי, וזוכר בצער רב שלא הניח תפילין כבר יותר משבוע. גם אם היו לו כאן תפילין, בכל מקרה לא נראה שמישהו כאן היה נותן לו יותר מדקה כדי להניח אותן"
הקטע הזה נלקח מהספר "התנקשות", ומזכיר לנו שאייל גלבוע הוא בכל זאת לא סוכן המוסד הקלסי. לרפפורט היה חשוב לעצב את דמותו כשומר תורה ומצוות, דתי-לאומי במקרה הזה, כנראה כדי שהסוכן האמיץ ועטור ההישגים יחליק קצת יותר טוב בגרון של הקוראים. לאורך כל ספרי הסדרה משולבות בהרפתקאותיו שלל הזדמנויות להגן על הכבוד היהודי. באחד הספרים, למשל, נקלע אייל לפגישה חשובה במסעדה לא כשרה ומסתפק במים. אך בספונטניות הוא מבקש להזמין סטייק, רק כדי לנצל את הסכין שמוגש עימו לטובת מבצע נועז.
אף שכל עלילותיו של אייל גלבוע (למעט ספר אחד) מתרחשות בחו"ל, ספריה של רפפורט עמוסים במטענים של ישראליוּת, אפילו איזו רוח ציונית קלילה שמנשבת בהם. יצחק, בעלה של רות, משתלב בשלב זה בשיחה ומבהיר: "אין התנגשות בין הממסד הצבאי או ממסד הביון לערכים שלנו. זה לא קשור לאידיאולוגיה, אז לקורא אין בעיה להזדהות עם מה שהוא קורא. מבחינתו זה לא סמל מדיני או ציוני אידיאולוגי. מדינה צריכה צבא וצריכה מודיעין".
ועם זאת מודה רפפורט שבפופולריות של ספרי אשתו, ושל ספרי המתח בכלל, יש ביטוי גם לאופן שבו צעירים חרדים כיום תופסים את הממסד הביטחוני הישראלי. "יש מידה מסוימת, לא של הערצה אלא של הערכה. מעין הבעת תודה שאתם עושים זה בשבילנו. כן, יש איזה קטע של גאווה במוסד ובהצלחות שלו. אבל זה לא ישנה להם אם מחר אני אגיד 'סיימנו' ואתחיל לכתוב על סוכן FBI. זה היינו הך – גם לטוב וגם לרע".
"מקווה שאני לא עושה פשלות"
"אני אומרת לעצמי שאני מקווה שאני לא עושה פשלות מצחיקות, כי באמת אין לי מושג לגבי השב"כ וצה"ל, לא הייתי שם בחיים", אומרת רפפורט. "אני לא יכולה לצאת מנקודת הנחה שאנשים יודעים. הרי אנשים אצלנו לא יודעים מה זו רקטה. אז בניסוח של הטקסט אני כן צריכה להסביר דברים ומשחילה הסברים בתוך השיח בספר. למשל תיאור על 'רקטה כזו יכולה לפרק מכונית לגמרי' בקטע שבו יש רקטת RPG – את חצי המשפט הזה לא הייתי צריכה להוסיף לקורא חילוני. בספרים הראשונים הייתי מסבירה בסוגריים או בכוכביות והערות למטה, אבל אני לא אוהבת לעשות את זה.
"כל דבר כזה הוא חדש למי שקורא אותו. הספר הזה לא מגיע לאנשים שאומרים, 'אחי, אתה לא צריך לתאר לי מה זה מבצע צבאי. אני יודע מה זה'. אנחנו מדברים על אנשים נטולי כל רקע צבאי ברמה שהם לא יודעים מה ההבדל בין אקדח לרובה. אבל היום אנשים כבר יודעים יותר – מה ההבדל בין המוסד לשב"כ, למשל, או מה זו יחידה מובחרת – בזכות הספרים שלי. יש הרבה ספרי מתח היום, רק בחג האחרון יצאו שישה מותחנים חדשים".
"עלילת הספר 'משפט שדה' מתרחשת באיטליה. חיפשתי לי מקום לכתוב עליו, לקחתי כזה ספר של 'למטייל', קראתי אותו עד שמצאתי את המקום וחפרתי אותו וקניתי ספרים ומפות", משתפת רפפורט בעבודת התחקיר שלה. "כשכתבתי ספר על מלחמת העולם השנייה היה לי קלסר שלם רק על מטוסים. חפרתי על סוגי כלי נשק שהשתמשו בהם אז. יש בספר סצנה של צוללנים וגיליתי שב-1943 עדיין לא היה ציוד צלילה כמו היום. בהשגחה פרטית מופלאה גיליתי להפתעתי שבאותה שנה שבה עלילת הספר מתרחשת, הצרפתים המציאו את הגלגול הראשון של ציוד הצלילה והם הסתירו את זה מהגרמנים. שילבתי את כל העניין הזה בספר. כל ספר הוא עניין של חודש של תחקיר יום-יומי".
התחקיר הביטחוני שמבצעת רפפורט לא מתמצה רק בחומרים כתובים. היא מספרת על כמה שיחות עם קצינים בכירים במילואים שהיא נוהגת לערוך מעת לעת. "אני אפילו לא יודעת כמה חיילים יש בחוליה. אז דיברתי עם קצין בכיר לשעבר בצה"ל ואמרתי לו שאני צריכה מידע, ממש מינימום", מגלה רפפורט. אחת מהשיחות האלו, היא מספרת, הסתיימה בשיחת טלפון מהצנזורה הצבאית – אחרי שביקשה לתת קרדיט לאותו קצין ולציין את שמו בפרק התודות. היום היא כבר מעסיקה תחקירן שיסייע לה.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv