הסכמי אוסלו היו פגומים באופן חמור, ובכל זאת כעת יש לשמור עליהם. רצוי שחלק מהטעויות יתוקנו לאורך הזמן כדי לוודא שההסכם ההיסטורי לא יישאר פריצת דרך למבוי סתום, אלא יסלול דרך לפשרה יציבה בין ישראל לפלסטינים.
הדילמה המרכזית שעמדה בפני ישראל בחתירתה לדו-קיום כזה הייתה אם לחתור לעסקה עם "ההתנגדות" – אז אש"ף, היום חמאס – או לפנות לאוכלוסייה המקומית שהתרגלה ב-56 השנים האחרונות לחיות לצד ישראל. כל מנהיגי ישראל עד כה סירבו להמר על הפלסטינים שגרים לידינו. את כל הקריירה שלי ביליתי בשטח ההפקר שבין ישראלים לפלסטינים כתומך בחזון שתי המדינות. תמיד הרגשתי שהדרך שלא נבחרה מציעה סיכויי הצלחה טובים יותר.
כעוזר צעיר וזוטר בלשכת שר הביטחון משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים, הייתי עד ליוזמה קצרת ימים שעדיין לא פורסמה של קומץ אנשי מוסד - לבחון את הסיכויים לקדם הקמת מדינה פלסטינית בחסות ישראל. שיחות רבות עם מנהיגים מקומיים העלו את הרושם שישראל יכולה לנסות, בזהירות, להתקדם בכיוון כזה, למרות שכל מדינות ערב פסלו כל משא ומתן. פעילים פלסטינים מעטים תמכו בקול רם ברעיון זה של המוסד, באותם ימים שבהם יאסר ערפאת התגנב לגדה המערבית תחת שמות בדויים שונים במאמץ להקים מחתרת חמושה בהנהגת פתח. ואולם, באפריל 1968 פסק דיין שיש לבטל את הניסוי. הוא לא הביע אמון ביכולתה של ההנהגה המקומית להתמודד עם הפלגים החמושים ומול הנשיא המצרי גמאל עבד אל נאצר. כך נסתם הגולל על ההזדמנות הראשונה להגיע להסכם שותפות עם השכנים. מה שבא אחר כך היה קצב הולך וגובר של טרור ושל התנחלות.
חלון ההזדמנויות השני נפתח בעקבות הסכם השלום עם מצרים ב-1979. משלחות שרים משתי המדינות ניהלו, בתיווך אמריקני נמרץ, שיחות שנמשכו עד חודש אוגוסט 1982 על "כינון שלטון עצמי" (אוטונומיה) לפלסטינים. הנשיא סאדאת דאג שערפאת יעודכן על המתרחש, אף ששלל את הסכמי קמפ-דיוויד. הפרוטוקולים עם טיוטות ההצעות שעלו בשיחות אלה, נדדו בין אלכסנדריה להרצליה, מעולם לא פורסמו במלואם. ואולם, כמי שסיקר את השיחות הללו כולן מקרוב, הייתי משוכנע אז – וגם היום – שהסכם העוקף בתחילה את אש"ף יכול היה להיות בהישג יד ולהעביר בהדרגה לפלסטינים את ניהול השטחים. אבל ראש הממשלה בגין, אבי רעיון השלטון העצמי, לא היה מעוניין באמת בפתרון הזה והמצרים לא הפעילו לחץ מספיק. לפני הירצחו באוקטובר 1981, אמר לי הנשיא סאדאת בשיחה פרטית: "ישראל בחרה בפלסטינים שבחוץ על פני אלה שלידה". שר החוץ שלו, ד"ר בוטרוס ראלי, אמר בפשטות: "אתם מצביעים בעד ערפאת". כך הוחמצה בפעם השנייה הזדמנות אפשרית.
חלון נוסף נפתח עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, שהפתיעה את אש"ף לחלוטין. בתוך ימים הקימו פעילים פלסטינים בשטחים את "המפקדה המאוחדת", המורכבת מנציגי כל הפלגים, כדי להנחות את השביתות, ההפגנות וימי הזעם באמצעות הפצת עלונים. אנשי ההרכבים השונים של "המפקדה המאוחדת", שנעצרו דרך קבע בידי השב"כ, שמרו על קשר רופף עם הנהגת אש"ף בתוניס הרחוקה וניהלו את ההתקוממות בכוחות עצמם. לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שנהג להזמין אותי לעיתים קרובות לשוחח על המצב, הייתה עצתי תמיד אחת: הבה נדבר עם "המפקדה המאוחדת" – גם עם אלה שמאחורי סורג ובריח וגם עם אלה שבחופשי – ונבדוק אם ניתן להגיע למתווה מוסכם. ב-1 באוגוסט 1989, פרסמתי בוושינגטון – ואחר כך בעברית – מאמר תחת הכותרת "לקראת התנתקות מנהלית ישראלית-פלסטינית". עם זאת, רבין לא העריך גם הוא שלפעילים המקומיים תהיה עוצמה מספקת לעמוד מול ערפאת. אכן, ערפאת העביר לי אז מסר, באמצעות נציגו בקהיר דוקטור נביל שעת, שקבע - "בלעדיי שום דבר לא יזוז". אבל עדיין אני מאמין שאפשר היה ללכת לבחירות בשטחים ולהשאיר את ערפאת, לפחות בשלבים הראשונים, בגלות.
באוגוסט 1993 סיפר לי מנהיג מרצ חיים אורון שיש לו מידע כי רבין מסכים ל"עסקת עזה-יריחו". לא האמנתי שרבין יאפשר לערפאת להיכנס לארץ. יחד עם ידידי הקרוב זאב שיף ז"ל מיהרנו לפגוש את ראש הממשלה. רבין לא הכחיש ולא אישר את העסקה ונמנע מלהגיב על מאמר שכתבתי תחת הכותרת "אש"ף? לא עכשיו אבל גם לא לעולם לא". כשפורסם ההסכם מיהרתי להתקשר למכריי באש"ף בטוניס ואבו מאזן גילה לי – מה שלא פורסם עד אז – שכבר בשלב הראשון התפרשו 7 חטיבות של פתח וצבא השחרור הפלסטיני בשטחים. במילים אחרות, באוסלו הוזמן ערפאת מלכתחילה לכפות שליטה מלאה ובלעדית על האוכלוסייה המקומית. הוא קיבל את הכוחות המזוינים, מימון נדיב מתורמים בין-לאומיים וכרטיס חינם להביא איתו את תרבות הטרור, השחיתות והדבקות ב"שחרור פלסטין". לא הופתעתי כשמיד בבואו למעבר רפיח ביולי 1994 הפר ערפאת את הבטחתו לרבין וניסה להבריח בשיירה שלו 3 ארכי-רוצחים שרבין אסר עליו להכניס לארץ.
אחרי הטקס בבית הלבן ב-13 בספטמבר הוסדר לי ריאיון עם הנשיא קלינטון, ובסיומו הוא שאל אותי מדוע אני נשמע לו כל כך ספקן. תשובתי הייתה פשוטה: לא שמעתי מערפאת את מה ששמעתי מסאדאת כשעשה איתנו שלום. לא היה לי ספק שערפאת חתם על אוסלו רק כדי להשיג דריסת רגל בארץ ומעולם לא שקל פשרה ארוכת-טווח עם מדינת היהודים. מבחינתו, זו הייתה שביתת נשק מוגבלת וכבר ב-1995 הוא אותת לחמאס – כפי שמודים מנהיגיו – לפתוח בפיגועי ההתאבדות.
חברי "המפקדה המאוחדת" פרשו כולם מהפוליטיקה וחלק ניכר מהם עזבו את הארץ. דעתם על ערפאת הייתה כשלי. בקיץ 1995 הגיע רבין למסקנה שערפאת מרמה וכפי שסיפר לי ד"ר הנרי קיסינג'ר בניו יורק החליט על "הערכה מחדש" של תהליך אוסלו. הוא התכוון להציב אולטימטום לערפאת מיד אחרי הבחירות הראשונות לרשות הפלסטינית, שנקבעו ל-25 בינואר 1996. לדאבון הלב, נרצח רבין בטרם הגיע לפגישה. שמעון פרס, יורשו, החליט להימנע מלהציב אולטימטום לערפאת.
הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות אוסלו, הפכה לשיטת פטרונות המפרנסת סקטור ציבורי הולך וגדל בלא לטפל בצמיחה כלכלית ובשירותים חברתיים. שימורה של הרשות כפרטנר אפשרי לשלום בעתיד מחייב רפורמה שאפתנית שתחליף, באמצעות הבחירות המתוכננות בפתח, את אנשי המשמר הישן של אש"ף, שעדיין שולטים ביד רמה באוכלוסייה המקומית. קהילת התורמים הבין-לאומית ומדינות המפרץ, בהנהגת ארצות הברית ובתמיכת ישראל, יכולות להפעיל השפעה יעילה כדי להביא דמויות חדשות ומדיניות חדשה להנהגת הרשות הפלסטינית, כך שיכינו את הגדה המערבית לסוג כלשהו של מדינה עם ריבונות מוגבלת. כמובן שמאמץ כזה הוא חסר טעם בעידן בן גביר וסמוטריץ', הלוחמים בבג"ץ כדי לקדם סיפוח, אבל כשתהיה ממשלה אחרת ראוי לתקן את חלוקת הגדה לאזורים, לעדכן את פרוטוקול פריז הכלכלי ולמנוע מהסכם אוסלו להסתיים במפח נפש מוחלט.
