"את רוצה שנהיה סיפור שמרת מספר 2?": וידויים וסודות מהקיבוץ

מותה של יעל גרימברג ז"ל, קורבן האונס בשמרת, עורר סערה. עוד ועוד פוסטים עלו ברשת בעקבות מותה בשבוע שעבר, חלקם בקבוצות סגורות. הכותבים, ובעיקר הכותבות, כאבו את מותה בגיל צעיר ואת הטרגדיה של חייה ולעתים אף העלו סיפורים מצמררים משל עצמם.

אפילו שם משפחתה של יעל הפך חלק מדיון סוער. היו מי שטענו שהוא גרינברג ואחרים גרימברג. בנותיה, שסירבו לדבר עם התקשורת, העבירו את המסר שאימם ביקשה להיקרא גרימברג, כנראה מתוך רצון להשתחרר מעול העבר שלא הפסיק לרגע להיות נוכח בחייה כפי שהעידה לא אחת. אבל על קברה הופיע השם יעל שופי, ככל הנראה שם משפחתו של בעלה.

יותר מכול בלטו בפוסטים הכאובים הסיפורים של בנות הקיבוצים שחשפו פגיעות מיניות. יש בהן מי שחוו פגיעות כאלה, אחרות היו עדות למעשים כאלה או שמעו עליהם מפי הקורבנות עצמם – וגם היום, אחרי עשרות שנים, הן מתקשות להשתחרר מהסיפור המטלטל ששמעו.

אף שרבות מהן מבהירות שאינן מאשימות את הקיבוץ ושמעשים כאלה עלולים להתרחש בכל מקום, יש בהן מי שמצהירות: "היינו הפקר, כל הרוצה – יבוא וייטול", "כשאתה ילד בקיבוץ בתקופה הזאת, אין אף אחד שיידע אם קורה משהו לא בסדר, כי ההורים לא שם. זה היה ניסוי מטורף".

בעקבות פטירתה של גרימברג עלו ברשתות קריאות רבות בדרישה שהתנועה הקיבוצית תקים קרן שתתמוך נפשית וכלכלית בנפגעים, ובימים אלו קמה התארגנות שמטרתה לעזור לתנועה להקים גוף כזה.

אבל מעל כל הסיפורים האלה מרחף סיפורה של גרימברג ז"ל, הילדה שהעזה להתלונן ולהוציא את מה שעבר עליה החוצה, ובזמן שהאנסים קיבלו ייצוג מטעם הקיבוץ – אחד מהם, צפריר צביסון, מתגורר בשמרת עד היום – היא נאלצה לעזוב את הקיבוץ ולחיות חיי מחסור בצל הנזק הנפשי הכבד שנגרם לה עד מותה הטרגי.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"יש כמה קורבנות"

סיפורה של תמי (שם בדוי) הוא אחד הסיפורים הקשים שעלו בעקבות מותה של יעל ז"ל. הוא עלה לכותרות שנים ספורות לאחר שהתפוצצה פרשת האונס בשמרת. זה קרה בקיבוץ אחר, וטביעת האצבע של סיפור שמרת ניכרת בו. "בקיבוץ שלי היה חבר קיבוץ שהיה פדופיל. יש כמה קורבנות שאני יודעת עליהם, אני אחת מהם", מספרת תמי והמילים פשוט פורצות ממנה בשטף ברהיטות ובכאב, חושפות פרשה סבוכה שאת הצלקות הנפשיות שהיא גרמה לה היא נושאת עד היום.

"הסיפור התפוצץ אחרי האונס בשמרת ועצרו את האיש", אומרת תמי ומתחילה לספר את מה שקרה לה: "זה התחיל כשהייתי בת 4 או 3. אני זוכרת שהוא היה מעיר אותי בלילה, לוקח אותי. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק, יש לי רק זיכרון שהוא מתחיל לנגוע בי וזהו, אחרי זה הייתי חוזרת מבוהלת למיטה והייתי הולכת לישון. ביסודי כבר זכרתי שהוא היה מצמיד אותי חזק אליו", היא מוסיפה לתאר מעשים קשים, שלהם נפלה קורבן במשך שנים, מאז הייתה פעוטה ועד סיום בית הספר היסודי.

"אני זוכרת שהוא היה מעיר אותי בלילה, לוקח אותי. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק, יש לי רק זיכרון שהוא מתחיל לנגוע בי וזהו, אחרי זה הייתי חוזרת מבוהלת למיטה והולכת לישון"

"לא סיפרתי כלום אחרי זה, רק רציתי שזה ייעלם", נזכרת תמי ומספרת שבשלב מסוים נפסקו המעשים שעשה בה נתן (שם בדוי). כשכבר הייתה בשנות העשרה המאוחרות שלה העזה לחשוף את מה שעבר עליה בקיבוץ שלה. בהמשך היא גם גילתה שהיו עוד קורבנות שטענו שנפגעו ממנו. כאשר סוף-סוף העזה לספר מה קרה לה בקיבוץ, היא אומרת, "הקיבוץ אמר לו שילך לטיפול ושאם לא יעשה את זה, הם יתלוננו עליו למשטרה".

בשלב מסוים לאחר חשיפת המעשה בקיבוץ הוגשה תלונה אנונימית למשטרה, ואז התפוצצה הפרשה בעיתונים. באותו שלב ברח נתן מהקיבוץ בשל ההאשמות. "בקיבוץ ניצלו את ההזדמנות והעזיבו אותו", הוא אומרת.

"המשטרה התחילה לחקור והגישה את החומרים מהחקירה לפרקליטות. בפרקליטות החליטו לסגור את התיק. עליי אמרו שאלה מעשים מגונים, כי הוא לא אנס אותי, אז יש עליהם התיישנות", מספרת תמי ואומרת שגם העדויות של שאר הקורבנות לכאורה בפרשה לא הבשילו לכדי כתב אישום.

"אמרו שאי אפשר להגיש כתב אישום, אבל בעיניי מה שיותר נורא הוא מה שקרה בתוך הקיבוץ", מוסיפה תמי וחושפת בפרטי פרטים את מה שחוותה. "הם העלימו את זה והסתירו את זה כל הזמן". לדבריה, באחת השיחות שניהלה עם מוסדות הקיבוץ בנוגע לפרשה אמר לה אחד מבעלי התפקיד: "מה את רוצה, שנהיה סיפור שמרת מספר 2?"

"בפרקליטות אמרו שאי אפשר להגיש כתב אישום, אבל בעיניי מה שיותר נורא הוא מה שקרה בתוך הקיבוץ. הם העלימו את זה והסתירו את זה כל הזמן" 

"עורך הדין שייצג אותי איים לתבוע את הקיבוץ ואת החבר שפגע בי בתביעה אזרחית", משחזרת תמי. "בתגובה איימו לסלק אותי מהקיבוץ אם אתבע בבית המשפט. עורך הדין שלי אמר להם: 'אני רוצה לראות את התקשורת בבוקר למוחרת. אתם רוצים לזרוק את הקורבן מהקיבוץ?'" בתגובה אמרו לי: "נגיע איתך להסדר, רק תוציאי את עורך הדין מהתמונה".

"זה מעלה לי את כל השדים"

תמי מספרת שבסופו של דבר, אף שעברה שתי בדיקות פוליגרף ויצאה דוברת אמת בהן, היא החליטה שלא להגיש תביעה אזרחית, בשל הקשיים הכרוכים בחקירה נגדית.

למה את מוכנה לספר את הסיפור הזה עכשיו?

"אני מנסה להגיד שהאונס בשמרת היה רק מקרה אחד. הנערה שם הייתה מספיק אמיצה להוציא, אבל היו מקרים רבים של פגיעות מיניות שהושתקו".

"אצלי זה היה פדופיל. היינו ילדים והוא היה מבוגר. בשמרת זה משהו נורא יותר בעיניי, אונס קבוצתי הוא משהו שאני לא יודעת איך את יכולה לחיות עם עצמך אחריו. זה מאוד הסעיר אותי"

עשרות שנים עברו מאז הכול התחיל, אז בבית הילדים, והיום תמי כבר לא מתגוררת בקיבוץ. "הנפש שלי כל הזמן פצועה, וזה סוג של נכות. אני יכולה רק לדמיין מה עבר על אנשים שנפגעו ואין להם כסף להתמודד עם הפגיעה ולנסות להשתקם".

ומה חשבת על האונס בשמרת כשהסיפור התפוצץ?

"האמנתי לה כמובן. אצלי זה היה פדופיל. היינו ילדים והוא היה מבוגר. אצלם זה משהו נורא יותר בעיניי, אונס קבוצתי הוא משהו שאני לא יודעת איך את יכולה לחיות עם עצמך אחריו יום אחד. זה מאוד הסעיר אותי אז, וגם היום בכל פעם שאני שומעת על ההסתרה וההשתקה, זה מעלה לי את כל השדים. אני חושבת שאם הייתי עוברת אונס קבוצתי כמו שהיא עברה, לא הייתי שורדת. היא נרצחה, הנפש שלה נרצחה בגיל 14 וחצי והיא מתה בת 49".

"יש ברשת מלא סיפורים על פגיעות מיניות בקיבוצים. הכמויות של הסיפורים זה משהו מטורף", אומרת תמי. "היו שם דברים קשים מאוד בבית הילדים, לא רק בקטע של ההתעללות המינית. כשהתחלתי להיחשף לכל הסיפורים הבנתי שאני לא מיוחדת".

"אני אומרת, חברים, קרה פה משהו והגיע הזמן שמישהו בתנועה הקיבוצית ייקח על זה אחריות", מצהירה תמי. "הפנטזיה שלי היא שיקימו קרן, הרי יש קיבוצים שמרוויחים יפה, שהתנועה תדאג לקורבנות, למי שצריך סיוע, למי שלא יכול או לא יכולה לממן את הטיפולים כדי לשרוד את היום-יום, כדי לשרוד את התופת".

את חושבת שבקיבוץ, באותה תקופה, זה היה חמור יותר מבמקומות אחרים?

"אני לא יודעת אם זה היה חמור יותר, אני חושבת שמתוקף החיים בתוך הקיבוץ היה את הקטע הזה של 'את זה לא מוציאים החוצה'. אני יודעת שהיום הם כן הקימו גוף שמטפל בפגיעות מיניות. היום הם במקום אחר, השאלה שלי היא אם הם מוכנים לקבל את האחריות למקרים שקרו קודם ולתמוך בקורבנות שזקוקים לעזרה, כי זאת פגיעה בנפש שהולכת איתך כל הזמן".

"הפנטזיה שלי היא שיקימו קרן, שהתנועה הקיבוצית תדאג לקורבנות, למי שלא יכול או לא יכולה לממן את הטיפולים כדי לשרוד את היום-יום, כדי לשרוד את התופת"

האדם שנחשד בעבר בפרשה בקיבוץ מסר: "הייתה חקירה ולא נשפטתי. אני לא מעוניין לחטט בסיפור הזה".

מהנהלת הקיבוץ נמסר בתגובה: "בקיבוצנו היה בעבר אירוע מורכב והתמודדנו איתו בעזרת גורמי מקצוע מוסמכים. ליווינו את הנפגעות וסייענו להן כל השנים. חשוב לנו לציין שכחלק מהשינוי בהתייחסות לכל הנושא בקיבוצים, גם בקיבוצנו יש ממונה על טיפול בהטרדות מיניות ועל מניעתן וכל חשד או תלונה מטופלים במלוא החומרה בזמן אמת".

"השביעה אותי שלא אספר לאף אחד"

גם הדר (שם בדוי), שהייתה בצעירותה חברת קיבוץ, חוותה טלטלה גדולה מאוד כששמעה על מותה של יעל גרימברג ז"ל. המוות הזה העלה בזיכרונה סיפור שסיפרה לה חברה כשהייתה בצבא.

"החברה הזאת הפתיעה אותי", משחזרת הדר. "היא הייתה מפוחדת מאוד מאוד, אני זוכרת אותה קטנה כזאת ומצטמצמת. הלכנו לאיזה מקום שקט והיא השביעה אותי שאני לא אגיד שום דבר לאף אחד, נתתי את הבטחתי ואז היא סיפרה לי שיש איזה בעל תפקיד בקיבוץ, איזו אושיה, שאונס אותה, אונס מתמשך באיזו סיטואציה שהוא ידע לתפוס אותה בה לבד. אני חוויתי את זה כחוסר אונים מאוד גדול שלי, כי היא השביעה אותי שלא להגיד לאף אחד שום דבר. אני לא בקשר איתה מאז, לא היינו קרובות כל כך אפילו, אבל עד היום זה לא עוזב אותי".

ניסית לשכנע אותה להתלונן, לעשות משהו?

"אני מניחה שמשהו בי כן ניסה, זה היה נורא מזמן, אבל היא הייתה נחושה מאוד שלא לספר, האלמנט של הפחד שלה שם היה מאוד גדול".

"אני חושבת שגדלנו במין צורה כזאת שלא היה למי להגיד מה קורה לנו, והיה לנו ברור שכמו שהדברים קורים, ככה הם צריכים לקרות"

הדר מדברת בכעס על הקיבוץ, על האתוס של "בני הטובים" בקיבוץ ועל ההשתקה ואף נזכרת במקרה שחוותה על בשרה. "כשהבת שלי הייתה קטנה גרנו בקיבוץ כתושבים ויום אחד היא סיפרה לאבא שלה שהיא נוגעת לאחד הילדים בבולבול, במילים האלה, וכשאני באתי עם זה לצוות הבנתי שזה עניין ידוע שם ושהם מטפלים בזה על ידי יצירה של מצב שלא יהיו בגן פינות שאי אפשר יהיה לראות בהן את הילדים. אני מדברת על ילדה בת שנתיים או שלוש. הם לא חשבו שצריך לדווח על זה להורים. להפך, הם ניסו לטייח. רק אחרי שהתלוננתי הם יזמו שיחה עם ההורים כי הם הבינו שאי אפשר להשתיק את זה והביאו מישהי מבחוץ שתדבר. אבל לא נעשה שם איזה משהו עמוק יותר".

"אני מכירה רק מקרים פרטיים שחוויתי", מסייגת הדר כשהיא נשאלת אם המקרה הזה מעיד לדעתה על האופן שבו התקבלו והושתקו דברים בקיבוץ בתקופה שחיה בו. "אבל אני חושבת שגדלנו במין צורה כזאת שלא היה למי להגיד מה קורה לנו, והיה לנו ברור שכמו שהדברים קורים, ככה הם צריכים לקרות. שבחיים בקיבוץ, אם אמרו שזה ככה – אז זה ככה".

סוג של צייתנות?

"כן, משהו כזה. תשמעי, להיות אחר בקיבוץ זה סיפור נורא קשה. קשה להיות מישהו שאומר משהו שלא יאהבו לשמוע, את חיה עם קבוצת אנשים לא גדולה, והם כל עולמך. את פוגשת אותם כשאת הולכת לאכול, את פוגשת אותם כשאת בעבודה. כאילו זו גם צייתנות וגם הבנה שלעשות גלים, זה בעיקר יכול לפגוע בך בסוף".

"אבל עוד לפני זה", ממשיכה הדר, "זה משהו שאני חושבת שהבנתי כשהייתי גדולה יותר, שהחוויה שלי כילדה הייתה שאם קורה משהו אז אין מקום לשאול עליו שאלות".

"להיות אחר בקיבוץ זה סיפור נורא קשה. קשה להיות מישהו שאומר משהו שלא יאהבו לשמוע. זו גם צייתנות וגם הבנה שלעשות גלים, זה בעיקר יכול לפגוע בך בסוף"

"אני חוויתי דברים קשים בקיבוץ, לא מיניים, בחסות ה'ככה זה'. אני זוכרת שלא הייתה לי שאלה לגביהם, אני זוכרת שאם ככה זה קורה, אז ככה זה צריך לקרות. לא דיברתי עם ההורים שלי על זה".

השאלה היא אם זה לא חלק מהתקופה, גם אני שגדלתי בעיר חוויתי דברים כאלה.

"אבל כשאתה ילד בקיבוץ בתקופה הזאת, אין אף אחד שיידע אם קורה משהו לא בסדר, כי ההורים לא שם. זה היה ניסוי מטורף מדי, בעיניי", אומרת הדר ומסייגת: "היו גם מקרים מסוימים שבהם הקיבוץ הציל ילדים, כי הוא הוציא ילדים ממשפחות מתעללות. שם הייתה איזשהו סוג של הצלה, זה דווקא משהו שאני אומרת לטובת הקיבוץ".

כמישהי שגדלה בקיבוץ, מה המשמעות של האונס בשמרת מבחינתך ומבחינת אנשים שגדלו בשנים האלה בקיבוצים?

"אומנם הייתי בת נוער אז, אבל זה היה משהו שקרה רחוק ממני, ואני המשכתי בשטויות שלי, שיכלו להסתיים בדברים דומים מאוד. עשיתי מלא שטויות, את יודעת, לא גדלתי עם ההורים שלי, הייתי מופקרת. באמת כל השטויות שעשיתי הסתיימו בטוב, אבל אלוהים, כמה שטויות עשיתי. אילו הייתי יודעת שהילדים שלי עושים דברים כאלה הייתי כובלת אותם בשלשלאות הביתה".

זאת אמירה קשה.

"אף אחד לא ידע, אף אחד לא פיקח עלינו. היו לנו חדרי נוער ורק השותפה שלי ידעה אם אני נמצאת או לא נמצאת, והייתי עושה שטויות מזעזעות. הייתי בערך בגיל שלה, וזה הגיל שאת מרגישה שאת תופסת את העולם בביצים וכלום לא יכול לקרות לך, ואת נוסעת בטרמפים ואת חוגגת – וזה הדברים הקטנים שעשיתי, או-קיי? – ואת מרגישה נורא בטוחה. אז זה היה מזעזע, אבל 'מזעזע רחוק'. לא 'מזעזע תתחילי לשים לב'. לא פחדתי מכלום".

"האונס בשמרת היה משהו שקרה רחוק ממני, ואני המשכתי בשטויות שלי, שיכלו להסתיים בדברים דומים מאוד. אילו הייתי יודעת שהילדים שלי עושים את הדברים שעשיתי, הייתי כובלת אותם בשלשלאות הביתה"

זיכרונות קשים 

מרב (שם בדוי) גדלה גם היא בקיבוץ. כמו תמי, היא מספרת שהמוות של יעל עורר בה זיכרונות קשים. וגם היא חולמת שתוקם קרן שתתמוך בנפגעים ובנפגעות הסובלים מפגיעות נפשיות בעקבות חוויות קשות שחוו בקיבוצים בשנים שגדלה בהן.

"זה לא כזה כתב אישום נגד הקיבוץ, כי היה גם טוב וגם רע. אבל הורים שגרים בקיבוץ לא יכולים לתמוך כלכלית, ואם צריך טיפולים נפשיים ואתה נקלע למציאות כלכלית קשה, אין לך למי לפנות"

מרב מספרת על תקיפה מינית שהייתה עדה לה בשנות ילדותה בקיבוץ. כשאני שואלת אותה אם כולם ידעו עליה היא עונה לי: "מה זה 'כולם'? לא היה שם מבוגר. המטפלת הולכת בארבע וחצי – וזה קרה בחמש וחצי".

"הבנתי כמה הסיפור הזה השפיע לי על החיים, ואז יצאתי למסע של שיקום", מוסיפה מרב. "סיפרתי להורים שלי מה שקרה והם אמרו 'זה לא קרה'. הם לא מסוגלים בכלל להבין שזה מה שקרה פה".

את מאשימה את הקיבוץ במה שקרה?

"זה לא כזה כתב אישום נגד הקיבוץ. כי היה גם טוב וגם רע, וילדות זה דבר ששורט. אין ילד שלא יוצא שרוט. אבל הורים שגרים בקיבוץ לא יכולים לתמוך כלכלית, ואם צריך טיפולים נפשיים ואתה נקלע למציאות כלכלית קשה אין לך למי לפנות".

"ידעו לקחת מאיתנו הרבה ונתנו לנו ילדות מאוד מעוותת", מוסיפה מרב ואז מסייגת: "זה נורא מורכב. כי קודם כול אני מאוד שמחה שההורים שלי שם, כי דואגים להם שם, אני לא אצא נגד הקיבוץ כי חשוב לי שיהיה להם טוב".

מה בצורה שגדלת בה דורש לדעתך פיצוי? אמרת שזה מורכב ושיש גם דברים טובים, אבל מה פגע בך?

"היינו הפקר, כל מי שרוצה – יבוא וייטול. אני חושבת שזה גם היה שילוב של הדרך שבה גדלנו והתקופה – שנות ה-80 – הייתה כנראה תקופה של פריצת גבולות. אז זה השילוב של שני דברים קטלניים לנערות".

"זאת חברה שמתהדרת בכל מיני ערכים", ממשיכה מירב, "הגיע הזמן שלה לעשות חשבון נפש. די עם ההדחקה. הגיע הזמן לדרוש מהקיבוצים שיקימו מרכז לנפגעות, ועובדה – רואים את הטראומה מתגלגלת לדור השני אצל הבנות של יעל ז"ל. זה חייב טיפול, אי אפשר להתעלם מהנפגעות. צריך הכרה וקבלת אחריות וחשבון נפש כחברה – זה מה שאני חושבת שצריך. זאת חברה שיודעת להרים לאנשים, לפרגן, לעשות דברים, יש להם כוח כי הם ביחד, אז קבלו אחריות".

"הגיע הזמן של החברה הקיבוצית לעשות חשבון נפש. די עם ההדחקה. הגיע הזמן לדרוש מהקיבוצים להקים מרכז לנפגעות, ועובדה – רואים את הטראומה מתגלגלת לדור השני אצל הבנות של יעל ז"ל"

המכתב לקיבוץ שמרת

חלק מאותה קריאה התובעת הכרה בנפגעים הוא מכתב שדורש שקיבוץ שמרת והתנועה הקיבוצית יקבלו אחריות ליחס שקיבלה גרימברג ז"ל ויתנצלו לפני בנותיה. "היינו רוצות שהקיבוץ יתמוך ויסייע בצורה של קורת גג ויאפשר תמיכה נפשית שתסייע לבנותיה של יעל מבחינת קיום ושיקום", אומרות רוית רבינא, מחנכת למיניות בריאה ויועצת מינית, והאקטיביסטית והפעילה הפמיניסטית דורית אברמוביץ'. שתיהן יזמו ושלחו את המכתב. הן מספרות ששלחו את המכתב לשמרת ולתנועה הקיבוצית ביום ראשון השבוע, אך בקיבוץ שמרת טוענים כי לא קיבלו אותו. 

"מותה הטרגי של יעל גרימברג ז"ל בת הקיבוץ זעזע את נפגעות נפגעי האלימות המינית ואת החברה ואינו נותן מנוח", כתבו. "יש שיאמרו שחייה נגמרו בשנת 1988, בעודה נערה בת 14.5 שגופה ונפשה חוללו שוב ושוב בידי נערים בני הקיבוץ ובידי אחרים, ואף יעל עצמה השמיעה דברים דומים בראיונות שנתנה".

"היינו רוצות שהקיבוץ יתמוך ויסייע בצורה של קורת גג ויאפשר תמיכה נפשית שתסייע לבנותיה של יעל מבחינת קיום ושיקום"

רוית רבינא ודורית אברמוביץ', יוזמות המכתב לקיבוץ שמרת

"לקיבוץ שמרת, כמו לכל קיבוץ, שמורה הזכות להוציא משורותיו חברים שאינם ראויים לחיות בו. עצם העובדה שהאנס מתגורר מקיבוץ מהווה אמירה ברורה של הקיבוץ לכך שהפשע שבגינו הורשע אינו מצדיק את העזבתו. נוכח חייה המיוסרים של יעל ושל משפחתה זה 35 שנה, חוסר מסוגלותה במהלך כל השנים שחלפו לתפקד כראוי ולהתפרנס ולנוכח החובות הכבדים שנותרו לה, חובות שנופלים כעת על כתפי בנותיה, בשלה השעה שהקיבוץ יקבל סוף-סוף אחריות", נכתב במכתב לצד דרישה להכרה בעוול "בפן החומרי, באופן שיסייע לבנותיה של יעל בהמשך חייהן, כך שקורת גג יציבה תינתן להן לכל חייהן ויתאפשרו להן הטיפולים המתמשכים שלהם יזדקקו".

"דורית העלתה את הרעיון אני הרמתי את הכפפה", מספרת רבינא. "הנושא הזה בוער מאוד אצלי, אני בת קיבוץ לשעבר. לשמחתי הגדולה לא פגעו בי מינית, אני לא מדברת מהמקום של נפגעת, כבר חצי שנה שאני מראיינת קיבוצניקיות לגבי המיניות שלהן ואני מקווה לעשות מזה ספר, אז אני מאוד חיה את הנושא הזה כל הזמן".

"אין לי האשמה לקיבוץ לרגע על כך שהאונס התבצע בשטחו", אומרת רבינא, שלא הכירה את גרימברג אישית. "לצערנו אונס קבוצתי קורה בהרבה מקומות והקיבוץ לא יכול לקבל אחריות בכל רגע ורגע על מה שקורה בו".

"אבל יש להם הזדמנות, מעט מדי, מאוחר מדי, לעשות איזשהו חסד עם המשפחה הפגועה של יעל, כי עם יעל אנחנו כבר לא יכולים לעשות חסד", מוסיפה רבינא. "את הפוסט על המכתב ראו יותר מ-300 אלף איש, והמטרה שלי היא שמשהו יתעורר וישתנה בתנועה הקיבוצית. אני לא נגד הקיבוץ, אני כאמור בת קיבוץ ואני מתה על הקיבוץ שלי. הקיבוץ הוא חלק ממני אני לא מאלה שיוצאות נגד התנועה, ומצד שני אני גם לא מאלה שרק מחבקות. אני יודעת להסתכל על זה בעיניים בוחנות, והגיע הזמן שהתנועה הקיבוצית תעשה את הדברים איכשהו אחרת. חשוב לי לציין שזה נורא מורכב, זו לא רק השמירה על השם של הקיבוץ, יש פה משפחות שלמות שהדבר נוגע להן. עם זאת, הקריאה היא 'אל תפנו את גבכם לנפגעות'".

האומנית שעשתה מעשה

גם האומנית רעות אסימיני חוותה טלטלה נפשית כשנחשפה לדיווחים על מותה של יעל ז"ל. "ביום שקראתי על זה, ב-11 בלילה, זה לא עזב אותי", מספרת רעות. "היה משהו בשם שלה ובג'וב שנתנו לה להיות הקורבן הכי מפורסמת במדינה, שלא עזב אותי. קראתי שהיא אימא לחמש בנות והבנתי שהמצב הכלכלי לא משהו. ואז פשוט החלטתי לעשות מעשה, לא שאלתי אף אחד, אני לא מכירה את המשפחה, פשוט החלטתי להתחיל בגיוס המונים למענן".

"היה משהו בשם שלה ובג'וב שנתנו לה להיות הקורבן הכי מפורסמת במדינה, שלא עזב אותי. לא שאלתי אף אחד, אני לא מכירה את המשפחה, פשוט החלטתי להתחיל בגיוס המונים למענן"

רעות אסימיני

בעקבות קמפיין גיוס ההמונים עומדת רעות בקשר של התכתבות עם אחת מבנותיה של יעל ז"ל, והיא גם מי שסיפרה לה שאימה יעל ביקשה להיקרא גרימברג ולא גרינברג. "בשיחה עם אחת הבנות היא אמרה שזה מה שהאימא הייתה רוצה, ועם זה אני לא מתווכחת", אומרת רעות ומספרת שמאז פרסמה את הקמפיין שוטף אותה מבול של פניות מאנשים שמבקשים ליצור קשר עם הבנות. "אני לא נציגת המשפחה", היא מדגישה, "רק אישה שהסיפור הזה נגע בה והחליטה לעשות מעשה".

תגובות

תגובת קיבוץ שמרת

"קיבלנו בצער רב את הידיעה על פטירתה של יעל גרינברג ז"ל, בת הקיבוץ לשעבר, ואנו משתתפים בצער המשפחה ומחבקים אותה בימים קשים אלו. חברי הקיבוץ בעבר ובהווה כואבים את מעשה האונס של יעל ז"ל. ב-35 השנים שחלפו מאז האירוע עברה החברה הישראלית שינויים אדירים והכרחיים ביחסה לנפגעי תקיפה מינית, במערכת המשפט, בתפיסה החינוכית וביחס החברה הישראלית, והקיבוץ בתוכה, שמגלה אפס סובלנות לכל פגיעה מינית, ואנו מברכים על כך. הטענות המועלות בכתבה והנחות היסוד המובלעות מבין השורות אינן מדויקות בלשון המעטה".

תגובת התנועה הקיבוצית

"התנועה הקיבוצית כואבת את מותה של יעל גרינברג ז"ל. במכתב שנשלח לכל הקיבוצים אחרי מותה ביטאנו את הכאב על מותה של יעל ז"ל, קורבן האונס לפני שלושה עשורים וחצי, אשר טלטל את החברה הישראלית ובתוכה את החברה הקיבוצית.

"בעשורים האחרונים השתנתו כליל ההתייחסות לחשדות ולתלונות על תקיפה או הטרדה מינית בקיבוץ ודרך הטיפול בהם. הביטוי הוא אפס סובלנות וסלחנות כלפי התנהגויות ועבירות של הטרדה ותקיפה מיניות, ובהעלאת המודעות לנושא והחשיבות להתלונן בזמן אמת.

"בשנים האחרונות יזמנו והוצאנו לפועל תוכנית מקצועית מקיפה של הכשרת ממונה על טיפול בהטרדה מינית ובמניעתה. יותר מ-400 נשים הוכשרו לתפקיד בקיבוץ, במפעל התעשייה ובמערכות החינוך. כל חשד או תלונה נבדקים ומטופלים מבחינה מקצועית תוך עירוב גורמי אכיפת החוק. זו מחויבותנו כלפי כל הנשים בכלל וכלפי יעל גרינברג ז"ל בפרט.

"לעניין ה'לינה המשותפת' – זו הופסקה לפני יותר מ-30 שנה ועדיין מעוררת שיח רב בתוך התנועה הקיבוצית ומחוצה לה בסרטים מרגשים ובכתבות רבות בתקשורת. הלינה המשותפת הייתה מרכיב מרכזי בהוויה הקיבוצית בראשית ימיה, השאירה חותם רב על כל מי שהשתתף בה, ילדים והורים כאחד, והיא היום חלק מההיסטוריה הקיבוצית. אנו ערים לטענות העולות מפעם לפעם לגבי ההשפעה שחוויה זו הותירה בילדים ובהורים. גם כאן יש חוויות טובות וחוויות טובות פחות. אין קשר בין הלינה המשותפת למותה של יעל גרינברג ז"ל ואין הוכחה לכך שהלינה המשותפת הגבירה את הפגיעות המיניות בקרב ילדים לעומת שאר החברה הישראלית".