בלילה שבין שני לשלישי, עת נחתו שלושה טילים מדויקים על בתיהם וראשיהם של בכירי הג'יהאד האיסלאמי, השתנתה משוואה אחת בישראל, וממש לא בטוח שהיא המשוואה הביטחונית. אחרי כחמישה חודשי כהונה מייסרים שבהם הלך ראש הממשלה לכל המחוזות האפשריים שאליו גררו אותו שותפיו הקואליציוניים, הגיע רגע התפנית והוא הופיע באבחה אחת – ונתניהו חזר לאלמנט שבו התדמית הציבורית שלו היא החזקה ביותר, קרי במגרש הביטחוני.
ברשתות החברתיות היו שכינו את מבצע "מגן וחץ" בשם "מבצע שובו מנדטים". זה כמובן נועד ללעוג לנתניהו ולממשלה כולה, שמדממת מנדטים בקצב מסחרר מאז החלה לעסוק באובססיביות במהפכה המשפטית ולא לעסוק בחיי היום-יום וביוקר המחיה, על רקע מצב ביטחוני רעוע ופיגועים בלתי פוסקים שמכרסמים בתמיכה הציבורית בה בעקביות. ועדיין, גם אם זו לא הייתה מטרתו המקורית של המבצע – וזו לא, למען הסר ספק, שהרי תוכניות המבצע העקרוניות מונחות על השולחן כבר כמה שבועות – אי אפשר להתעלם מההשלכות הפוליטיות והציבוריות שלו.
במובנים מסוימים הדברים די דומים לרפורמה המשפטית: כפי שלא ניתן לנתק בין הרפורמה עצמה לבין ההשלכות שלה (ומי כמו נתניהו, חרף הכחשותיו, ידע גם את זה, כשהאשים בחודשים האחרונים את האופוזיציה ואת המפגינים ב"מסע דה-לגיטימציה נגד הדמוקרטיה הישראלית"), כך גם לא סביר לבצע הפרדה מלאכותית בין ביצועי צה"ל במבצע וההחלטות המדיניות שהובילו אליו לבין התמורות הפוליטיות שהוא יוצר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נאמר זאת כך: בשבוע האחרון הזכיר ראש הממשלה לציבור הישראלי שהוא ראש הממשלה. הוא ולא אחר. הוא ולא שרף. בפעם הראשונה לאחר זמן רב עמד נתניהו במרכז הבמה – יחד עם שר הביטחון, שעד לפני רגע הוא החליט להדיח אותו, ואז חזר בו בעקבות הלחץ והתסיסה ברחוב הישראלי ובמסדרונות האמריקנים. בפעם הראשונה לאחר זמן רב נראה נתניהו ממוקד, מחושב, תקיף וזהיר בו-זמנית, מוביל ולא מובל.
את המכה המקדימה להשבת חלק מתדמיתו האבודה הנחית נתניהו על השר איתמר בן גביר, כשקרא לו "לעזוב את הממשלה" אם ברצונו לעשות כך – ולהפסיק לאיים. בן גביר מצידו השיב שנתניהו מוזמן לפטר אותו, אבל כמו מהאוויר – גם בקרקע – המכה הראשונה חשובה יותר. נתניהו, שידע כי ברגע שתבשיל ההזדמנות המבצעית להוציא מן הכוח אל הפועל את התוכנית של צה"ל לחיסול בכירי הג'יהאד האיסלאמי, החליט לנסות להוציא סיכול ממוקד ראשון. הוא יצר משבר פוליטי מדומה, העלה את בן גביר על עץ גבוה ביותר, וממנו נאלץ השר לביטחון לאומי לרדת בלילה שבו בוצעו הסיכולים הממוקדים האמיתיים ברצועה.
באופן די מדהים, בן גביר לא צריך להתאכזב. להפך, הוא יכול לשלוח לנתניהו פרחים. אולי נתניהו הראה לו מי הבוס, אבל האמת היא שבן גביר לא ערער על כך מעולם. בבייס שלו, יו"ר עוצמה יהודית נתפס כמי שאיומיו וקריאותיו לביצוע חיסולים ממוקדים תרמו לסיטואציה. אגב, בן גביר אכן שוחח עם אנשי נתניהו ועם ראש הממשלה עצמו על החזרת הכלי ההתקפי הזה כמה פעמים בתקופה האחרונה. הוא לא ממציא ולא מדמיין. זה לא אומר שהיה קשר סיבתי בין בקשותיו לבין הפעולה עצמה. אין קשר כזה.
התוכנית המבצעית הונחה על ידי צה"ל כבר מזמן, ובן גביר עצמו שמע עליה בקבינט. כשהופיע ביום שאחרי הוא חשב איך לנסח את הדברים. "יש לי מניות בכך, אבל אני לא רוצה לקחת קרדיט", אמר וניסח רע. נשאר רק לדמיין איך נראית לקיחת קרדיט. מכל מקום, אחרי הצלחה מבצעית מסחררת כזאת ברצועה, כל השותפים הקואליציוניים נאלצו לדומם מנוע. מי אמר שיקום ההרתעה ולא קיבל?
גזרה אחת, להערכת בכירים בליכוד, נותרה לא פתורה, והיא גזרת המאבק הסמוי בין ראש הממשלה לשר הביטחון יואב גלנט. "על פניו הם עובדים טוב ביחד, בתיאום, ראית את התמונות המשותפות שלהם ואפילו את הקרדיט הנדיב והפרגון שכל אחד מהם נתן לאחר, אבל מאחורי הקלעים יש דם רע, בעיקר של נתניהו כלפי גלנט", אמר בכיר בליכוד. "הוא לא יכול לסלוח לו שהעמיד אותו במבוכה, וגם אלף מבצעים משותפים עם הצהרות זה לצד זה לא ישנו את העובדה הזאת", הוסיף הבכיר. זה ניתוח מעניין ומורכב, שלקוח יותר ממחוזות הפסיכולוגיה מאשר מהמחוזות המדיניים, והפסיכולוגיה, כידוע, היא מרכיב מכריע בהבנת פוליטיקה.
הדינמיקה בין ראש הממשלה לשר הביטחון כיום מובנת לשניהם: הראשון צריך אותו כדי לשדר יציבות, ממלכתיות, מתינות ושיקול דעת, השני צריך אותו מהטעמים הברורים – כדי להישאר בתפקיד שר הביטחון של מדינת ישראל. אבל בל נטעה, כמאמר קלישאת יועז הנדל: השניים לא ישתו יותר קפה שחור ביחד. גם לא ויסקי, כקלישאת אהוד ברק, שר הביטחון לשעבר שיכול ללמד את גלנט דבר או שניים על טינה מצטברת בינו לבין ראש ממשלה.
כך או כך, בהינתן שהסבב הזה ייסגר כמו קודמיו, התמורה הגדולה ביותר שלו תהיה תמורה פוליטית. המשוואה בעזה לא השתנתה, הסבב הבא מעבר לפינה, גם אם יהיה בעוד כמה חודשים או אולי יותר. עד שזה יקרה, ראש הממשלה פרס את מערכת כיפת הברזל שלו מפני השיגורים הקואליציוניים והצליח ליירט את רובם, בתקווה שהרצון של שותפיו – הן בליכוד והן בממשלה – לאתגר אותו במושב הקרוב, יפחת.
סיקור נרחב: