"איך עבר הלילה לפני המפגש הזה שלנו?", אני שואל את איתן ועינב ברוך, הוריו של לוחם סיירת גבעתי, סמ"ר עידו ברוך ז"ל, שנפל בפעילות מבצעית לפני חצי שנה בפאתי שכם. אנחנו עושים את הדרך בין הרחובות הצרים והמפותלים של היישוב שבי שומרון, מתקדמים אל מקום ההיתקלות - הנקודה שבה חרב עולמה של משפחת ברוך.
"רציתי שיסתיים כבר", אומר איתן, "אבל עכשיו אני בסדר עם זה. זה כמו שחשבתי ואמרתי לעינב, היא חששה לבוא לפה, שיהיה לנו איזה תיקון, תיקון? עידו לא יחזור לפה, אבל אני מרגיש תיקון בזה שבאנו לפה בפעם הראשונה, לבד. רק עם הצבא היה לנו מאוד קשה, אבל עכשיו אני מרגיש שאני הולך עם הרבה יותר כוח ונראה שאני סוגר לעצמי את הפינה".
חצי שנה עברה מאז הרגע הארור ההוא שהפך למשפחת ברוך מגדרה את החיים. 11 באוקטובר 2022, חול המועד סוכות, בזמן שעידו וצוותו מסיירת גבעתי בעיצומה של פעילות מבצעית בפאתי שכם. הוא וחבריו איבטחו צעדה שנתית של מתנחלים לרגל חג הסוכות. מחבל פלסטיני מארגון "גוב האריות" הגיח ופתח בירי לעבר העמדה הצבאית שבו שהה הכוח של עידו סמוך לשבי שומרון. ברוך נפגע בקליע אחד בכתפו. הקליע המשיך לבית החזה, עידו איבד הרבה דם, עבר החייאה ממושכת בשטח ובבית החולים "מאיר" בכפר סבא נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. כעת, לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו שבים עם הוריו של עידו, איתן ועינב, למקום שבו השתנו חייהם.
"הייתה אצלנו בשבעה משפחה שהבית שלה הוא האחרון ביישוב", נזכרת עינב, "הם שמעו אותו, את עידו, כשנפגע בתקרית. הוא לא ראה, הם שמעו אותו צועק - וזהו. זה היה קשה לשמוע את זה. אתה זוכר?", פונה עינב לאיתן, שמשיב לה באנחה: "זה מנחם שהוא גם לא ראה, והוא גם לא סבל".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עידו נופף לשלום לחבריו וחייך
הרכב שלנו עוצר כמה עשרות מטרים מהנקודה וכוח צבאי מקבל את פנינו. בין הלוחמים - החברים מהסיירת של עידו שהגיעו לזירה בעקבות הכנת הכתבה.
אתם בעצם עכשיו עושים את הדרך צועדים אל הנקודה, מה עובר בראש?
עינב עונה בקול רועד: "קשוח, זה לראות איפה האדמה ספגה את החיים האחרונים של עידו, אבל יש לנו פה צוות שלם ששומר עלינו".
רס"ן ברוך אטיאס, מפקד פלוגה ב' סיירת גבעתי, מפקדו של עידו, צועד עם עינב ואיתן לנקודה ומתחיל לספר על ההיתקלות ועל הרגעים שלפניה. "היינו צריכים לאבטח את כל המרחב של צעדת שומרון", הוא משחזר בפניהם, "אנחנו ממקמים את הכוח של עידו, בפיקוד שלי, ממש איפה שעכשיו יש את התלולית הזאת, שם הם היו. מתחילה תנועה של רכבים ממש כמו עכשיו, המטרה שלנו לעצור רכבים, בודקים שאין חלילה איזה נשק, עושים צ'ק פוסט. אנחנו עוברים ורואים את עידו, מנופפים לו לשלום, הוא מחייך לנו חיוך רחב, מה שנקרא 'הכול טוב, אני פה'. רואים אותם עומדים כמו שצריך". רס"ן אטיאס אומר את את זה ועיניו נוצצות מגעגוע. "המח"ט עבר ואמר שהם עומדים טוב ואז אני מקבל את רחשים בקשר, אני מיד אומר להם - תסתובבו אחורה".
"האירוע הזה אורך פחות מ-5 שניות", הוא ממשיך ומתאר את רגע הפגיעה הקטלני מנשקו של המחבל. "הרכב הפלסטיני מגיע מכאן, במורד הכביש, החיילים עומדים היכן שהג'יפ הזה נמצא. הוא עובר לידם, פותח את החלון, יורה עם אקדח שברשותו חמישה כדורים ופשוט נמלט. אני מגיע לנקודה, עידו על הרצפה ואני מתחיל את הטיפול הראשוני. הדבר היחיד שחשבתי זה איך לתת פקודות ואיך לטפל בעידו. מהר מאוד הגיעו הכוחות. לאחר מכן הודיע לי מפקד הסיירת שעידו נפל. זה לקח כמה דקות לעכל את הפצצה שקיבלתי עכשיו, שאלתי אותו שוב - 'עידו נהרג?' הוא שם לי יד על הכתף ואמר לי, 'עידו נהרג'" רס"ן אטיאס מרים את הראש ומסתכל על עינב ואיתן ואומר להם: "הדבר הראשון שעבר לי בראש זה אתם".
"הודעתי ללוחמים שעידו נפל על המשמרת"
למרות הקושי שאחרי הירי הקטלני, חבריו של עידו השלימו את המשימה, ואז רס"ן אטיאס הודיע להם שעידו איננו. "נשארנו לעמוד במשימה, זה גם מה שעידו היה רוצה, עידו נפל בעמידה על המשימה, ואז הודעתי ללוחמים".
"הדברים הכי פשוטים מזכירים לנו אותו, אם זה כשאנחנו הולכים לסופר או אם זה בשניצלים, הנה ככה עידו אהב. בדברים האלה אנחנו חיים ומרגישים את עידו, לא באנדרטה שיקימו כאן ולא בנקודת הנפילה"
עינב ברוך, אימא של עידו ז"ל
כשאנחנו צועדים חזרה אל הרכב עינב עוצרת ואומרת לי: "זאת נקודה שהיא עצובה, האדמה ספגה כאן את הדם של עידו, אבל אנחנו בוחרים להסתכל קדימה, לעשות הנצחה. אז כאן הוא נפל, אבל הבית שלו בגדרה". ואיתן מוסיף - "והרוח שלו בכל מקום", ועינב חוזרת אחריו וממשיכה: "בכל מקום. אני באופן אישי לא מרגישה מחוברת לפה, זה לא מקום שאני גרה בו, אנחנו יותר מחוברים לבית שלנו בגדרה, לחדר ההנצחה שהקמנו לזכרו של עידו, ולכל הדברים הכי פשוטים ביום שאנחנו עושים ומזכירים לנו אותו, אם זה כשאנחנו הולכים לסופר, אן אלה הקרקרים שעידו אהב, ואם זה בשניצלים, הנה ככה עידו אהב. בדברים האלה אנחנו חיים ומרגישים את עידו, לא באנדרטה שיקימו כאן ולא בנקודת הנפילה, כי הנקודה הזו היא נקודה של מוות ואנחנו רוצים לזכור אותו בחיים, צוחק, עושה שטויות, אוהב אותנו. כזה היה עידו". אנחנו עולים על הרכב ומתחילים נסיעה קצרה ביישוב לעבר נקודת המפגש עם החברים לצוות של עידו.
חייליו העריצו אותו
עידו התגייס לצבא בדצמבר 2020, שיא תקופת הקורונה ומיד התקבל לסיירת גבעתי המובחרת. הוא עבר מסלול של שנה וחודשיים, שבמהלכו יצא לקורס מכי"ם. לאחר סיום המסלול בינואר 2022, הוא התקבל להיות רס"פ בפלוגת טירוני מרץ 2022. החברים מספרים שחייליו העריצו אותו, והם מעידים עליו שהיה דמות מנהיגותית משמעותית עבורם. לאחר ארבעה חודשים, עידו החל בהכנה לקצונה, אך בשל עניין רפואי נאלץ לדחות את הקצונה בכמה חודשים. בזמן ההמתנה לקורס הקצינים שעתיד היה להתקיים בנובמבר, הוא חזר לצוות שלו שהיה בתעסוקה מבצעית בשומרון, המשימה האחרונה בחייו.
זה לא היה מפגש מקרי בין הוריו של עידו לחבריו לצוות. מאז שבנם נפל ממשיכים בני המשפחה לשמור על קשר רציף עם האחים לנשק של בנם. "אנחנו משפחה, הם הילדים שלי לא הביולוגים", אומר איתן בקול רועד, "לוואטסאפ קוראים "משפחת ברוך צוות 5" אין פסיקים, במשפט אחד. "כל שישי אני מברך אותם והם מברכים אותי, כשהם יוצאים לחופשה ארוכה אנחנו ממלאים את הבטן בעל האש. משפחה, אין משהו אחר".
הגעגוע לחבר שנפל ניכר מאוד על פניהם של שניים מחבריו לצוות, עדן ועמית. "קראנו לו 'האימא והאבא של הצוות', ולא סתם. הוא תמיד התנדב לארגן לנו דברים ולדאוג שלכולם יהיה יותר נעים וטוב, עברנו מסלול לא קל", נזכר סמ"ר עדן ליפקין.
"קראנו לו 'האימא והאבא של הצוות', ולא סתם. הוא תמיד התנדב לארגן לנו דברים ולדאוג שלכולם יהיה יותר נעים וטוב, עברנו מסלול לא קל"
סמ"ר עדן ליפקין
סמ"ר עמית ברמן, או פשוט "ברמן" כמו שקוראים לו החברים בצוות, מספר שהמפגש החזיר אותו אל "הקליק" הראשון שהיה לו עם עידו ברגע הגיוס וגם אל הרגע ההוא שבו התבשר על מותו של חברו הטוב. "אני ועידו היינו חברים מאוד טובים בצוות, ישר מתחילת הטירונות הצלחנו להתחבר, תמיד היינו שם אחד בשביל השני, הוא תמיד היה שם לתת כתף תומכת ומילה טובה, הכי ייחרט לי בזיכרון ממש שקיבלנו את הדיווח הקשר וישבתי ברכב נופפתי לו לשלום, והוא נופף לי חזרה עם חיוך ענק על הפנים. בחיים לא אשכח את החיוך שלו".
בשלב זה גם אטיאס, מפקד הפלוגה, מצטרף ונזכר אי שם בלוחמים הצעירים בבא"ח, כשרק סיימו את הגיבוש והתבשרו שהתקבלו להכשרה ביחידה. "את הלוחמים האלה ואת עידו אני גייסתי ב-1 בדצמבר 2020. אני זוכר אותם מחוייכים, מקבלים את הבשורה שהם מגיעים לסיירת אחרי הגיבוש וצועקים. אני זוכר היטב את הריאיון של עידו, כשהוא ביקש את הפטור זקן ואני אומר לו 'לא' והוא נכנס עם חיוך. אני זוכר את זה לאורך כל הטירונות, אימון מתקדם, בכל דבר הוא נהג להצטיין, להיות ראשון, למשוך את כל החבר'ה שהיו אחרונים, כי צוות הוא תמיד ביחד. גם כמפקד חולייה, כבר שם זיהינו את הפוטנציאל לצאת לקורס קצינים, ידענו חשבנו שהוא יצא בהקצאה הבאה ואני מאוד שמחתי שהוא הגיע והוא חזר לפיקוד מקדימה עד האירוע".
"בכל דבר הוא נהג להצטיין, להיות ראשון, למשוך את כל החבר'ה שהיו אחרונים, כי צוות הוא תמיד ביחד"
רס"ן ברוך אטיאס
"אמרתי לרופא: 'איך אני אמורה לחיות את שארית החיים שלי ככה?'"
עידו הניח אחריו הורים ושתי אחיות. בהתחלה לא הייתה ברורה חומרת הפציעה שלו. הכוחות שהוקפצו לזירה אבחנו בהתחלה פציעה קלה יחסית, וזה גם המסר הראשון שהועבר מהשטח לקרוביו. אך ככל שנקפו הדקות, התבהרה חומרת הפציעה. "אנחנו קיבלנו טלפון ואמרו לנו להגיע לבית החולים", נזכרת עינב, "ונסענו לבית החולים, בדרך היה פקקים, ראינו משטרה, עצרו בצד וביקשו מהשוטרת שתלווה אותנו עד לבית החולים כי הבן שלנו 'נפצע'. היא ליוותה אותנו כמעט את כל הדרך, הגענו לבית החולים ובשער חיכו לנו המפקד שלו, קצינת נפגעים ועוד כמה אנשי צוות רפואי. נכנסנו מהכניסה האחורית למיון, באנו להיכנס לתוך המיון, כשאנחנו כולנו מלווים בפמליה ואז אמרו לנו 'רגע, תיכנסו לחדר'"
"לא ממש הבנתי למה אני צריכה להיכנס לחדר ואני לא יכולה להיכנס לתוך המיון ולראות את הבן שלי", היא ממשיכה לתאר. "הושיבו אותנו על כיסא. רוני, בת הזוג של עידו ואמא שלה גם הגיעו ונכנסו. החדר התחיל להתמלא באנשים, ממש כמו ב'אנטומיה של גריי'. נכנס רופא, התחיל לספר את השתלשלות האירועים, שהוא בא לבית החולים ללא דופק ושהם עשו את כל המאמצים להציל אותו - אבל לא הצליחו. בשלב הראשון לא ממש לא הבנתי מה קורה ואמרתי לרופא: 'רגע אתה רוצה להגיד לי שהבן שלי מת?' והוא אמר לי 'כן'. עניתי לו 'איך אני אמורה לחיות את שארית החיים שלי ככה?'"
בשלב זה נפתח מירוץ של ההורים כדי לבשר לאחיותיו של עידו את הבשורה הרעה מכל. גם במקרה הזה שמו הופץ כבר הופץ ברשתות החברתיות, פרסום שהוביל לחרושת שמועות ואת דובר צה"ל לפרסם הודעה חריגה שקוראת להימנע מהפצת פרטיו האישיים של הלוחם שנהרג.
"מה יעזור לנו לכעוס? זה כמו משהו שחופר את הנשמה, אין לנו כעס לא על צה"ל, לא על היישוב, לא על שום דבר. אני מאמינה שלקום בבוקר ולעשות דברים טובים - זאת גם המורשת של עידו"
עינב ברוך
הדבר היחיד שעניין את איתן ועינב הוא שאחיותיו של עידו ישמעו על האסון מפיהם. "כשהגענו הביתה כבר התגודדו שם אנשים, ואנשי קצין העיר עצרו אותם", נזכרת עינב, "ואפילו כשנודע לנו שלחתי חברה מאוד טובה שתנעל את הדלת והיא עשתה את משימת חייה - שאף אחד לא ייכנס, השתדלה שהבנות לא יסתכלו בטלפונים, שלא יראו הודעות. לא היה פשוט".
"כשאיתן ואני נכנסו הביתה", היא משחזרת את הרגעים הקשים, "עברנו את אנשים, נכנסנו, סגרנו את הדלת, נעלנו אותה, אמרנו להן שבו, ואחת הבנות אמרה, 'מה זה? למה באתם בלי עידו?'" איתן מצטרף לתיאור של הרגע הקשה ההוא: "לכולנו היה ברור שעידו פצוע, כולנו הכרנו את עידו, שהוא חזק ויעבור את זה. ואז אמרנו לה לשבת וסיפרנו לה".
חצי שנה חלפה מאז אותו יום ארור ומדמם בשומרון. אבל בגדלות נפש אדירה, איתן ועינב מספרים שאין להם כעס. "יש עצב, אין כעס. אנחנו רק אנרגיות חיוביות והנצחות חיוביות", מספר איתן ועינב מוסיפה: "מה יעזור לנו לכעוס? זה כמו משהו שחופר את הנשמה, אין לנו כעס לא על צה"ל, לא על היישוב, לא על שום דבר. אני מאמינה שלקום בבוקר ולעשות דברים טובים - זאת גם המורשת של עידו".
עידו היה אהוב מאוד ביישוב שלו גדרה. הוא גדל בשבט הצופים עד שנהיה למדריך מצטיין, משם יצא לשנת שירות שבה סייע לנערים ונערות בסיכון. בין תחביבו הרבים תיקלט כדי.ג'יי במסיבות, ולא פעם ארגן אירועים שההכנסות מהם היו תרומה לנזקקים. לאחר מותו החליטו הוריו לתרום את קרניות עיניו של בנם, ובביתם הקימו חדר הנצחה לזיכרו. איתן מספר על אותה מורשת שהותיר בנו: "חשוב לי שהערכים שעידו פעל לפיהם - שזה נתינה, אהבת חינם, קבלת האחר ודוגמה אישית - להמשיך את זה. גם אנחנו אנשי חינוך, וכנראה שעידו נולד איש חינוך למרות שהוא לא הספיק, לגעת באנשים, להשפיע. זה מה שאני רואה וזה מה שאני מנסה לעשות, אני מקווה בצניעות להצליח כמו עידו. המהות של להמשיך את החיים, ואם זה לקום בבוקר ללכת לעבודה, לכל אחד מאיתנו מחכים ילדים במקום העבודה שלו, לקחת את הבנות לטייל, ללכת למסעדות, להמשיך לחיות וליהנות, אני בטוחה שעידו מסתכל עלינו מלמעלה, גאה בנו ואומר לנו 'אבא ואימא תמשיכו - ככה צריך לעשות'".