"אני נינה של חייל וורמאכט ואני כאן כדי לספר לכם את האמת הזו, לשבור שתיקה, לבקש סליחה, על מה שסבא רבא שלי עשה לקהילה היהודית ולעם היהודי", אומרת רחל שוולטר, בת 23, מגרמניה, שהגיעה לארץ כדי להתנדב בכפר השיקומי עדי נגב-נחלת ערן למשך שמונה חודשים.
"המשפחה שלי התחילה לחקור ולשאול את שאר בני המשפחה מה הם יודעים על ההיסטוריה של הסבים והסבתות שלנו, גילינו שסבא-רבא שלי, לודוויג פריי, סבו של אבי, היה חלק מהוורמאכט הגרמני. הוא שירת בשנים 1945-1938 בערים ובמדינות רבות. ולקראת סוף המלחמה הוא שירת בוורמאכט בפולין. הוא עבד בגטו שהיה במקום. חקרנו יחד מה קרה בערים הללו בזמן שסבא רבא שלי היה שם. גילנו היסטוריה מחרידה", היא מספרת בכאב.
"אנשים רבים נרצחו בדרכים איומות, בבית הכנסת הגדול בעיר ביאליסטוק שבפולין הנאצים אספו את כל היהודים יחד ושרפו אותם חיים. הם רצחו ילדים, נשים, גברים, זקנים - וסבא רבא שלי לקח חלק ברצח הזה. אנשים מתו מרעב, נורו או הוכנסו לקרונות גז", ממשיכה רחל. "נעשו דברים איומים רק בשביל להשמיד את העם היהודי".
"לקראת סוף המלחמה הוא שירת בוורמאכט בפולין. הוא עבד בגטו שהיה במקום. חקרנו יחד מה קרה בערים הללו בזמן שסבא רבא שלי היה שם. גילנו היסטוריה מחרידה"
איך גילית על ההיסטוריה המשפחתית שלך?
"התחלנו לשאול את סבא וסבתא שלי, אף אחד לא דיבר על הנושא לפני כן. כולם שמרו על שתיקה לגבי העבר. הם סיפרו לנו קצת יותר על מה שקרה, לפעמים אלה היו חלקים קטנים כמו פאזל. חיפשתי יותר, רציתי לדעת מה הוא עשה. נכנסתי לארכיון בגרמניה ומצאתי עליו המון מידע מזוויע. לא האמנתי שהוא לקח חלק משמעותי בפשעים נגד האנושות, הוא ממש לקח חלק", היא משתפת ומספרת על התפקיד שלקחה על עצמה מאז ששמעה על הסיפור המשפחתי: "החלטתי לדבר על ההיסטוריה המשפחתית בשביל לספר את האמת. צריך להרים את הקול, לצעוק, אסור להיות בשקט".
את כועסת על סבא רבא שלך?
"אני כועסת על מה שקרה, אני לא יכולה למחוק את ההיסטוריה המשפחתית שלי, אבל אני כן יכולה להתנגד לאירועים שקרו. אין לי אפשרות לבטל את מה שקרה, אבל יש לי אפשרות לקחת אחריות, לעשות שינוי, ולומר די לאנטישמיות".
"התחלנו לשאול את סבא וסבתא שלי, אף אחד לא דיבר על הנושא לפני כן. הם סיפרו לנו קצת על מה שקרה, חלקים קטנים כמו בפאזל. נכנסתי לארכיון בגרמניה ומצאתי עליו המון מידע מזוויע"
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"ההתנדבות גורמת לי להעריך ולהוקיר את החיים"
רחל הגיעה לארץ במסגרת חברותה בארגון March of Life (מצעד החיים) הגרמני, שבו חברים צאצאי חיילי הוורמאכט הגרמניים, אנשי כוח ה-SS והמשטרה הגרמנית בתקופת מלחמת העולם השנייה. "הארגון יוצא נגד האנטישמיות ואנחנו יוצאים לרחובות בכל שנה כדי לעורר את השיח על ההיסטוריה של השואה", היא מספרת על הארגון, שתומך בישראל לטובת זיכרון השואה ופיוס בין העמים.
"כנינים וכבני משפחה לסבים שלנו שלקחו חלק בהשמדת העם היהודי אנחנו חוקרים ועוסקים בסיפורים המשפחתיים שלנו. אנחנו שואלים מה קרה למשפחות שלנו בזמן השואה? מה הסבים והסבתות שלי עשו לעם היהודי? האנשים בארגון חולקים את הסיפורים שלהם עם ניצולי השואה ובני משפחותיהם ומבקשים סליחה", היא משתפת.
כחלק מפעילותה היא הגיעה לארץ, כמו פעילים נוספים של הארגון שבו היא חברה, להתנדבות בכפר השיקומי עדי נגב – נחלת ערן. "אני מתכוונת להתנדב בכפר במשך שמונה חודשים, לאחר מכן אני חוזרת לעבוד במקצוע שלי, כגננת", היא מספרת. הכפר הוא מסגרת ייחודית המיועדת לתינוקות, לילדים ולמבוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה ובעיות רפואיות מורכבות כמו מומים ומחלות גנטיות.
"בעיר הצמודה למקום שבו גדלתי הנאצים עשו ניסויים על רצח של אנשים עם מוגבלויות, בשביל לרצוח בהמשך יהודים. לכן החלטתי להגיע לכפר השיקומי ולעבוד עם אנשים עם מוגבלות"
"אני כאן, בישראל כדי להפוך את ההתנדבות שלי לפעולה אקטיבית", היא מציינת. "להכיר את אורח החיים היהודי, לגלות את ישראל, ללמוד את השפה, להכיר אנשים, לחוות את התרבות ולהכיר את מדינת ישראל. ההתנדבות שלי בכפר השיקומי ובבית הספר לחינוך מיוחד ב'עדי נגב – נחלת ערן' ממלאה אותי בשמחה גדולה. אני גאה בכך שאני יכולה להאכיל, לצאת לטיול עם תלמיד וללמד אותו לצעוד את צעדיו הראשונים. ההתנדבות, דווקא כאן, גורמת לי להעריך ולהוקיר את החיים".
למה בחרת לעבוד עם אנשים עם מוגבלויות?
"לא עבדתי לפני כן עם אנשים עם מוגבלויות, לא הכרתי את הנושא. אבל אני מגיעה מדרום גרמניה מאזור באדן וירטמברג. שמו של הכפר שלי הוא דוסלינגן והכפר הצמוד נקרא גרפנק, ובו שוכנת טירת גרפנק, מהמקומות הראשונים שבהם עשו הנאצים ניסויים על רצח של בני אדם, בשביל לרצוח בהמשך יהודים", היא אומרת ומספרת על מרכז המתות החסד בגרפנק שהיה חלק מתוכנית המתת החסד הכפויה של הממשל הנאצי, "תוכנית T4 - אותנסיה". כ-10,500 אנשים עם מוגבלויות נפשיות ופיזיות הומתו במקום באופן שיטתי במהלך שנת 1940. המרכז בגרפנק היה אחד המקומות הראשונים בגרמניה הנאצית שבו הומתו אנשים בכמויות גדולות בעזרת תא גזים שעשה שימוש בפחמן חד-חמצני.
"האנשים הראשונים שהנאצים רצחו היו אנשים עם מוגבלויות", היא מתארת. "הם הכניסו אותם למקום קטן, אף אחד לא יכול היה לראות אותם, זה לא היה קרוב לעיירות סביב. אף אחד לא יכול היה לדעת מה קורה. אני יודעת מה קרה בעיר שצמודה למקום הולדתי וזו הסיבה שהחלטתי להגיע לכפר השיקומי ולעבוד עם אנשים עם מוגבלות".
איך זה לחיות במדינת ישראל? איך זה להיפגש עם אנשים שיש להם קרובי משפחה שנרצחו בשואה?
"ממש שמחתי להישאר במדינת ישראל, להכיר וללמוד את התרבות של המקום. בגלל הקורונה חיכיתי שנתיים בשביל להגיע ולהתנדב בכפר. במהלך ההתנדבות שלי, הכרתי אנשים רבים שיש להם היסטוריה משפחתית וקרובי משפחה שנרצחו בשואה - סבים וסבתות, דודים ודודות. בכיתי ברגעים ששמעתי על כך. זו טראומה עצומה גם עבור הנכדים, גם אם הם לא חוו את הטראומה בעצמם. הבנתי כמה זה חשוב לספר את סיפורי האישי. אסור שזה יקרה שוב. אני מתנצלת מעומק הלב שהעם הגרמני לקח בזה חלק עצום כל כך. אני דור רביעי לסבא רבא שלי. אני מבינה כמה חשוב לשתף ולדבר על הדברים הללו".
פגשת שורדי שואה?
"כן, פגשתי יותר מפעם אחת. גיליתי אנשים שנפגעו באופן העמוק ביותר מבחירתם של סבי, של עמי. פגשתי שורדי שואה ממרוקו ומצפון אפריקה. זה היה כבוד עצום בשבילי להיות יחד איתם, לחבק אותם ולשמוע את סיפורם".
"הכרתי אנשים רבים שיש להם היסטוריה משפחתית וקרובי משפחה שנרצחו בשואה. בכיתי ברגעים ששמעתי על כך. זו טראומה עצומה גם עבור הנכדים"
"אני גאה להיות כאן ולספר את הסיפור שלי"
"חשוב לי לספר את סיפורי ולומר לעולם לא עוד. אני גאה שאני יכולה להיות כאן היום ולספר את הסיפור שלי. הכרתי אנשים מדהימים שמקבלים אותי כחברה למרות ההיסטוריה", היא אומרת. "רצח העם היהודי והשמדתו הוא דבר שיש להוקיע. בני משפחתי רצחו בני משפחה של חבריי בישראל. אין מילים בפי חוץ מלומר סליחה. אני רוצה לומר בהזדמנות הזו, כל מי ששומע וקורא את הסיפור שלי - לא לשתוק, חשוב לדבר על מה שקרה. אנו צריכים לצעוק למענם. למען אלו שנרצחו".
"הייתי רוצה לומר לדור הצעיר בגרמניה, תחקרו, תגלו ותשאלו האם בני משפחותיכם לקחו חלק ברצח המחריד הזה"
"הייתי רוצה לומר לדור הצעיר בגרמניה, תחקרו, תגלו ותשאלו האם בני משפחותיכם לקחו חלק ברצח המחריד הזה. שנצעק בקול נגד אנטישמיות ברשתות החברתיות, במדיה, ובכל מקום. חשוב שאנחנו כאנשים גרמנים בעלי היסטוריה מורכבת נפעל נגד אנטישמיות", היא מצהירה.
"הסיפור האישי שלי גרם לי להבין שאני רוצה לעשות שינוי, שאני צריכה להכיר את ישראל. להכיר אנשים, תרבות וחברים חדשים. אני רוצה להיות מחוברת לנושא מעומק הנפש, החלטתי להגיע לכאן בשביל לתת מעצמי למען אחרים. אנחנו צריכים להוקיע את האנטישמיות ולצעוק נגדה. לא משנה כמה ההיסטוריה קשה".