טל הרוש, בת 25 מקריית מוצקין, לא יכולה להוריד את העיניים מהטלפון. היא גוללת וגוללת, מדלגת בין סרטונים קלילים, קצרים, קולעים ומצחיקים - בזמן שראשה טרוד בסרטון הבא שתעלה. "אני כל היום בטיקטוק, בכל רגע נתון", היא מודה. "אני יכולה ללכת לסופר ולהעלות משם תוכן. אני שוכבת בלילה במיטה, מתחילה לגלול ויכולה למצוא את עצמי עד שלוש לפנות בוקר גוללת, חושבת על תכנים, מה אני אעלה ביום למחרת. זה כל הזמן בראש. בכל רגע שאתה גולל – אתה רואה דברים חדשים. אתה נתקל בסאונדים חדשים, בתוכן שונה שמישהו מעלה. תמיד יש עניין".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כבר בגיל 12 היא פתחה חשבון אינסטגרם, ועם פרוץ משבר הקורונה היא נשאבה לטיקטוק. מאז היא כבר הספיקה לצבור 141 אלף עוקבים ויותר מארבעה מיליון לייקים בטיקטוק, והפכה ליוצרת תוכן שילדים מזהים ברחוב. "משמונה בערב ואילך אני מנסה לא לגעת בטלפון אלא אם זה משהו ממש חשוב, אבל אני לא אשקר – לרוב אני לא מצליחה. גם כשאני עם חברים אני מעדיפה לא לגעת בטלפון. אני משתדלת להיות איתם, אבל לפעמים צריך את זה. שקלתי לעשות איזה שבוע ניתוק מהרשת אבל אני חיה את זה מגיל קטן. יש אולי בודדים בדור שלי שלא כל הזמן בטיקטוק".
"אתה יכול להימנע מסיגריות, לא מהרשתות"
3.4 שעות ביום. זה זמן הגלישה הממוצע של הישראלים ברשתות חברתיות בשנה החולפת, כך על פי דוח האינטרנט השנתי של בזק. 53% מהישראלים הבוגרים ו-74% מבני הנוער מעידים כי הם לא מצליחים לשלוט בזמן כשהם מתחברים לרשתות החברתיות. 22% מהישראלים הבוגרים שוהים בטיקטוק יותר משעה ביום – נתון שעולה לכדי 69% בקרב בני הנוער. וכשהמספרים מדברים בעד עצמם, מוזר מעט לשמוע שאיגוד הפסיכיאטריה האמריקני טרם הכיר בשימוש יתר ברשתות החברתיות כהתמכרות של ממש.
"ספר האבחנות הפסיכיאטריות עדיין לא פיצח את ההגדרה להתמכרות למשהו שיש בו גם שימוש נורמטיבי", אומר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה. "לכן הוא גם לא כולל התמכרות למין או לקניות, אלא רק התמכרות להימורים. מהימורים אתה יכול להימנע לגמרי אבל מקניות, מאוכל או מרשתות חברתיות אי אפשר. יחד עם זאת, אנחנו מבינים שכל התנהגות באשר היא יכולה להיות התנהגות התמכרותית. אתה יכול לעשן ולהיות מכור לסיגריות, אתה יכול להמר ולהיות מכור להימורים, ואתה יכול להיות ברשת החברתית ולהיות מכור לרשתות החברתיות".
"צריך להבחין בין שימוש תקין, שימוש לרעה והתמכרות", הוא מפרט. "שימוש תקין הוא אם אני אעלה לרשת החברתית משהו כי בא לי להעלות אותו וזה יעשה לי נעים. זה לא שלא נעים לי עכשיו, אבל אם אעלה יהיה לי קצת יותר נעים. שימוש לרעה הוא שאני נורא מבואס או שיש לי רגש רע כלשהו ואז אני אשתמש כדי לווסת את הרגש הזה. למשל, אעלה תמונה כדי שיעשו לי מלא לייקים ואז ארגיש פחות רע. התמכרות קורית כשהמנעד משתלט עליי, כלומר לא התכוונתי לבדוק כל שתי דקות מי הגיב לי ומי לא, ואני מוצא את עצמי בודק כל הזמן. לא התכוונתי לשבת עם חברים ולהיות בטלפון אבל זה מה שקורה לי. ההתנהגות היא בניגוד לערכים שלי או למה שתכננתי שיקרה".
אלא שהקו הדק בין שימוש מוגבר ומתמשך לבין התמכרות לא תמיד קל לזיהוי. "קשה מאוד לשים לב להתמכרות ברשתות החברתיות, אבל האדם או האנשים הקרובים אליו יודעים שיש לו התנהגות שלא הולמת את מה שהוא רצה או את מה שהוא אומר לעצמו אחר כך", מסביר ד"ר טל. "זה מלווה הרבה פעמים באשמה. זאת אומרת, אחרי שאתה עושה את ההתנהגות הזאת אתה מרגיש קצת טמבל כי הבטחת לעצמך שתעשה דבר אחד וגילית שאתה עושה דבר אחר".
ברור שלא כל שימוש בטיקטוק הוא רע, אבל מהנזקים של חיבור רציף ואינטנסיבי לרשתות החברתיות קשה להתעלם. "בכל המקרים זה יגרור הזנחה של תפקודים אחרים. אם אתה יותר מבוגר אז זו הזנחה של סיטואציות משפחתיות כי במקום להיות עם הילדים אתה נמצא בטלפון. אם אתה סטודנט, אתה מגיע ללימודים יותר מאוחר כי היית עסוק בזה. אם בגיל ההתבגרות היית יוצא עם חברים, אתה יוצא פחות עם חברים או שאתה יוצא אבל אתה עסוק במשהו אחר".
"זו אפליקציה שואבת, אתה לא יודע לשחרר"
גם שירה בר, בת 28 מתל אביב, מבלה את מרבית זמנה בטיקטוק ובאינסטגרם – שם היא מתחזקת קהל מעריצים אדוק שעוקב אחרי כל מה שקרה בחייה. "אני משתמשת בשלושה מכשירים: שני אייפונים ואייפד", היא מתארת. "רק האייפון האישי שלי עומד על 15 שעות ביום בממוצע של אינסטגרם וטיקטוק, וזה לא כולל עריכת סרטונים באייפד ובאייפון השני".
"אני לא יכולה לומר אם זו התמכרות כי אני מתעסקת בעיקר בהעלאת התכנים", היא מסבירה. "אבל אם אני לא מעלה סטורי, טיקטוק או אינסטגרם – אני מרגישה לא טוב. איך הרשיתי לעצמי עכשיו לא להעלות את הדבר הזה? אני מודה שאם הייתי יכולה, הייתי מקדישה אפילו עוד יותר זמן לטיקטוק ולאינסטגרם. אני מרגישה שהזמן לא מספיק לי. זו אפליקציה שואבת כי אם סרטון לא מצליח לך אז אתה נלחם יותר חזק כדי שהסרטון הבא יצליח. אתה לא יודע רגע לשחרר".
החיבור הרציף והאינטנסיבי לרשתות החברתיות, מתארת בר, גובה מחיר נפשי. יחד עם תגובות מפרגנות ואוהבות, מגיעות גם תגובות ארסיות ומרושעות. "אני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני שופכת את הלב שלי בטיקטוק. העירו לי על המראה וזה גרם לי לעשות שפתיים. כתבו לי שאני נראית זקנה וישר בדקתי כמה עולה בוטוקס. לפני כמה חודשים התעשתי על עצמי והורדתי הכול, אבל לפעמים אני לא שולטת בזה. אני יכולה להישאב לזה בצורה שאין לי לילה, אין לי יום, אין לי חברים, אין לי משפחה. אין לי כלום. אז יש מי שאומר לי – תעצרי, את לא פה".
גם הרוש חוותה תגובות לועגות ובריוניות לצד אלפי שיתופים וצפיות: "אני מעדיפה לא לקרוא הרבה תגובות. גם כשאני נתקלת בתגובות רעות, אני לפעמים מוחקת אותן כי זה לא בא לי טוב בעין. אני רגישה מאוד אז הייתי מתייחסת למה שכל אחד אומר. באחד הסרטונים גילמתי דמות והתגובות הרעות הגיעו למשפחה שלי. אז זה כבר נגע בי והתחלתי לבכות ולהתפרק. לפעמים אתה ממש נשאב לזה כי זו המציאות שאתה מצייר לעצמך. היד קלה מאוד על המקלדת".
תחושת החמצה - גם בחופשה בתאילנד
כל זמן שטיקטוק ואינסטגרם הופכות פופולריות יותר, משתמשיהן מנסים להבין איך האפליקציות מכירות אותם כל כך טוב ואיך הם לא מצליחים לעמוד בקסמיהן. "זה לא צורך רציונלי ופונקציונאלי", מסבירה ד"ר לירז מרגלית, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי. "אנחנו לא פתאום מרגישים שאנחנו צריכים, אלא זה צורך מהונדס. זה אומר שישבו אנשים מאחורי הקלעים וניסו להבין מה יגרום לנו עונג, מה יגרום לנו הנאה, מה הם הצרכים הפרימיטיביים הפסיכולוגים הכי בסיסיים שלנו ועליהם הם בנו את הרשתות".
הרשתות החברתיות מסמלות עבור רבים מאתנו את הקשר לעולם וכשנמנעת הגישה אליו – ישנה תחושה של ניתוק. "הפלטפורמות מייצרות אצלנו פחד מהחמצה (FOMO). אם אנחנו לא שם לפחות כמה פעמים ביום אנחנו לא יודעים מה קורה, מנותקים מהעולם, ואנשים לא אוהבים להיות מנותקים. לפני שנתיים, כשבדקו משתמשי אינסטגרם שנסעו לחופשה שחיכו לה המון זמן, מצאו שאלה שפעילים ברשתות נהנו פחות בחופשה כי במקום לעשות כיף בתאילנד הם הסתכלו מה חברים שלהם עושים".
תחקיר של הוול סטריט ג'ורנל יצר עשרות משתמשים פיקטיביים שצפו במאות אלפי סרטונים וגילה ממצאים מטרידים על האופן שבו טיקטוק לומדת את הרגלי הצפייה שלנו. התחקיר הציג איך האפליקציה בוחנת את המשתמשים – באילו סרטונים הם צופים, כמה זמן צופים בהם והאם חוזרים לצפות בהם שוב. תחילה מוצג לנו התוכן הפופולרי ביותר, כלומר הסרטונים שקיבלו הכי הרבה צפיות. עם הזמן האפליקציה לומדת את המשתמש והתוכן הופך נישתי וספציפי יותר.
"בזמן שאינסטגרם היא סוג של 'היפים והנכונים', טיקטוק עושה משהו אחר לגמרי", מתארת ד"ר מרגלית. "היא לא שמה דגש על מראה אלא על כישרון, וכך גם האלגוריתם שלה בנוי. אתה יכול לראות שם אנשים מכל השכבות, המינים והמגזרים, לא רק נשים רזות וחטובות בבגד ים. זה הולך על הפור-יו ועל סרטונים קצרים מאוד. בתוך סרטון אחד האלגוריתם של טיקטוק יודע בדיוק איזה תוכן להראות לך, מה יגרום לך להישאר. אנחנו רואים עלייה ממושכת של לפחות שעתיים ביום ולפעמים אפילו יותר של צעירים שמבלים בטיקטוק".
"העולם הפך לגדול ומסקרן יותר"
האלגוריתם בטיקטוק מחליט עברונו באיזה סרטונים נצפה. בהשוואה לרשתות חברתיות אחרות, היכולת שלנו לבחור את התוכן קטנה. "טיקטוק בנויה על טרנדים ועל כך שילדים יוכלו לבטא את היצירתיות שלהם", מסבירה ד"ר מרגלית. "אני מדברת עם הורים לילדים שלא היו להם תחומי עניין. הם מספרים שהאפליקציה מאפשרת להם סוף-סוף לגלות את עצמם. בפייסבוק ובאינסטגרם אתה תראה בדרך כלל תכנים של חברים שלך, אבל בטיקטוק אתה תראה פיד שלם של זרים ואין לך שום שליטה על התכנים. זה גורם להתמכרות גדולה עוד יותר כי ככל שמשהו פחות צפוי, הוא הרבה יותר מרגש אותנו".
"ככל שאתה צופה ביותר תכנים בלתי צפויים, פרובוקטיביים או כאלה שמעלים את הצורך בשייכות לקבוצה גדולה של אנשים – כך הפלטפורמה תהיה יותר משמעותית עבורך", היא מציינת. "ברגע שמשהו גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו או להרגיש שאנחנו מחמיצים או מפסידים – זה מייצר 'הוק'. אנחנו לא ניכנס לפלטפורמה רק כדי לראות את החברים שלנו אלא בכל פעם שנרגיש בדידות או דיכאון – ניכנס לפלטפורמה כדי שתפיג אותם עבורנו".
יניב ויצמן, מומחה לדור ה-Z ומנכ"ל משרד הפרסום והתוכן טינק, מתאר: "האלגוריתם של טיקטוק פתח בפניך את העולם. אם פעם היית מעלה תוכן ורק העוקבים שלך היו רואים, היום הפכת קצת לחוקר עולמות. אתה לא רואה רק תוכן של מי שאתה עוקב אחריו אלא כל תוכן בפור-יו. העולם הפך לגדול ומסקרן יותר. אם פעם היית בחנות מקומית וראית על המדפים את התוכן של החברים שלך – היום אתה בטיימס סקוור, בחנות שלא נגמרת. פתאום כל העולם חבר שלך".
לדבריו, גם ליכולת הפשוטה, האינטואיטיבית והמהירה ליצור ולערוך סרטונים יש אפקט ממכר. "אם בעולם של יוטיוב היית צריך לדעת לערוך ולא כולם היו יכולים להיות יוטיוברים, היום כולם מייצרים תוכן. טיקטוק היא פלטפורמת העריכה הכי פשוטה בעולם. ברגע שאתה לא רק צורך תוכן, ההתמכרות היא לא רק בצפייה אלא גם ביצירה. אתה כל הזמן במעגל שבו העלית תוכן ואתה רוצה לראות איזה תגובות קיבלת עליו. זה משאיר אותך עוד ועוד בתוך הפלטפורמה".
"גלי מוח ייחודיים, זה סוג של מצב טראנס"
הרשתות החברתיות, מתארת ד"ר מרגלית, מצליחות להכניס את המשתמשים למצב תודעתי מיוחד שבו נעלמות הדאגות והמודעות לסביבה. "חוקרים גילו גלי מוח ייחודיים, שלא נצפו אף פעם, המאפיינים את זמן הגלישה שלנו ברשתות חברתיות. אנחנו נכנסים למצב זרימה של מעורבות רגשית גבוהה ללא השקעת משאבים – מצד אחד נמצאים בשיא ההנאה שלנו ומצד שני משקיעים מאמץ קוגניטיבי נמוך מאוד. הכינוי שהודבק למצב הזה הוא 'אזור הכלום' כי זה גל שדומה לחלימה בהקיץ, מעין מצב טראנס שנותן מנוחה למוח אבל גורם להתמכרות. אנשים לא מבינים אפילו למה הם מתמכרים אבל התכנים, הגלילה המונוטונית והריגושים הבלתי צפויים מתגמלים מאוד".
מחקר אחר, שנערך באוניברסיטת ג'ה-ג'יאנג, ניתח סריקות מוח של תלמידי מכללות סינים שהראו שהאזורים הקשורים בהתמכרות מופעלים באופן מוגבר אצל מי שצפו בסרטונים מותאמים אישית. "כשזה מגיע להתמכרויות התנהגויות, אנחנו רואים הפרשה של חומרים במוח כמו בהתמכרויות לחומרים, כשהחומר המרכזי הוא דופמין", מתאר ד"ר טל. "זה הורמון שמסב סוג מסוים של הנאה ואופוריה שמתקבלת כשאני, למשל, מעלה משהו לרשת החברתית והוא מקבל המון הד. עם הזמן אנחנו הופכים להיות תלויים ברגע הריגוש הזה".
אחת הדרכים לגרום למשתמש לאיבוד תחושת זמן היא להוציא את "רמזי הסיום" המאותתים לנו מתי הגיע הזמן לעבור לפעילות הבאה. "המוח שלנו לא התפתח בקצב של הטכנולוגיה, הוא נותר מוח של ציידים לקטים שחיים בסוואנה", אומרת ד"ר מרגלית. "אתה קם בבוקר, שותה קפה וקורא עיתון. כשסיימת לשתות קפה או הגעת לסוף העיתון – אתה יודע שהגיע הזמן לעבור לפעולה הבאה. אתה רואה טלוויזיה והכתוביות מסמנות לך שהגיע הזמן להתקדם. זה אומנם יותר לא מודע ממודע, אבל בלי רמזי סיום המוח שלנו לא יודע מתי הגיע הזמן לעבור הלאה. ברשתות החברתיות הוציאו את רמזי הסיום במכוון כדי שנצרוך תוכן בלי הפסקה. בלעדיהם אנחנו מאבדים תחושת זמן".
"יש משהו בגלילה האין-סופית הזאת שמשאיר אותך בפלטפורמה כל הזמן עוד קצת", מוסיף ויצמן. "ככל שהסרטונים הופכים יותר ויותר קצרים, אתה אומר לעצמך – 'יאללה, עוד סרטון אחד'. בתפיסה שלך עוד סרטון אחד זה בסך הכול עוד 10 שניות אבל 10 השניות האלה זה הדבר הכי מסוכן. ככל שפיסות התוכן הן יותר קטנות, אתה תמצא את עצמך לוקח עוד חתיכה קטנה. זו הדרך שבה הפלטפורמות האלה עובדות".
מחקרים פסיכולוגיים שנערכו מאז נכנסו הרשתות החברתיות לשגרת חיינו מעידים על עלייה בנטייה לדיכאון, בהפרעות נפשיות ובעיקר בהתאבדויות. "אתה רואה באינסטגרם את כולם ב'אני' הכי טוב שלהם. הם תמיד הכי יפים, נכונים ומחייכים. אף אחד לא מראה לך את המריבות שהיו בדרך לאירוע, כמה פעמים היא החליפה שמלה או כמה פילטרים היא שמה. כשאתה יושב בבית עם פיג'מה ופירורים של במבה על החולצה ורואה את האנשים האלה, אתה כל הזמן משווה את עצמך אליהם. ההשוואה הבלתי פוסקת הזו לאיזו דמות אידיאלית היא גורם משמעותי מאוד לדיכאון ולחיפוש פגמים".
"צופה בסטורי ולא מעלה? הסיכוי לדיכאון גדל"
ד"ר טל מצביע על כמה נורות אזהרה שיאפשרו לזהות התנהגויות התמכרותיות בשימוש שלנו ברשתות החברתיות: "ברגע שאדם קולט שהוא מווסת את רגשותיו ונכנס לרשת כדי להרגיש טוב ומבלי זה קשה לו להרגיש טוב – זה סימן אזהרה. ברגע שאדם רואה שהוא מבטיח לעצמו משהו ולא עומד בו – זה סימן אזהרה. ברגע שהרבה אנשים קרובים מעירים לו 'אתה עסוק בזה ולא מצליח להיות איתנו' – זה בהחלט סימן אזהרה".
לדברי ד"ר מרגלית, "אם אדם מבלה יותר משעה ביום ברשת החברתית – זה כבר בעצם מעבר לזמן הסביר. כעבור שעה אנחנו כבר רואים פגיעה בבריאות הנפשית, בעיקר אצל צעירים. אם אנשים מרגישים צורך לבדוק כל הזמן מה קורה או מרגישים לא טוב אם הם לא נמצאים ברשתות, בדומה לקריז בגמילה מסמים, אנחנו כבר מבינים שאפשר להגדיר את זה כהתמכרות. גם פאסיביות ברשת החברתית, כלומר רק להסתכל על פוסטים של אחרים מבלי להגיב או להעלות בעצמך, יכולה להעיד על דיכאון. ככל שאתה יותר פאסיבי, הסיכוי שלך לדיכאון משימוש ברשתות עולה משמעותית".
אז מה עושים מכאן? מכיוון שהניסיון להפריד בינינו לבין הטלפון נידון לכישלון, הפתרון לא יהיה להימנע לחלוטין משימוש ברשתות החברתיות. "אי אפשר להפסיק לגמרי את השימוש, זה לא תואם את המצב כיום וזו בדיוק הבעיה", מבהיר ד"ר טל. "אתה יכול להגיע למצב של גמילה לתקופה אבל אחר כך תחזור. אפילו אם היינו יכולים להיגמל, הטלפון נמצא כל הזמן מתחת לאף, כך שתמיד נחזור לשימוש. זה כמו שתפסיק לעשן אבל בכל חדר בבית יהיו סיגריות".
"לכן אנחנו נבדיל בין שימוש תקין לשימוש וויסותי – מתי אתה עושה את זה כדי לווסת את החרדה ומתי אתה עושה את זה כי בא לך", הוא מתאר. "הרבה פעמים נתמקד לאו דווקא במה אתה מפסיד מהגבלת השימוש ברשת החברתית, אלא במה תרוויח בחיים. זו לא עבודה של שחור או לבן, אלא הרבה צעדים אפורים קטנים שבהם אנחנו מנסים להגמיש משהו נורא נוקשה".
פתרון אפשרי אחר שמציעה ד"ר מרגלית טמון דווקא בטכנולוגיה עצמה: "יותר ויותר אנשים מביעים צורך להשתחרר מהרשתות החברתיות ולא כל כך מצליחים כי זמן השימוש במסכים רק עולה ועולה – אבל יש רצון, מודעות וטכנולוגיה נגד טכנולוגיה. כלומר, גם פייסבוק ואפל מייצרים פיצ'רים שמאפשרים להגביל את זמן השימוש. אני ממליצה מאוד להשתמש בפיצ'רים האלה כי הם מרגילים אותך להציב הגבלה שלאחריה לא ניתן להיכנס לאפליקציה. בהתחלה תנצל את כל השעה אבל לאט-לאט תעשה שימוש מושכל יותר ותגלה שאתה מסוגל לחיות גם בלי זה".
ואולי בכלל, כפי שטוענים בני דור ה-Z, זו לא התמכרות אלא ממד חברתי אחר – והבומרים שאנחנו פשוט לא מבינים זאת? "אני שומעת את זה הרבה אבל אנחנו רואים שהקשב של המשתמשים נפגע בצורה משמעותית. הם לא מסוגלים להתרכז בצורה ממושכת, פחות מסוגלים להבין רעיונות עמוקים, קשה להם להיות באינטראקציה עם אנשים זרים בדייטים וקשה להם להכיל עמימות. מרגע שכל התקשורת שלך נעשית מאחורי מסכים אתה לא מפתח את השריר של אינטראקציה בלתי מילולית. אתה לא מפתח את היכולת להבין רמזים בלתי מילוליים. המוח שלנו צריך את האינטראקציה כמו שהוא צריך חמצן. ילדים גדלים היום בלי כישורים חברתיים מספקים וזה רק בגלל הרשתות".