"האסטרטגיה היא לתת לנו למות. ואנחנו עומדים בציפיות של המדינה - אנחנו מתים יופי", מתבדחת רמה כץ, שורדת שואה בת 82, בת להורים שורדי שואה.
בגילה המתקדם מובילה רמה מאבק לפיצוי שורדי השואה שקופחו במסגרת הסכם השילומים. בעקבות ההסכם שחתמה ממשלת ישראל עם גרמניה בשנת 1952, נשללה משורדי שואה שעלו לישראל לפני 1953 האפשרות לקבל פיצוי, ולמרות שבמשך השנים ניסתה מדינת ישראל לתקן את המצב, והעניקה להם קצבה, שורדי השואה שלא נכללו בהסכם זכו לפיצוי בסכומים גבוהים הרבה יותר. בשנת 2008 העריכה ועדה ממשלתית בראשות השופטת דורנר כי היקף ההפסד הכספי עומד על כ-1.6 מיליון שקל בממוצע לשורד.
בשנים האחרונות נאבקת רמה למען מתן פיצוי הולם לאוכלוסייה זאת, בזמן שעוד נותר לשורדי השואה האלה לחיות. "בכל יום נפטרים 50 שורדי שואה, בין 16 אלף ל-18 אלף שורדי שואה בשנה", היא אומרת. "האנשים האלה, בני 85-90, הם חולים, כולם עם נכויות, הם מסכנים. והמדינה מחכה שימותו, העיקר לא לשלם להם. העיקר יאיר לפיד בא בטענות לפולין שהיא מפקיעה רכוש יהודי. הגמל לא רואה את הדבשת".
"בערב יום השואה תמיד אומרים 'זכר קורבנות השואה ייזכר לעד'. אבל הבעיה שאני עדיין חיה והם רוצים קורבנות מתים", היא מוסיפה. ואכן, המצוקה הכלכלית של שורדי השואה היא לא נושא חדש. לפי נתוני הביטוח הלאומי, שורדי השואה בישראל במצוקה כלכלית גבוהה ביחס לאוכלוסייה הכללית באותה קבוצת גיל.
המדינה לקחה את כספי השילומים לעצמה
ראשיתו של הסיפור בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אז קיבלה המדינה סכום של 3 מיליארד מארק גרמני, השווה ערך ל-20 מיליארד דולר של ימינו במסגרת הסדר השילומים לפיצוי נפגעי המשטר הנאצי. אלא שבמקום שהכסף יגיע לידי הניצולים, המדינה הצעירה לקחה את הכסף לעצמה וחתמה על הסכם שמנע משורדי השואה שעלו לארץ בתום המלחמה לתבוע מגרמניה פיצוי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בשנת 2020, אחרי 35 שנות עבודה במשרד מבקר המדינה, עם ילדים, נכדים, ופרק ב' משגשג בחיי הזוגיות, החליטה רמה לצאת למאבק למען אותם שורדי שואה שנותרו בחיים ונפגעו מההסדר - לפי ההערכות מדובר בכ-10 אלף שורדי שואה שחיים היום.
"קבוצת שורדי השואה שעלו לישראל לפני שנת 53' היא 'המקופחת ביותר בקבוצות ישראל", אומרת רמה ומסבירה שמאחר והיא הצעירה ביותר מבין חברי הקבוצה היא החליטה להוביל את המאבק. "הקבוצה המקופחת הזאת מבקשת דבר אחד אחרון - סכום סמלי של 50 אלף שקלים לכל שורד על מנת שיוכלו לסיים את חייהם בכבוד, עם קצת פחות דאגות כלכליות שכיום גורמות להם סבל רב".
"לפני שאבא שלי מת, בידיים שלי, הוא אמר לי 'כשיהיה לך כוח וזמן תעזרי לשורדי השואה. את לא מבינה מה הם עברו", היא מסבירה את מה שעומד מאחורי התגייסותה למאבק. "החלטתי ליישם את זה בגיל 76".
התחנכה במנזר
רמה נולדה בלבוב הפולנית, כשלושה חודשים לאחר פלישת הנאצים למדינה. מספר חודשים לאחר מכן הוריה מסרו את התינוקת לחבר נוצרי שלהם, שהעביר אותה לחווה רחוקה, שם גדלה תחת סיפור כיסוי עד גיל 5. בסוף שנת 1945, הוריה, ששרדו את המחנות, הגיעו לאותו בית קטן בחווה כדי להחזיר אליהם את בתם. המשפחה עברה להתגורר בקרקוב, ורמה התחנכה במנזר בעיר.
"אבא שלי היה בטוח שהשואה תחזור, וכשהיא חוזרת, אני חייבת להיות נוצרייה", היא מספרת. "לכן הוא שם אותי במנזר. גדלתי כנוצרייה, את כל התפילות אני יודעת עד היום. לימדו אותי לשנוא יהודים, לירוק עליהם. ככה גדלתי. בכיתה היה פסל ענק של ישו שנישקתי לו את הרגליים. יצאתי משם שונאת יהודים, האמנתי שאין דבר גרוע מיהודים. לפני 3 שנים לקחתי את כל המשפחה שלי לבקר שם במנזר", היא אומרת בחיוך.
בשנת 1951, כשהייתה בת 10, עלתה לישראל עם הוריה זאב ומרים כץ ז"ל, באוניית המעפילים "גלילה" והמשפחה התיישבה בתל אביב. "ההורים אמרו לי שנוסעים לטייל באיטליה", היא משחזרת את הרגע שבו יצאו לדרך. "על האונייה שאלתי את אבא לאן באמת אנחנו נוסעים. הוא אמר לי 'נוסעים לפלשתינה'. 'מה זה פלשתינה?' שאלתי, 'מקום נהדר', הוא אומר, 'כולם יהודים שם'. ואז חטפתי את שוק חיי. מה זאת אומרת? לפני רגע ירקתי על יהודים. 'אז למה אנחנו נוסעים לשם', שאלתי. ואז אבא אמר – 'כי אנחנו יהודים'. הוא התחיל לספר לי סיפור שכמובן לא התקבל על דעתי. צעקתי עליו שהוא שיקר לי. מבחינתי זה היה משהו נורא, איבדתי את הזהות שלי".
"אבא שלי התחיל לבכות. שאלתי אותו 'למה אתה בוכה?', הוא ענה 'כי אני מפחד. אנחנו נוסעים למדינה שאני לא יודע את השפה, אני צריך ללמוד משפטים מההתחלה, לחפש עבודה, אני לא יודע איפה נגור'. שתי דקות לפני הוא אמר שפלשתינה זה מקום נהדר. חיבקתי אותו ונישקתי אותו. מאותו היום הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות, אחרי הטראומה שלהם, לתמוך ולרצות אותם".
בהמשך חייה, רמה ויתרה על לימודי הרפואה שהתקבלה אליהם מאחר והתקיימו בירושלים ואביה אמר לה: "אם תעזבי לירושלים, אני אמות". רמה, כמו הרבה מבני הדור השני לשואה, הבינה, שינתה כיוון, ולמדה כלכלה בתל אביב. "זה צל כבד עד היום. בהמשך גם התחתנתי עם בחור שאבא שלי אהב, כדי לרצות אותו. זה דברים קטנים, אבל זה משנה את החיים שלך. רק שאבא שלי נפטר, הרגשתי שאני אחראית על ההחלטות שלי", מספרת רמה בצער, "מותו היה שבר מאוד גדול, אבל גם הקלה שאני חופשייה. כשאתה ילד של שורדי שואה, אתה חייב להיות ילד טוב. לרצות אותם. אחרת הם נשברים".
"מותו של אבי היה שבר מאוד גדול, אבל גם הקלה שאני חופשייה. כשאתה ילד של שורדי שואה, אתה חייב להיות ילד טוב. לרצות אותם. אחרת הם נשברים"
רמה כץ
"חוץ מרכבת, הכל עבר עליי"
רמה לא מפסיקה להתבדח, "חוץ מרכבת, הכל עבר עליי", היא מתלוצצת. בינואר 1963, כשהייתה בת 21, נפטר אביה, שאותו אהבה אהבת נפש, מסרטן. האב, שסיכן את חייו כדי להצילה, הצליח לשרוד מחנה השמדה כדי לחזור אליה, ובהמשך, השפיע על חייה כמעט בכל החלטה - לטוב ולרע. הוא נפטר בידיה, ורגע לפני ששחרר אותה לחופשי, הוא ביקש דבר אחרון: "שיהיה לך כוח וזמן, תעזרי לשורדי השואה".
"ניסיתי לקרוא את היומן שלו עשרות פעמים ונשברתי. רק בגיל 76 קראתי לראשונה את כל היומן שלו"
רמה כץ
בשנותיו במלחמה כתב אביה במיוחד עבורה יומן. "המשפט הראשון ביומן שלו: 'אני כותב את זה לבתי היחידה והיקרה, שאני לא יודע איפה היא, אבל אני אעשה הכול כדי לחיות ולמצוא אותה', משתפת רמה. "ניסיתי לקרוא את היומן שלו עשרות פעמים, הגעתי לעמוד 3, התחלתי לבכות, ונשברתי. אמרתי שאני אמשיך לקרוא בזמן אחר שאהיה חזקה יותר", מספרת רמה, "ורק בגיל 76 קראתי לראשונה את כל היומן שלו".
עם קריאת היומן ובקשתו האחרונה של אביה שתצא להילחם החליטה רמה ש"זה הזמן לפעול" ויצאה להיאבק בעוול שיצר הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה בשנות ה-50 של המאה הקודמת.
כתנאי להסכם דרשה גרמניה שמדינת ישראל תשחרר אותה מהחובה לשלם פיצויים אישיים לניצולי שואה שהפכו להיות אזרחי מדינת ישראל. לכן שלל בית המשפט את הזכאות לקבל פיצוי מגרמניה מכל מי שהפך אזרח מדינת ישראל עד ה-1 באוקטובר 1953 ועל מנת לפצות קבוצה זאת נקבע הסדר פיצויים ישראלי מתקציב המדינה.
"מדינת ישראל חתמה שהיא מוותרת בשמם של שורדי השואה שעלו לארץ באותן שנים על הזכות שלהם לתבוע פיצויים מגרמניה. היא בעצם אומרת בזה 'אני לוקחת על עצמי לפצות ולטפל באנשים האלה'״, מסביר עו"ד אפי מיכאלי שנאבק למען קבוצת שורדי השואה הזאת. בעקבות ההסכם לקחה מדינת ישראל לעצמה את הכסף, שהיה אמור לשמש למחיה, לטיפול, ולהבטחת עתידם של האנשים שעברו את זוועות מלחמת העולם השנייה.
הסכם השילומים היה שנוי במחלוקת כבר אז. "היו שני מחנות", מסביר עו"ד מיכאלי, "מחנה אחד שאומר: יש פה מדינה צעירה, כל תקציב שאפשר לגייס מהעולם, גם מגרמניה, כדי שהמדינה תוכל להתחיל בצורה מהירה יותר את הפיתוח ואת הקמתה - אנחנו נגייס. והיה מחנה גדול שאמר – הכל טוב ויפה, אבל אנחנו לא נקבל כסף מגרמניה ולא נתמחר את הנזקים שהם גרמו לנו. זה מאפשר לגרמנים סוג של כפרה על מה שקרה במלחמת העולם השנייה".
"מדינת ישראל חתמה שהיא מוותרת בשמם של שורדי השואה שעלו לארץ באותן שנים על הזכות שלהם לתבוע פיצויים מגרמניה. היא בעצם אומרת בזה 'אני לוקחת על עצמי לפצות ולטפל באנשים האלה'"
עו"ד אפי מיכאלי שנאבק למען קבוצת שורדי השואה
הנזק הוערך בכ- 1.6 מיליון שקל לשורד
בניגוד לשורדי השואה שנכללו בהסכם, שורדי שואה שלא עלו לישראל או שעלו לארץ לאחר 1953 זכאים לתבוע את זכויותיהם מגרמניה ולקבל רנטה חודשית מהממשלה הגרמנית. כך יצא שהקצבה הישראלית שעמדה עד שנת 2010 על סכום ממוצע של מעט יותר מ-1,000 שקלים, לא התקרבה כלל לסכומים של הרנטה הגרמנית שגובהה הממוצע הוא 1,000 יורו - כמעט 4,000 שקלים. כיום הגמלה לניצולי שואה ממשרד האוצר מתחילה מ-2,600 שקלים ועולה ככל שאחוז הנכות של שורד השואה גבוהים יותר.
"דווקא שורדי השואה שלקחו חלק גדול במלחמה ובבניית ארץ - המדינה ויתרה על הזכות האישית שלהם, בלי שהיא שאלה אותם. כלומר אותם אנשים, במרכאות, נדפקו", אומר עו"ד מיכאלי.
בשנת 1958, לאחר שנחקקו חוק נכי המלחמה בנאצים וחוק נכי הרדיפות בנאצים, החלו לקבל שורדי השואה שנכללו בקבוצה שעלתה לפני 1953 קצבה חודשית בסך 1,000-1,500 שקלים בממוצע. זאת בזמן ששורדי השואה שמקבלים רנטה גרמנית מקבלים סכום גדול פי שלוש. רק עשרות שנים אחר כך, בעקבות ועדת דורנר שדנה בנושא ב-2008 והמליצה להגדיל את הקיצבה של מדינת ישראל כך שתעמוד על 75% מהקצבה הגרמנית, העלתה המדינה משמעותית את הקצבאות החודשיות של שורדי השואה.
"דווקא שורדי השואה שלקחו חלק גדול במלחמה ובבניית ארץ - המדינה ויתרה על הזכות האישית שלהם, בלי שהיא שאלה אותם. כלומר אותם אנשים, במרכאות, נדפקו"
עו"ד אפי מיכאלי
ועדת דורנר אף העריכה כי הנזק הכלכלי שנגרם לשורדי השואה שנכללו בהסכם, בהשוואה למקביליהם שקיבלו רנטה מגרמניה, הוא בממוצע כ-1.6 מיליון שקלים לאדם.
"ועדת דורנר מצאה שהפערים בין סכומי הרנטה הגרמנית לבין הקצבה שקיבלו אלה שעלו לפני 53' - זה כ-1.6 מיליון שקלים לכל שורד. ומדינת ישראל מה עשתה? העלתה קצת את הקצבה. ואלפי שורדי השואה שעלו לפני 53' שחיים היום - עדיין יש להם את 'החוסר' הזה בעקבות העוולה, 'החוסר' שוועדת דורנר סופסוף שמה לו חותמת", אומר עו"ד מיכאלי, שייצג את רמה וחבריה בעתירה שהגישו לבג"ץ ב-2020 בעקבות ועדת דורנר.
הקריאה האחרונה של שורדי השואה
לרמה ולחבריה נמאס להמשיך להילחם על הכסף שמגיע להם. רובם בשנותיהם האחרונות, והם מתקשים לכלכל את עצמם. העתירה שהגישו לבג"ץ התייחסה לסכום העתק שקיבלה מדינת ישראל מהגרמנים, והתחייבותה לפצות בסכום זה את אלו שעלו עד 53'. "פעם יכולתם להגיד שיש המון שורדים ולתת לכל אחד 1.6 מיליון זה כבד מאוד. אבל בינתיים, האנשים מתו. יש בקושי 10 אלף שורדי שואה שנותרו מהקבוצה הזאת. כולם חולים, כולם נכים. תשקלו עוד פעם לתת לנו משהו", נאמר בעתירה.
לצערנו, אם היה סוף טוב לעתירה, כתבה זו אולי לא הייתה נכתבת. בג"ץ פסק שאין בסמכותו לפסוק בסוגייה כי סמכותו מוגבלת לביקורת שיפוטית. "היבט מרכזי של הסוגיה הוא, כאמור, חלוקת העוגה הלאומית, והדיאלוג בסוגיה זו יכול להימשך הן עם המשיבים, הן במישור הציבורי. במישור המשפטי, לא מצאנו כאמור עילה להתערבות, ולפיכך העתירה נדחית", נכתב.
"פעם יכולתם להגיד שיש המון שורדים ולתת לכל אחד 1.6 מיליון זה כבד מאוד. אבל בינתיים, האנשים מתו. יש בקושי 10 אלף שורדי שואה שנותרו מהקבוצה הזאת. כולם חולים, כולם נכים. תשקלו עוד פעם לתת לנו משהו"
"עכשיו בכל משרד יש 2 שרים, נורא קשה למדינה, אי אפשר לשלם לנו", מתבדחת רמה ואז קולה הופך לרציני: "השילומים שמדינת ישראל קיבלה ב-1952, הודות לאנשים האלה, זו התשתית למדינה שאנחנו גרים בה כיום. הודות להם, מדינת ישראל קיבלה סכום עתק שמשרת ושירת את כל האוכלוסייה. נניח שכל השנים לא היה כסף, והיה מצב קשה. למה עכשיו לא נותנים לנו מתוך החוב האדיר הזה, סכום סמלי כדי שאנשים לא ימותו רעבים? מהקבוצה המקופחת של שורדי השואה שעלו לישראל לפני שנת 1953 נותרה כיום אלפים בודדים".
אחרי הכישלון בבג"ץ, ניסתה רמה לפנות לשרים בממשלה, אך לא קיבלה תשובה. "אין לנו לובי, אין ייצוג, אנחנו לא כוח משפיע, אפשר לשים עלינו פס. הממשלות מתחלפות, כולם יושבים על מזוודות, לאף אחד לא אכפת".
"אסור להסתפק בזיכרון בלבד"
לפני חצי שנה, שיתפה רמה תלמידי תיכון במסגרת זיכרון בסלון בסיפור הסדר השילומים ובקריאתם האחרונה להעניק 50 אלף שקלים לכל שורד שואה שנכלל בהסכם השילומים. אותם תלמידי תיכון, כתבו מכתב מצמרר לנשיא המדינה. כך כתבה קבוצת הנוער של מרכז קהילתי 'מגוונים אלי כהן' ברמת השרון: "לא יכולנו להישאר אדישים לעוול היסטורי בן 70 שנה אליו נחשפנו, בו חטאו בו כל ממשלות ישראל לדורותיהן... לא ייתכן שמדינת ישראל היהודית והדמוקרטית שכל זהותה התגבשה בצל השואה, תנצל את החולייה החלשה ביותר שלה, חסרת הייצוג והכוח הפוליטי, שחבריה לא יהיו איתנו בעוד כשנתיים ותתעלם מכל שיקול מוסרי, ערכי ומשפטי… אנו פונים אליך, כבוד הנשיא, כגורם הערכי המוסרי העליון, נטול שיקולים פוליטיים שיכול בדבריו ובהשפעתו הלאומית הייחודית לשים סוף לעוול המחריד... בטקס שהתקיים בפני שורדי שואה אתה אמרת, בין היתר: 'אסור שהשואה תהפוך רק לתחום חקר היסטורי, אסור להסתפק בזיכרון בלבד... יש לקדש את הערבות ההדדית'".
"בעקבות המכתב קיבלתי מענה מאחד מיועציו של נשיא המדינה יצחק הרצוג שאמר שלנשיא אין קופה קטנה לשלם לנו", מספרת רמה. "אה כן? חשבתי שהנשיא יושב על הר מזומנים", שוב עוקצת רמה בחינניות.
"אני בהחלט מבינה את הרגשות שלהם"
"במהלך השנים נוספו הטבות ומענים סוציאליים ייחודיים שלא קיימים בהסדר הגרמני", אומרת בתגובה עו"ד גליה מאיר אריכא, היועצת המשפטית של הרשות לזכויות ניצולי שואה.
"המדינה הייתה במצב הישרדותי, של הקמת מדינה, וראתה קודם את צורכי הכלל שקודמים את הפרט, ושורדי השואה האלה שילמו את המחיר על זה"
עו"ד גליה מאיר אריכא, היועצת המשפטית של הרשות לזכויות ניצולי שואה
"אני בהחלט מבינה את הרגשות שלהם. המדינה לא הייתה במשך כל השנים במקום שהיא נמצאת בו היום מבחינת רמת המחויבות שלה. זה משהו שקרה, לצערי, בעשור האחרון. אני חושבת שטוב זה שקרה, זה טוב שאנחנו היום מובילים את ההסדרים ולא גרמניה או מדינות אחרות".
"אני מבינה שאז המדינה הייתה במצב הישרדותי, של הקמת מדינה, וראתה קודם את צורכי הכלל שקודמים את הפרט, ושורדי השואה האלה, בין היתר, שילמו את המחיר על זה, וצר לי".
"אם בעבר הבסיס להסדרים היה משפטי והוויתור שהמדינה ויתרה בהסכם השילומים, היום הבסיס הוא מוסרי וסוציאלי, ומתוך מחויבות מוגברת כלפי הניצולים. תקציב הרשות שבשנת 2010 עמד על 2 מיליארד שקלים, עומד היום על 5.7 מיליארד שקלים. זה נתון שמדבר בעד עצמו ומשקף את השינוי בתפיסת המדינה".
תגובת הרשות לזכויות ניצולי השואה: "בעשור האחרון המדינה הרחיבה משמעותית את הסדרי הסיוע לניצולים, במיליארדי שקלים, מתקציב המדינה, וזאת מתוך תפיסת מחויבות עמוקה כלפי כל הניצולים החיים בישראל. הקצבה שניתן לקבל כיום עשוייה להגיע ליותר מ-12 אלף שקלים בחודש, בנוסף לפטור מלא מתשלום על תרופות שבסל, ועוד שורה ארוכה של מענקים והטבות. הפיצויים שמשלמת מדינת ישראל גבוהים מהפיצויים שמשלמת גרמניה, וגם בית המשפט העליון שדן בטענות של גב' כץ דחה את עתירתה".
"יבודדים ביותר מקבלים 12 אלף שקלים. זה במקרים של 100 אחוז נכות", אומר עו"ד מיכאלי. ומדגיש שהסכומים שנקבה הרשות "זה משהו של השנים האחרונות", וכי לא מדובר בפיצוי על העוול שנעשה לקבוצה שרמה מייצגת במשך עשרות שנים.