במוצאי שבת האחרון עם ישראל היה באווירת החגים, אבל במחסום שועפאט צפון מזרח ירושלים לוחמי ולוחמות המעברים עומדים על משמרתם. השעות עוברות, ערב רגוע בסך הכול. עד שהגיעה השעה 21:10. טויוטה לבנה מגיעה למחסום, עם ארבעה אנשים. מהמושב שליד הנהג יוצא המחבל, תושב שועפאט, ושולף אקדח ופותח באש.
"בקשר של המג"בניק אמרו פיגוע ירי בשועפאט, כולם להיות דרוכים", נזכרת רב"ט מאיה זוהר. וסגן טל פולצ'ק, מפקד מחלקה 2, מספר: "קיבלתי את הדיווח הראשוני מהמפקדת שלי שהייתה בשטח, ממש דקה או שתיים אחרי האירוע".
רס"ן מישל קדוש, מפלגת פלוגה ג' בגדוד ארז, משחזרת: "מתקשר אליי המ"מ של הפלוגה, אומר לי 'היה ירי במחסום, חיילת שלי נפגעה, אני בדרך לשם". סגן שלי קנייב, מפקדת פלוגה ב', מוסיפה: "חמ"ליסטית שלי הייתה בסטרס מטורף, אמרה לי 'מ"פ, היה אירוע, נועה נפצעה, יש המון דם, אני לא יודעת מה לעשות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אני ידעתי מהדקה הראשונה שזה קרה, אני יודעת תמיד מתי היא יורדת ומתי היא עולה למשמרת", מספרת קארין, אימה של נועה - סמלת נועה לזר ז"ל. "זה איזשהו הסכם בינינו, והיא הודיעה לי בבוקר שהיא עולה ל-12:9. בשתי דקות ל-21:00 סימסתי לה 'בובי סיימת משמרת?' היו שני 'וי'ים, היא עוד לא ענתה. אחרי ההודעה פתחתי טלוויזיה, סתם הייתי לבד בבית, ואני רואה פיגוע ירי בשועפאט. שלחתי לה סימן שאלה, התקשרתי, הטלפון כבוי".
"נועה לא פחדה, היא נורא רצתה את זה"
"חבר שלה נסע לבית החולים לפניי וכשהוא הגיע לשם הוא כבר לא יצר איתי קשר. התחלתי להבין שמשהו לא בסדר, אף אחד לא הודיע לי רשמית. הנחמה שלי הייתה שהיא פצועה אנוש ואמרתי גם פצועה אנוש אני מקבלת, רק התפללתי שישאיר לי אותה פצועה. כשהגעתי לבית החולים כבר חיכו לי כולם והודיעו לי שהיא נהרגה במקום".
מה ידעת על העבודה שלה?
"היא בהתחלה נורא רצתה להתגייס למג"ב. ואמרתי לה: 'מג"ב לא יקרה'. היא אמרה לי: 'אז לוחמת מעברים'. לא כזה ידעתי מה זה אומר. היא נורא רצתה את זה. וזהו, והיא התגייסה, היא התגייסה במרץ. היא נורא אהבה להיות שם. היה לה קשה, המשמרות היו קשוחות - לפעמים 12 שעות. היא הייתה נשברת, כאילו היא אומרת: אי אפשר, זה קשה עם כל הציוד והכול. אבל היו לה הרבה תפיסות".
"יש להם קבוצה שכל תפיסה מפרסמים: 'החיילת נועה לזר תפסה שב"ח', זה נותן להם נורא מוטיבציה כזאת להמשיך. והיא מאוד אהבה את מה שהיא עושה. נועה לא פחדה. זאת אומרת, כל הזמן היא הייתה אומרת לי: 'אני לבושה טוב, אני מוגנת'. לא היה פחד. אם הייתי שואלת: 'את מפחדת?' היא הייתה עונה 'לא, ממש לא'. אמרתי לה: 'תעשי לי טובה, תהיי יותר ערנית'. היא אמרה: 'אימא, אין לך מה לדאוג'... היא לא הייתה עולה בפחד למשמרת, ממש לא".
את הבנת שיש בזה גם סכנה?
"הבנתי את זה. לא ידעתי עד כמה, במיוחד בשועפאט שזה מחסום שמ-2008 לא היה בו אירוע. ומבחינתה וממה ששמעתי מהחברות שלה זה נחשב למחסום 'קליל', כאילו כיפי, אם אפשר להגיד 'כיפי'".
"אחותה אמרה שהיא לא רוצה להיות בת יחידה"
את ידעת עד כמה זה מסוכן שם?
"אני ניסיתי לשכנע אותה לא ללכת, אני מאוד חרדה לה", עונה האחות הגדולה עדי. והאם קארין מוסיפה: "עדי מההתחלה אמרה לה שלא נעים להגיד אבל היא תמיד אמרה לה שאת לא תסיימי את החיים שלך בתפקיד הזה".
עדי: "הייתי מאוד חרדה לה, מאוד מאוד. תמיד, כשהיא הייתה קטנה הייתי הולכת לבדוק שהיא נושמת, שהיא ישנה".
אז עכשיו את הבת היחידה
קארין:" כן, תמיד היא אמרה שהיא לא רוצה להיות בת יחידה. היא התחננה שתמיד יהיו שלושה, שהיא לא תישאר אף פעם בת יחידה אבל..."
עדי: "היא הייתה החברה הכי טובה שלי, גדלנו כמו תאומות. תמיד חשבו שהיא הגדולה, אני הקטנה. לכל מקום היינו יוצאות ביחד, היינו מתאמנות ביחד ועובדות ביחד. ממש בלתי נפרדות".
"אמרתי ללוחמים 'כל תגובה שלכם לגיטימית'"
רס"ן קדוש, שהייתה מפקדת הפלוגה התורנית באותו סוף שבוע, נזכרת באותו ערב - וביממות הקשות שאחריו: "בתוך רבע שעה הגעתי לפה, עוד הייתה פה זירה ודם, לא נעים בכלל".
זו פעם ראשונה שיש לך אירוע כזה קשה?
"כן, פעם ראשונה. גם חשוב לציין - כולן פה היו חיילות. יש 60% לוחמות בגבול, אז היו פה 7 לוחמות בסך הכול והייתי צריכה את כל הכוחות שלי לתת עבורן. אני בסוף בת 27 אז אפשר להגיד שאני גם ילדה, אבל מבחינתי החיילות האלה בנות 18 - זה שבר אותי, אמרתי 'עכשיו צריך להרים את כל החיילות האלה איכשהו'. כל הזמן שאלו אותי 'מה עם נועה', לא ידעתי מה המצב שלה חוץ מזה שהוא אנוש, וגם זה מה שהטריד אותנו כל הזמן והיה הדבר הכי קשה".
בסוף גם המפקדות של סמלת נועה לזר ז"ל, עוד לא בת 19, מקבלות את הבשורה על מותה. נשים צעירות שחוות בפעם הראשונה בעצמן אירוע כזה ועכשיו עליהן מוטלת המשימה הקשה להעביר את הבשורה גם ללוחמים וללוחמות, לומר להם שנועה החברה שלהם מתה מפצעיה.
"זו בשורה מזעזעת, באסה. הן לא צריכות להתמודד איתה", אומרת רס"ן קדוש. "עשיתי את זה בקור רוח, כמה שזה נשמע רע. אמרתי להם 'תקשיבו, אנחנו אחרי אירוע קשה ועכשיו אני גם יכולה לספר לכם לצערי שהתוצאה שלו היא טרגית - נועה נהרגה ולא נמצאת איתנו יותר'. אמרתי גם 'כל תגובה שלכם היא לגיטימית - מי שבוכה, צריך עזרה, גם קב"ן, אנחנו פה בשבילכם. כל תגובה היא לגיטימית אבל אנחנו חייבים להמשיך הלאה - אין מישהו אחר שיעמוד פה. אנחנו אומנם לא יוצאים לקרב אבל אנחנו יוצאים לקרב - אתם עולים למחסומים של הפלוגה השנייה ואתם עושים הכול כדי שאף אחד לא יישבר עכשיו. אף אחד לא מפחד, זה לא הזמן עכשיו'".
וסגן שלי קנייב, המפקדת של נועה, נזכרת: "בין מה שהרגשתי בפנים ומה ששידרתי בחוץ יש פער נורא גדול. אני רואה את שני הקצינים עומדים מולי ובפנים בה לי לצרוח או לשאול למה זה קרה. תהליך משמעותי וקריטי עבור הסביבה שלי - זה מתחיל בלוחמים, ממשיך במפקדים ובקצינים שלי, ההורים, המשפחות, ללוחמים שבבית - אני חייבת להיות רגע הדמות החזקה, שלא משנה מה היא מרגישה היא צריכה להיות איזשהו עמוד תווך. באותה שנייה הלוחמים נופלים על הרצפה, המון בכי, המפקדים מתפזרים רגע, מחזיקים את עצמם, כל אחד תופס חייל ומחזק רגע אחד את השני. הם בני אדם, זה בסדר גם להם לתת את הרגע הזה לעכל".
"היא הייתה זוהרת, תמיד חייכה"
רב"ט ורוניקה בק מודה: "היה קשה מאוד, לכל הפלוגה, בכללי לכל הגדוד. אבל ממש כמה רגעים אחרי כולנו ידענו לאסוף את עצמנו ולהרים את עצמנו ולהבין שעדיין צריך להמשיך לעשות את המשימה. ואם לא אנחנו, אין מי שיעשה אותה. והינה, חזרנו לעמוד". וחברתה רב"ט מאיה זוהר מוסיפה: "היא הייתה זוהרת. היא תמיד חייכה. אתה מסתכל לה בעיניים ואתה רואה את טוב הלב שלה. מלאך, באמת מלאך. צריך לחזור ולהראות להם שאנחנו לא מפחדים ושאנחנו נהיה פה תמיד, 24/7 ונסכל פיגועים ונשמור על המדינה ונעשה כל מה שאנחנו יכולים".
המפקדת קנייב נזכרת: "את נועה פגשתי ממש ביום האחרון של הטירונות. היו לה חששות להגיע לגדוד. אמרתי: 'טוב, אני אדבר איתה רגע, נשמע קצת מה התחושות'. היא מדברת, מספרת לי מה החששות שלה. אני ממש זוכרת שאמרתי: 'בוא'נה, בחורה איכותית, אני רוצה שהיא תהיה אצלי אפילו'. ואז אמרתי לכולם: 'היא תהיה אצלי בפלוגה'. אני דיברתי איתה, אני אקח אותה אליי. היא הייתה לוחמת טובה. היא הייתה לוחמת מקצועית ברמות. והיא אמרה... כאילו בסוף כל לוחם חווה איזשהו משבר. והיא אומרת לי: 'קצת קשה לי, אני מנסה לחשוב איך אני יכולה שיהיה לי טוב יותר'".
על איזה קושי היא דיברה?
"זה קושי של השגרה, שאתה עושה את המשימה הזאת ביום-יום והתקופה היא מורכבת, תקופה של המון פיגועים, אז הלוחמים, נדרש מהם להיות... אם בשגרה הם ב-100%, נדרש מהם להיות 110%. זה אתגר. ועדיין היא עמדה בו בצורה מופלאה".
התחקיר וסימני השאלה: "לי זה לא יעזור כבר"
התיעוד שבו נראה המחבל יורה באין מפריע ומצליח להימלט עורר שאלות קשות. התחקיר טרם הסתיים. אבל האירוע עצמו כבר גרר גל של ביקורת. "מה שרואים בסרטונים או... אנשים מדברים ואנשים מעבירים - רגע, יש פה משפחה, יש פה לוחמת שהחיים שלה הלכו ברגע שאף אחד לא צפה", עונה סגן קנייב. "אנחנו צריכים רגע לחכות לתחקיר, לחכות למה שיבוא הלאה ולא לדבר ולחשוב כי יש דברים שהם קצת יותר גדולים מאיתנו. וכל לקח שיהיה אנחנו נפיק ונלמד ואת הדברים הטובים אנחנו נחזק ונשמר". והאם קארין אומרת מנגד: "זה ברור לי שהיו שם פאקים, הרבה פאקים".
יגיע רגע שבו תרצי לדעת מה בדיוק קרה שם?
"כן. אני רוצה גם ללכת למחסום אבל כשנסיים את השבעה... אני רוצה גם לקבל תשובות, ביקשתי אתמול מהמג"ד לייעץ לי. נראה לי שאני רוצה תשובות על כל מיני דברים כמו... למה היא הייתה עם הגב? למה בחילוף משמרות אין משהו יותר מסודר מכזה בלגן? כי הוא (המחבל) ידע שזה חילופי משמרות - אם לא, הוא לא היה תופס את נועה מהגב. אני רוצה תשובות על כל הדברים האלה"
מה הוא אמר, המג"ד?
"הוא אמר שזה בתחקיר כרגע ואנחנו נקבל את כל הפרטים ברגע שהתחקיר יסתיים. אני מקווה שיופקו לקחים בשביל הלוחמים האחרים שנמצאים במחסום ולי זה לא יעזור כבר".
לאחר הפיגוע החל ויכוח - האם לוחמת שנפלה במהלך מילוי תפקידה בידי מחבל שפל, היא נרצחה או נהרגה? למפקדת של נועה אין ספק: "הסמנטיקה של המילים, או-קיי, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, בסוף חיילים לא נרצחים, הם נהרגים", מסבירה קנייב. "בסדר, אני יודעת שזו אמירה שהיא יכולה להיות קשה אבל בסוף הלוחמים שלי יודעים שכשהם לוחמים ויש להם את המשימה המבצעית, יש סיכון. זה חלק מהמשימה המבצעית שהיא מעל כולנו".
"מנסים להשפיל אותך, להרוס אותך נפשית"
מאחורי המחסום מחנה פליטים שועפאט - עשרות אלפי פלסטינים, אף אחד לא יודע בדיוק כמה באמת, שחיים בצפיפות מאחורי חומה בסוג של "ישראבלוף" קלאסי: לכאורה שטח ריבוני של ירושלים המאוחדת, של ישראל, עם תושבים בעלי תעודת זהות כחולה, רק חמש דקות מהגבעה הצרפתית. בפועל - מקום בלי שירותים של העירייה, בלי פיקוח, בלי חוק. אין כאן דין ואין דיין. היחידים שנכנסים אליו לעיתים רחוקות, כמו אל מבצע צבאי, הם לוחמי משמר הגבול.
איזה תגובות אתם מקבלים מהאנשים?
רב"ט מאיה זוהר: "מבטים, יש השפלות. אם זה קללות, אם זה יריקות, שגם עליי ירקו פה במחסום כשהייתי במשמרת, אם זה מבטים לא נעימים של גברים לבחורות. מנסים להשפיל אותך, להרוס אותך נפשית כמה שיותר. צריך פשוט לנשום ולדעת שאנחנו עוברים את זה יום-יום... שבסדר, זה יעבור, עוד שנייה נגמרת המשמרת ומקלחת"
סגן טל פולצ'ק: "לא כולם - יש כאלה שמכבדים אותך, אומרים לך שלום, ואם יש חג אומרים 'חג שמח', 'שבת שלום'". וזוהר מוסיפה: "ממש בראש השנה סגרנו חג, המחלקה שלנו ועמדתי פה ממש משמרת צוהריים ומישהו אמר לי "חג שמח" והייתי כזה: 'יפה, יש פה בני-אדם"
יש איזה מחשבות עליהם?
זוהר: "ידוע שהם גרים בתוך סיר לחץ"
אנחנו מצלמים במחסום, ובינתיים ההפגנות בתוך שועפאט נמשכות ורק מתגברות - שומעים את הצעקות "אללה אכבר". "היינו גרים קודם ברובע היהודי", מספר אכרם, בעל תעודת זהות כחולה. "עבדתי בעירייה 19 שנה. יהודים וערבים חיים ביחד, חתונות ביחד, אוכל ביחד - די, אנחנו לא רוצים בלגן בכלל".
אבל בא עכשיו בחור מכאן והרג חיילת
"אני יודע, זה אסור. לפי הדת שלנו זה אסור בכלל"
אומרים שהוא כאן המחבל, תמימי
"אז מה אכפת לנו? מה הבעיה שלנו, אנחנו?", עונה עיסאם, תושב השכונה. "אנחנו נשלם על זה? מה אכפת לנו, אנחנו? קרה מקרה פה, אירוע פה, למה מענישים 130 אלף בני אדם פה?"
וכשהתושבים במקום הקשה הזה רוצים לצאת החוצה, הם צריכים לעבור במחסום. שם יפגשו את לוחמי המעברים של המשטרה הצבאית של צה"ל, שבודקים מאות ואלפי מכוניות שעוברות שם בכל יום. זו נקודת חיכוך שוחקת, לעיתים גם משפילה לשני הצדדים. "אני לא חושבת שיש מספיק הכרה, בלוחמים יש אבל לא בסיכון", אומרת סגן קנייב. "לא צריך לקרות אירוע כזה כדי שאנשים יבינו מה הסיכון בלהיות לוחם מעברים", ורב"ט בק מוסיפה: "אנחנו מקוות שעכשיו אנשים יתחילו קצת יותר להעריך את התפקיד הזה ואת העבודה שלנו".
בינתיים נמשכים קולות הפגנה במחנה. כמה שעות מאוחר יותר המהומות כאן מתעצמות, זולגות לשכונות נוספות במזרח ירושלים. במשטרה יגידו שזה אחד הלילות הכי קשים מאז "שומר החומות".
"נועה תלך איתי בכל צעד"
כשהיא באבל הכבד על מות בתה נועה, קארין לזר מוצאת את הכוחות לנסוע להוריו של סמל ראשון עידו ברוך ז"ל - לוחם סיירת גבעתי שנהרג שלושה ימים אחרי נועה מירי של מחבל בשומרון. שני ישראלים שעד השבוע כלל לא הכירו אחד את השני ומעכשיו עד סוף חייהם, הם בסוג של שותפות גורל.
למה הרגשת צורך ללכת לשם?
"לא יודעת, הרגשתי שאני היחידה שיכולה להבין מה שהם עוברים כרגע. אני עוברת בדיוק את אותו דבר. והרגשה כזאת, אתה יודע, של עוד מישהו שנמצא באותה צרה. ואבא שלו אמר שהוא ממש שמח שבאתי. וסיפרו לי עליו קצת, אנשים זיהו אותי גם, שאלו אותי: 'את אימא של נועה?'. אני לא יודעת מה קורה בחוץ כי אני לא רואה כלום אבל הבנתי שהיא נכנסה ללב של כולם".
אנחנו היינו אתמול במחסום ופגשנו את החברים והחברות וגם את המפקדת ואני רציתי להראות לך..
"את שלי, המפקדת?"
כן
וכך אמרה שלי קנייב: "נועה תלך איתי, ואני אומרת את זה מהלב שלי. כי בסוף גם אני, אני מרגישה שהיא תלך איתי בכל צעד שאני אעשה בחיים שלי. שהיא תהיה הגורם שיכניס אותי לפרופורציה גם ברגעים קשים שאני אחווה - לא רק אצלי, אצל כל הלוחמים, אצל כל האנשים בפלוגה. אני חושבת שהיא תהיה הזיכרון שיכניס אותנו... להרים ראש קדימה, להמשיך לצעוד וזה מה שחשוב לי שההורים שלה יידעו. זה לא משהו שהוא סתמי, היא עמדה פה, היא שמרה על המדינה, בגופה היא הגנה פה במעבר וזה משהו שאנחנו נמשיך לחזק ולקחת איתנו בשביל המשפחה, בשביל עצמנו".
האם משיבה ומסכמת בעצב: "נועה מאוד אהבה את שלי, מאוד מאוד מאוד. ילדה מושלמת, באמת, ילדה נוחה, כיפית, מהממת".
תחקיר: יעל יפה