עד לפני כמה ימים, לא רבים הכירו את סיפורו המדהים של ג'מיל סרור, שיושב בכלא כבר 13 שנה על רצח של אדם חף מפשע – וטוען שלא עשה זאת. האסיר שלמד עברית בכלא והקים סוג של חמ"ל של איש אחד כדי להוכיח את חפותו – הגיע בסוף לאוזניים של עשרות אלפי מאזינים כל בוקר. ג'מיל הוא לא האסיר היחיד שטוען לחפותו, אבל המקרה שלו, שהובא השבוע בהרחבה בסדרה "רצח מעבר לגדר" בפודקאסט "אחד ביום", מעלה סימני שאלה קשים: הראיות שנעלמו, מחדלי החקירה, האדם הנוסף שנענש לאחר שמשפחתו סימנה אותו כרוצח, הטענות לתיאום גרסאות, העד שהתהפך – והאיש שהיה מוכן למסור עדות דרמטית, התחרט, ואז נרצח בעצמו.
יושב בכלא כבר 13 שנים – ובכלל לא ברור שהוא הרוצח | הפרק הראשון
בשכונה בטוחים – זה הרוצח האמיתי | הפרק השני
הדרמה בבית המשפט – שהובילה להרשעה | הפרק השלישי
הביקור בכלא – והאיש ששינה את התמונה | הפרק הרביעי
העד המרכזי משנה גרסה – האם התיק ייפתח מחדש? | הפרק החמישי
>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
ג'מיל מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית יחד עם קליניקת החפות של האוניברסיטה העברית, שאלה שני הגופים היחידים שמייצגים בחינם בבקשות למשפט חוזר. ג'מיל עדיין נאבק לטהר את שמו ולפתוח את התיק מחדש – אך בישראל הסיכויים לכך לא מזהירים: מאז קום המדינה רק 35 מורשעים הצליחו להשיג משפט חוזר, ורבים אחרים, ובהם ג'מיל, עדיין מייחלים לשופט שיאמין להם. אז כמה "ג'מילים" יש בבתי הכלא? ומה גורם להם לפעמים להודות בעבירה או להסכים להסדרי טיעון השוללים מהם את חפותם? אחד האנשים שעשוי לדעת את התשובה הוא פרופ' יואב ספיר, מי שהיה עד לפני שנה הסנגור הציבורי הארצי – תפקיד שמילא במשך עשור.
"יש תמריצים שלא לטעון לחפות מפשע"
"אני חושב שצריך להכיר בכך שסביר מאוד להניח שיש אנשים חפים מפשע בכלא", מודה ספיר בשיחה עם מגזין N12. "אם היינו חושבים שזה לא המצב, אז לא היינו מוטרדים, כמו שיש לפעמים אנשים שאומרים בזלזול, 'כן, בכלא כולם טוענים שהם חפים מפשע' – אגב, זה מאוד לא נכון. מעט מאוד מהאסירים בכלא טוענים שהם חפים מפשע". מדוע? ספיר, כיום מנהל המכון למשפט פלילי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מסביר: "במציאות יש הרבה מאוד תמריצים לאנשים שלא לטעון שהם חפים מפשע, בין היתר כדי לקבל שיקום וטיפול ולהשתחרר בשחרור מוקדם, מה שמכנים 'שליש', וחופשות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אך מה בכל זאת הוביל לשינוי בשטח? "בעבר התייחסו לטענות האלה בצורה של 'או-קיי, זה בטח משהו מאוד מאוד נדיר אם זה קיים בכלל'. המהפכה חלה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, עם התפתחות הטכנולוגיה שאפשרה להשוות בין פרופילים גנטיים של אנשים שטוענים לחפותם, לממצאים שנמצאו בזירת עבירה".
והשינוי היה דרמטי: "פתאום התחילו להוכיח שאכן, רבים מאלה שטענו לחפותם – באמת היו חפים מפשע", מציין ספיר. "לא סתם התעורר איזשהו ספק באשמתם, אלא הוכח פוזיטיבית שהם לא ביצעו את העבירה, בראיות מדעיות. הדבר הזה בעצם ערער את הביטחון שההרשעות תמיד מגיעות לתוצאות אמת. התברר שיש הרבה מאוד טעויות שיכולות להתרחש לאורך ההליך. אחד הדברים המעניינים שפרויקט החפות (בארצות הברית – י"א) אפשר לעשות, זה ללכת לאותם תיקים שבהם אנחנו יודעים שיש הרשעת שווא ולראות איפה טעינו". פרויקט החפות שעליו מדבר ספיר נועד לבדוק מחדש את מקרי הרשעות השווא – ומה גרם להן, בתקווה להביא למשפט חוזר שיברר את מחדלי החקירה או המשפט ולהביא לידי זיכוי.
הפעילות הענפה לבדיקת ההרשעות מחדש הובילה לזיהוי כמה גורמים להרשעות שווא:
- עדויות שקר: "פשוט אנשים שמעידים עדות שקר, בשל אינטרסים כאלה ואחרים", מסביר ספיר.
- טעות בזיהוי: "היום יש הרבה מאוד מחקרים שמראים שהמוח האנושי לא זוכר טוב פרצופים".
- הודאות שווא: "אם בעבר חשבנו שאנשים לא מודים בדברים שהם לא עשו, אז היום אנחנו יודעים שבקלות אפשר להוציא הודאות שווא מאנשים. אתה לא צריך בשביל זה דווקא אלימות. שיטות חקירה שממוקדות בלנסות להוציא מהנאשם הודאה, שיטות חקירה שמאפשרות למשטרה לשקר לחשודים בקשר למצב שלהם – לומר להם שיש ראיות מאוד-מאוד חזקות נגדם, למרות שזה לא נכון, ושהדרך היחידה לחלץ את עצמם זה אם הם יודו – גורמות בקלות יחסית לאנשים להודות הודאות שווא".
- התנהגות לא הולמת של הרשויות: הסתרת חומרי חקירה או ייצוג לא נאות על ידי סנגורים.
"רק אצלנו אין טעויות? יהירות שאין לה מקום"
בעוד רבים מאיתנו מכירים את המשפטים החוזרים של רומן זדורוב ועמוס ברנס, מקרים רבים נתקלים בקשיים: "בארצות הברית ובעוד לא מעט מקומות בעולם יש ממש הכרה בכך שמדובר בתופעה – ואילו אצלנו אני חושב שאנחנו קצת מאחור בהקשר הזה", מתריע ספיר. "מתוך 35 הבקשות למשפט חוזר שאושרו יש כאלה שהורשעו שוב במשפט החוזר, ומתוכם חלק הורשעו בעבירות תעבורה או בתכנון ובנייה, עבירות ממש קלות. זאת אומרת – בעבירות היותר משמעותיות עדיין יש קושי רציני למשפט הישראלי לאפשר לאנשים לבדוק את עניינם פעם נוספת, שמא הם הורשעו הרשעת שווא".
אך אל מול הביקורת על מערכת המשפט שמתקשה להכיר בצורך במשפטים חוזרים, ספיר מחדד: "אני לא חושב שהמערכת שלנו גרועה יותר ממערכות אחרות באופן כללי, וגם לא טובה יותר ממערכות אחרות. המחשבה שרק אצלנו אין טעויות בעיניי משקפת סוג של יהירות שאין לה מקום. כשמסתכלים על הסיבות להרשעות השווא אז אין שום סיבה להניח שאותן סיבות לא חלות אצלנו. זאת אומרת, אם המוח האנושי הוא כזה שיש בו טעויות, למשל שהוא נוטה לטעויות בזיהוי, אז המוח האנושי שלנו איננו שונה מהמוח האנושי במקומות אחרים בעולם. אם שיטות חקירה מסוימות מביאות אנשים להודות בהודאות שווא, אז ודאי שזה ייתכן גם אצלנו, ואנחנו גם מכירים דוגמאות כאלה, במיוחד בארץ, שבה נהוגה שיטת חקירה הדומה לזו האמריקנית, שיטה שממוקדת בלנסות להכניס את החשוד לאיזשהו סוג של מצוקה, שהוא מרגיש שאין לו מוצא, וכך הוא בסופו של דבר מודה".
ומה בכל זאת מקשה להתמודד עם הרשעות שווא בישראל יותר מבמקומות אחרים? "סיבה אחת קשורה בקושי בארץ בשימור ראיות ומוצגים. אם בארצות הברית דיברנו על זה שהרבה מאוד מהזיכויים הם בעקבות ראיות DNA, אז בשורה של מקרים שרצינו לעשות בהם בדיקות DNA מתברר שהמוצגים נעלמו, לא קיימים", מודה הפרופסור. "בכלל, לפעמים זה מייסר לאתר את החומרים המשפטיים, וזה יכול להימשך שנים ובסוף להגיע למצב שאתה מקבל תשובה שלא אותרו החומרים האלה. היום ברוב מדינות העולם כבר יש חוקים שמתייחסים למתי יש לאדם זכות לבצע בדיקות במוצגים כדי לנסות להוכיח את חפותו. אצלנו בכל השלבים האלה אנחנו תלויים בשיתוף הפעולה של הרשויות, שהוא לא מאוד גדול".
"40 פניות בשנה, את רובן סגרנו"
וזהו לא הקושי היחיד, לדברי ספיר: "העובדה שהפרקליטות היא המשיבה בבקשות למשפט חוזר – אני חושב שיש בזה טעם לפגם מוסדי. זה לא שאני מטיל דופי באנשיה, ממש לא, אבל מבחינה מוסדית אני חושב שיש פה איזשהו ניגוד עניינים מובנה לפרקליטים. בקשות למשפט חוזר הרבה פעמים מעלות טענות של התנהלות לא ראויה לאורך הדרך מצד גופי התביעה, ומי שנמצא באותו גוף, לפעמים זה ממש אותם הפרקליט או הפרקליטה עצמם שטיפלו בערעור".
וכך זה נראה מבפנים: "בתקופתי היו מגיעות בערך 40 פניות של אנשים בשנה אלינו, שנבדוק את המקרים שלהם. את הרוב הגדול פשוט סגרנו ואמרנו להם, 'אין לך עילה לבקשה למשפט חוזר'. או שבאמת חשבנו שאין עילה או שלא הצלחנו לבסס. לפעמים סגרנו את התיקים האלה בתחושה לא טובה, שלא הצלחנו להגיע לראיות כי לא שמרו מוצגים ודברים מהסוג הזה, ובכל זאת נאלצנו להודיע לאותם אנשים שאנחנו לא נגיש בעניינם בקשה למשפט חוזר. מתוך 40 כאלה בערך אחת בשנה הגשנו בקשה למשפט חוזר, ובאמת במקרים הכי הכי מובהקים. גם שם כמעט תמיד התגובה של המדינה הייתה תגובה כזאת שמבוססת על הרעיון של סופיות הדיון – ש'לא נפתח מחדש את כל הדברים האלה'. זה קושי מאוד מאוד גדול".
וספיר, שראה מקרוב עשרות אסירים נלחמים על שמם הטוב מדי שנה, טוען כי גם הגישה של בתי המשפט מקשה את בירור הצדק אחרי שנים רבות. "אני חושב שבתי המשפט מחילים סטנדרט מאוד מאוד גבוה, כמעט רוצים שתצא איזה בת קול שתבוא ותגיד, 'האדם הזה חף מפשע'. זה לא קורה בעולם המציאות, ובעיניי זו גם לא צריכה להיות השאלה. השופט חנן מלצר בפרשת זדורוב הגדיר את זה מאוד מאוד נכון. הוא אומר שמה שצריך שיהיה זה פוטנציאל לשינוי התוצאה. לא צריך כבר בשלב הזה שאנחנו נהיה בטוחים שמדובר באדם שהוא חף מפשע. פוטנציאל לשינוי התוצאה זה אומר שאנחנו חושבים שהראיות החדשות שמוצגות יכולות, במשפט החוזר שייערך, לעורר ספק סביר. זה אמור להיות הסטנדרט. בפועל אנחנו רואים שבתי המשפט מחילים סטנדרט קשה. אנחנו רואים את זה גם בעניין ג'מיל סרור, שם נדמה לי שבית המשפט מנתח את הראיה החדשה ואומר שהיא לא מבססת משקל ודאִי שיטה את הכף לטובת המבקש".
לדברי ספיר, "לא צריך שיהיה משקל ודאי. אם אתה מחפש משקל ודאי אז אתה כמעט לא תהיה מוכן לעשות משפטים חוזרים. גם זה שמתייחסים שם לעובדה שאלה סוגיות שכבר נדונו בעבר, וראיות שאפשר היה להביא בעבר... ברור שאלה סוגיות שנדונו בעבר, השאלה של מי ירה והשאלה של הסולחה נדונו בעבר, אבל זה בדיוק העניין. אתה רוצה להראות שחלו טעויות בסוגיות שנדונו בעבר".
"משלימים עם כך שחפים מפשע יישבו בכלא"
על פרשת הרצח מעבר לגדר אומר ספיר: "התיק הזה מלכתחילה לא היה מבוסס על ראיות פורנזיות, הוא היה מבוסס כולו על עדויות. בעיניי הראיות החדשות שהוצגו הן כן משמעותיות, למשל הראיות לעניין הסולחה, שבעבר פירשו אותה ככזו שבעצם זה משהו שהוא רק להשקטת הרוחות והוא לא לקיחת אחריות אמיתית. בא מומחה בעל שם ואומר, 'לא, אני מנתח את זה וזה כן לקיחת אחריות אמיתית'. זו ראיה שהיא בעיניי ראיה חשובה, והראיות החדשות של עדי ראייה, שהובאו, גם הן בעיניי ראיות שיכול להיות להן משקל. בית המשפט חשב אחרת ואני חושב שהוא החיל סטנדרט באמת מאוד מאוד גבוה. האם אלה ראיות שבוודאות מצביעות על ג'מיל סרור כעל חף מפשע? לא, הן לא מצביעות עליו בוודאות ככזה, אבל אני חושב שאם זה הסטנדרט שנחיל, אם נגביל את הבקשות שלנו למשפט חוזר רק למקרים האלה – אז אנחנו בעצם משלימים עם כך שאנשים חפים מפשע יישבו בכלא".
ענת מיסד כנען, מחליפתו של ספיר בתפקיד הסנגורית הציבורית הארצית, התייחסה גם היא לפרשה ולשאלות הקשות שעולות ממנה. "זה שאנשים חפים מפשע נמצאים בכלא, זו עובדה. יש הרשעות שווא, זה אינהרנטי לזה שהשיטה היא שיטה של בני אדם ששופטים על פי מיטב השיפוט שלהם, היא אומרת למגזין N12. "מכוח אותה שיטה אנושית – יש בה טעויות. אנחנו מקווים שיש בה מעט טעויות, אבל אנחנו יודעים שיש בה טעויות, והדבר הזה הוכח באמצעות פרויקט החפות האמריקני: בדקו DNA בתיקים שבהם כבר הייתה הרשעה חלוטה, והוכיחו את מה שידעו תמיד – שיש הרשעות שווא. אנשים לא נכונים יושבים בכלא על דברים שהם לא עשו".
"בישראל אין היום מודעות לגורמים להרשעות שווא", טוענת מיסד כנען. "יש היום הרבה מחקר שמסביר איפה אנחנו מועדים להרשעות שווא. הגורמים המרכזיים הם הודאות שווא, משהו שהוא מאוד מנוגד לאינטואיציה שלנו. אנחנו חושבים אינטואיטיבית שמי שמודה ביצע את העבירה, למרות שיש היום גם מקרים מתועדים וגם מחקרים שמעידים שאנשים מודים בדברים שהם לא עשו. גורם נוסף זה טעויות בזיהוי, אם בתום לב מזהים את האדם הלא נכון – מאוד מטריד כמה אנחנו טועים בזיהוי. הגורם השלישי הוא טעויות בבדיקות פורנזיות. גם כאן גילו בעשורים האחרונים שראיות שחשבו שהן 100% אמינות – הן רחוקות מזה".
"מפגרים אחרי העולם, זה מנציח את העוול"
והנזקים חמורים: "ישנה הפגיעה האנושה באדם חף מפשע שמרצה עונש על דבר שהוא לא עשה – גם הפגיעה הקשה מאוד בחירות, גם הפגיעה בשמו הטוב. זה באמת העוול הכי נורא שמערכת המשפט יכולה לעשות – להאשים אדם בדבר שהוא לא עשה, וגם להטיל עליו עונש. לצד האנשים האלה שמשלמים את המחיר הנורא, יש מערכת שלא לומדת מטעויות. אם נזהה הרשעות שווא ונתקן אותן, אז נדע איפה המקומות שבהם אנחנו צריכים להשתפר כמערכת".
הסנגורית הציבורית הארצית מתארת תמונת מצב קודרת: "בישראל אנחנו מפגרים אחרי העולם בהיכרות עם המחקרים בתחום הזה, ובהתמודדות עם הבעיות שאנחנו כבר יודעים שיש במערכת המשפט הפלילי. אלה בעיות שיש בכל העולם, וכאמור, ישראל מפגרת אחרי העולם. הרף המשפטי שהוצב לצורך קבלת משפט חוזר והפרשנות שניתנה לו מחמירים מדי, ולמערכת המשפטית יש חובה מוסרית לאתר את המקרים שבהם הורשעו אנשים לשווא, ולנקות אותם מאשמה. אין היום בישראל מנגנון אפקטיבי להתמודד עם הרשעות שווא. החסמים גבוהים מדי וזה מנציח את העוול".
עם זאת, לא הכול שחור: "הדבר החשוב בהקשר הזה הוא שהוקמה ועדה למניעה ולתיקון של הרשעות שווא, בראשות השופט יורם דנציגר. היא הוקמה כדי לבחון את הנושא הזה. זה צעד משמעותי ראשון וחשוב בדרך להתמודדות עם התופעה הזאת בישראל. מה שמטריד הוא שהוועדה כבר פרסמה שני דוחות ביניים מאוד רציניים, ולצערי ההמלצות ברובן טרם יושמו, ברובן המכריע".
מדברי הסנגורים הראשיים – הקודם וגם הנוכחית – עולה תמונת מצב מדאיגה, של מערכת שמתקשה להודות בצורך בבירור מחדש. נותר לקוות כי הדוחות ייושמו, הראיות – אם נשמרו – ייבדקו מחדש, והעוסקים במלאכה יהפכו כל אבן כדי לוודא שהצדק נעשה. ועד שזה יקרה, ג'מיל, כמו רבים אחרים, יישבו בתא שלהם "על קוצים" – חלקם נשברו והודו, חלקם עד היום זועקים לחפותם – ויחכו לשמוע שתי מילים: "משפט חוזר". נכון להיום הסיכויים נגדם, כפי שסיפורו של ג'מיל ממחיש.