"זה התחיל כמו לילה רגיל במקווה, הכול הלך חלק עד שהגיע הזמן להרים אותי לתוך המים", מספרת מישל טאלר - אישה חרדית בת 62 שיושבת על הבמה בכיסא גלגלים - על רגע קיצוני שחוותה במקווה הנגיש שבו נהגה לטבול. "כשהעלו אותי גבוה מעל המים, המעלון הפסיק לפעול, ואני נותרתי גבוה ליד התקרה - רטובה וערומה. הצוות במקווה נכנס לפאניקה. אני התחלתי לצחקק".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כך מתחיל הקטע המצחיק ביותר במופע "מקווה המחזמר - מוזיקה ומונולוגים מן העומק 2.0". זהו סיפורה האמיתי של מישל וכשהקהל, המורכב מנשים בלבד, שומע כיצד היא נתקעה על מעלון הנכים - למרבה ההפתעה הוא פשוט מתגלגל מצחוק.
"חייבים לקרוא לחנניה", ממשיכה מישל בחיקוי של הבלנית ההיסטרית במקווה ההוא. "מסתבר שחנניה הוא ההנדימן המקומי", היא אומרת ואז פונה לקהל: "ממה שאני יודעת, אף חנניה שפגשתי לא היה אישה". הנשים בקהל ממשיכות להיקרע מצחוק. ומישל מספרת שאחרי שהבלנית מתחילה לזרוק מגבות באוויר, היא נעמדת על שני כיסאות ומביאה לה בגדים. "הצלחתי להתלבש", אומרת מישל, "כשחנניה נכנס התברר שאחד העובדים נגע בשלט בידיים רטובות וכל העסק השתגע. אני כל כך שמחה שזה לא היה אשמתי".
סיפורה של מישל הוא אחד מהמונולוגים במופע הייחודי, שעוסק בנושא האינטימי ביותר בחייה של האישה הדתייה – הטבילה במקווה וכל מה שקשור לכך. נושאים כמו עירום, קשר בין בני זוג, הריון, עקרות, חברות בין נשים ואפילו אלימות במשפחה - עומדים במרכזו של המחזמר, שמעלה קבוצה של נשים דתיות, חרדיות ומסורתיות בשפה האנגלית ויעלה בחמישי הבא (27.10) במרכז שלווה בירושלים.
שירים הם שפת הנפש
טובי קליין גרינולד עיתונאית, במאית, מחזאית ומחברת שירים יצרה והפיקה את הערב הזה יחד עם מיירה גוטרמן שהגתה את הרעיון והפיקה את המופע ועדינה פלדמן המנהלת המוזיקלית והכוריאוגרפית. בערב מופיעות ארבע שחקניות וחמש נגניות ויש בו מונולוגים שמבוססים על סיפורים אמיתיים ושירים.
"שירים הם שפת הנפש", אומרת טובי, שמגדירה עצמה דתית לאומית, ומדגישה שהמופע לא מיועד רק לנשים דתיות. "השחקניות וגם הצוות שמנגן מגוון - יש לנו חרדיות, דתיות לאומיות ומסורתיות. אני לא אומרת חילוניות, אבל יש נשים מסורתיות שלא ממש שומרות שבת – ואנחנו עובדות ביחד ומכבדות אחת את השנייה וזה מאוד מיוחד".
המופע התחיל כהופעות ביתיות בשנת 2018 ושנה לאחר מכן הקבוצה יצאה לסיבוב הופעות בניו יורק. לאחר המופע מתפתח בדרך כלל דיון שבו הנשים בקהל מספרות על חוויות המקווה שלהן, לעתים היוצרות גם משלבות את הסיפורים ששמעו במופעים שלהן.
טובי מדגישה שלמרות שהוא מצחיק לעתים, המופע עוסק בנושאים רציניים: "אנחנו עוסקות בנושאים כמו התעללות, פחד מים, יש קטע שאנחנו לא משתמשות בביטוי הזה מתוך רגישות, אבל זה בעצם קטע על OCD, וכל הסיפורים אמיתיים. יש גם הרבה קטעים קלילים וגם מרגשים – של בעלת תשובה, כלה חדשה, גיורת ועוד".
"מישל היא היחידה שמספרת את הסיפורים של עצמה", אומרת טובי. "והסיפור הכי מצחיק של הערב זה הסיפור על איך היא נתקעה על המעלון. כשהאישה החרדית הזאת עם השייטל (פאה נכרית ביידיש) מספרת את הסיפור הזה בקהל פשוט בוכים מצחוק. זה הקטע הכי מצחיק ויש הרבה קטעים מצחיקים".
"הלהקה שמנגנת איתנו, חלק מהנשים הן מלהקת תופעה, להקה שקיימת כבר 40 שנה והייתה הלהקה אני חושבת הראשונה בעולם של רק נשים שמופיעה רק בפני נשים, היום כבר יש הרבה. יונה יעקובוביץ שמנגנת איתנו היא מתופפת דתית אגדתית", היא אומרת ומדגישה את הקושי לממן את המופע: "אין מספיק מימון לאומנות ולאומנות דתית – זה ממש כואב לי מאוד הסיפור הזה".
היא מספרת גם שכשיצאו לדרך עם המחזמר התייעצו עם רבניות ויועצות הלכה ושאחד הנושאים שבהן הן עוסקות הוא אלימות במשפחה: "יש לנו סיפור של אישה שבעלה היה מכה אותה והיא חשבה להתאבד והיא הגיעה למקווה, והבלנית רואה את סימני המכות על הגוף של האישה".
"הסיפור הכי מצחיק של הערב זה הסיפור האישה שנתקעה על המעלון. כשהחרדית הזאת עם הפאה הנכרית מספרת את הסיפור הזה - בקהל פשוט בוכים מצחוק"
טובי קליין גרינולד
"אחרי שהופענו בבית שמש", היא ממשיכה, "אישה מהקהל שהיא רבנית סיפרה שגם אבא שלה וגם סבא שלה אנסו אותה. ממש קשה להאמין והיא הסכימה שנשלב את הסיפור שלה במופע שלנו".
יש במופע גם סיפורים שמחים: "יש לנו סיפור מאת רבנית חב"דניקית מנפאל, חני ליפשיץ שמעלה הצגות בעברית על החוויות שלה והיא נתנה לנו אישור להשתמש בקטע אחד על אישה לא דתייה שהגיעה לבית חב"ד בקטמנדו. היא ובעלה היו נשואים שנים ובלי ילדים והחליטו לעשות טיול אחרון כי הם כמעט התגרשו, וחני אמרה אני אקח אותך למקווה. עכשיו אין מקווה בקטמנדו והן היו צריכות לנסוע חצי יום, לטפס על הר ולשבור קרח של איזה אגם כדי לטבול - ובסוף האישה הזאת הצליחה להיכנס להריון".
"יש לנו סיפור שעוד לא כתוב בשביל הבמה, על רב אורתודוכסי של בית כנסת ידוע שהכניס מצלמה נסתרת למקווה", היא ממשיכה. "זה קרה בארה"ב והאישה שחשפה אותו, ממש במקרה, יצא לי להכיר אותה, היא גיורת. היא סיפרה לי ואמרתי לה 'תקשיבי את חייבת לכתוב את זה'. היא הסכימה שנשלב את זה במופע אבל בלי השם שלה".
"אחרי שהופענו בבית שמש, אישה מהקהל שהיא רבנית סיפרה שגם אבא שלה וגם סבא שלה אנסו אותה. ממש קשה להאמין, והיא הסכימה שנשלב את הסיפור שלה במופע שלנו"
טובי קליין גרינולד
"יש לנו מונולוג על הידרופוביה ומיירה, המפיקה השנייה, במקרה או שלא במקרה, היא מורה לשחייה והיא אמרה שהרבה נשים באות אליה לפני שהן מתחתנות מפני שיש להן פחד מים והיא מלמדת אותן לגבור על הפחד כדי שיוכלו לטבול.
"אנחנו לוקחות נושא רציני ומוסיפות לזה ספין של הומור ויש בזה משהו מאוד משחרר. יש משהו מרפא בזה. אז נשים שיושבות בקהל, יש שם מאות נשים, ואפשר להניח שיש שם מישהי שיש לה פחד מים וכשזה מוצג על במה הצחוק נותן לה איזשהו שחרור".
"היה סיפור על רב אורתודוכסי של בית כנסת ידוע שהכניס מצלמה נסתרת למקווה. זה קרה בארה"ב והאישה שחשפה אותו, ממש במקרה, יצא לי להכיר אותה"
טובי קליין גרינולד
כמו כלה
מבין כל הסיפורים בולט סיפורה של מישל טאלר שגדלה בבית מסורתי בארה"ב. כשהייתה בת 25 היא עלתה לארץ וחזרה בתשובה וכיום היא מתגוררת עם בעלה בשכונת נווה יעקב בירושלים. "אני חרדית", היא אומרת. "בעלי גם אמריקאי, הוא היה חרדי מגיל אפס ואנחנו גידלנו את הילדים ככה. אני היום אמא ל-7, סבתא ל-20 נכדים", היא אומרת והצחוק שבו היא פורצת כשהיא מספרת שגם היא מופתעת ממספר הנכדים העצום, חושף את האישיות הכובשת ומלאת ההומור שלה.
"כשהייתי בת 35 הייתי בהריון עם הילד החמישי", היא מספרת על הטרגדיה שפקדה אותה והפכה אותה למשותקת "הילדים בבית היו בני שנה עד שש, ובלידה הרופאים לחצו עליי לקחת אפידורל, לא רציתי אבל הסכמתי. מהאפידורל נעשיתי משותקת מהאזור שהמחט נכנסה לגב, וזהו, ככה נשארתי".
"כשהייתי בת 35 הייתי בהריון עם הילד החמישי. הילדים בבית היו בני שנה עד שש, ובלידה הרופאים לחצו עליי לקחת אפידורל ומהאפידורל נעשיתי משותקת, וזהו, ככה נשארתי"
מישל טאלר
"הייתי חצי שנה בשיקום, הילדים היו בבית", היא ממשיכה, "בעלי כאילו איבד את עצמו. הוא היה מסתובב עם אני לא רוצה להגיד דיכאון, כי אין לו שום נטייה לדיכאון, אבל הוא היה בדיכאון וגם כואב. עד שאני חזרתי הביתה הוא לא תפקד, אבל השכונה נכנסו ועשו את הכול – עד שסידרו לנו פיליפינית. אחרי זה נולדו לי עוד שני בנים".
למרות הסיפור הקשה מישל שומרת לכל אורך השיחה על חוש הומור בריא ומדברת בפתיחות על נושאים כמו נידה וטבילה במקווה. היא גם מדגישה את החשיבות הגדולה של הדיבור על הנושאים שהיו מושתקים בחברה החרדית במשך זמן רב.
בהצגה את מספרת איך חזרת לטבול במקווה אחרי הלידה שהשתבשה. את יכולה לתאר את החוויה שלך?
"העולם של ההלכה והעולם של הדת זה קשת. זה לא נקודה אחת. אז אני מדברת בתור חרדית, כשאישה מקבלת את הווסת שלה היא צריכה לחכות לפחות 12 ימים ובימים האלה אין שום נגיעה בין הבעל והאישה. בתקופה הזאת של הנידה אנחנו לא ישנים באותה מיטה ואצלנו זה אומר שלבעל אסור אפילו לתת לי דברים, צריך להניח את זה על איזשהו משהו – ואני לוקחת. גם תינוק שנמצא אצל אבא ובוכה ורוצה אימא צריך להניח. רק כשהתינוק בגיל 8-10 חודשים והוא יכול לתת את הידיים בכיוון של האימא, רק אז היא יכולה לקחת אותו".
היא מספרת בהצגה שאיסור הנגיעה בנידה הקשה עליה מאוד כשחזרה הביתה מבית החולים לאחר הלידה הקשה. "כשאת בכיסא גלגלים משהו משתנה. את צריכה עזרה, אפילו כדי להיכנס למיטה. בעלי אמר 'קחי את הזמן שלך', אבל אני צריכה ללכת למקווה כדי שיוכל להביא לי דברים או כדי שיעזור לי ויוכל לגעת בי".
את מספרת את הסיפור שלך בפתיחות על הבמה, מה גרם לך לעשות את זה?
"מיירה (המפיקה) ואני חברות מהשנה הראשונה שלי בארץ יש לה רקע גם בתיאטרון. הייתה בברודוויי לפני 25 שנה, אם לא יותר, הצגה 'Vagina Diaries'".
מונולוגים מהוואגינה.
"כן, אז אני לא יודעת מה היה הנושא של הערב הזה, אבל אני יכולה לדמיין", היא צוחקת. "אז היה לה רעיון לעשות משהו דומה על חוויות של המקווה".
"הייתה בברודוויי לפני 25 שנה, אם לא יותר, הצגה 'מונולוגים מהוואגינה'. אני לא יודעת מה היה הנושא של הערב הזה, אבל אני יכולה לדמיין. אז היה למיירה רעיון לעשות משהו דומה על חוויות של המקווה"
מישל טאלר
מה המשמעות של ללכת למקווה מבחינתך?
"כשאישה טובלת במקווה והיא מברכת, היא יוצאת ועכשיו היא נשמה טהורה נקייה וחדשה. אני באה עכשיו לבעלי כמו כלה. זאת פעם ראשונה שיש נגיעה בלפחות 12-13 ימים, וזה מחדש את הקשר הפיזי וגם יותר מפיזי".
"אין לי זוגיות מהסרטים. זה אהבה כי אנחנו יחד 35 שנה, אבל זה לא רומן. אבל בלילה של המקווה לא היה פעם אחת שלא שכבנו ביחד סתם לפטפט שעות, יחד עם הפן הפיזי. זה מחדש את הקשר מכל הצדדים. את כמו כלה".
האמת: זה לא פיקניק
מישל מדברת על הקושי הכרוך בהליכה למקווה: "לפני 31 שנה למדתי להיות מדריכת כלות. ערב לפני החתונה הולכים למקווה ואז כשיושבים עם המדריכה היא נותנת את התמונה על כמה זה רוחני וכמה זה יפה, אבל בתכל'ס לא כל אישה חווה את זה ככה. לפעמים זה מעצבן, לפעמים זה קשה לצאת מהבית. דמייני לעצמך היו לי 7 ילדים ובכל פעם להתכונן למקווה, לעשות את ההכנות, לצאת בשעה שכולם רעבים ועייפים - זה לא פיקניק. זה לא הכי קל".
"מדריכת הכלות מסבירה כמה הטבילה רוחנית ויפה, אבל בתכל'ס לא כל אישה חווה את זה ככה. דמייני לעצמך היו לי 7 ילדים ובכל פעם לצאת בשעה שכולם רעבים ועייפים - זה לא הכי קל"
מישל טאלר
"עכשיו זה גם משהו שלא מדברים עליו, כי כשהמדריכה אומרת לנו כמה זה רוחני וכמה זה יפה, היא גם אומרת לנו שזה סוד", היא מסבירה, "שאף אחד לא צריך לדעת שאת בנידה וכל העניין שלא להעביר לבעלך ולא לתת לו דברים ולא לנגוע וצריך לעשות את זה בצניעות שאף אחד לא יראה וכשאת יוצאת למקווה אף אחד לא צריך לדעת מזה".
"אני אפילו זוכרת שפעם אחת אני הייתי צריכה לטבול בליל שבת, ביום שישי בלילה, ובעלי היה הולך לבית כנסת באותה שעה ולא ידעתי מי יכול לשמור על הילדים", היא מנסה להדגים את קשר השתיקה סביב נושא הנידה. "היו לי אז לפחות שלושה ילדים כבר, ובעלי אמר 'אין בעיה אני לא הולך לבית הכנסת, אני נשאר בבית עם כל הילדים', ואחרי כמה זמן סיפרתי את זה לחברה שלי והיא אומרת לי 'למה לא ביקשת ממני לשמור על הילדים', ואני הייתי בשוק. הייתי נשואה כבר 6-8 שנים ואמרתי לה 'אבל אסור להגיד' והיא צחקה עליי ואמרה: 'כן, אבל לפעמים יש מצבים שאומרים'".
"זה גם משהו שלא מדברים עליו, המדריכה מסבירה לך שאף אחד לא צריך לדעת שאת בנידה, וכשאת יוצאת למקווה אף אחד לא צריך לדעת מזה"
מישל טאלר
"אם את לא אוהבת את החוויה, אם קשה לך עם ההכנות, אם את לא אוהבת את המים, אם יש לך מריבה עם בעלך - את חייבת מקווה ואת חייבת להיות עם בעלך", היא מסבירה. "זה לא אומר שזה קל בכל פעם, זה לא אומר שכל פעם אני 'וואו אני אהיה איתו, אני לא יכולה לחכות כבר'", היא ומשחקת את הדברים בהגזמה, ומצחיקה אותי מאוד.
זה סיפור קסם
היא מסבירה שהרעיון למופע שהגתה מיירה היה לדבר על הנושא בפתיחות. "אולי לא עם הפרטים האינטימיים", היא אומרת, "אבל היא רצתה לראיין אותי ואז זה ישב אצלה משהו כמו 12 שנים".
"יום אחד היא התקשרה אליי והיא אמרה אני צריכה את האישור שלך כדי שנציג את זה עם שחקנית", היא ממשיכה. "אז אמרתי לה 'מיירה הסיפור שלי כל כך אישי, תני לי צ'אנס, אני רוצה להציג את עצמי'. למדתי בבית ספר לתיאטרון והופעתי בקהילה ובאוניברסיטה וכל החיים שלי אהבתי משחק", היא מספרת על הרגע שבו הצטרפה כשחקנית למופע.
ואיך זה מרגיש? הסיפור שלך זה ממש מסמר הערב.
"אני אוהבת את זה מאוד", היא צוחקת. "בסיפור המעלון שנתקע כשהייתי למעלה, אמרתי לחברה שלי שבאה איתי שזה סיפור שאני חייבת לספר, אבל אסור לי וחבל, כי זה סיפור קסם. אני כל כך שמחה שעכשיו אנשים יכולים לשמוע את זה, וזה הכי דרמטי שיכול להיות, אישה נכה, שלא יכולה לעמוד, תקועה 20 ס"מ מהתקרה ואי אפשר להוריד אותי, ואני הייתי ערומה, זה הכי דרמטי, ואני הייתי יכולה להיכנס לפניקה או לטראומה מזה, אבל ראית שזה לא אני", היא אומרת ושתינו צוחקות.
נושא שחשוב לדבר עליו
"אני מאוד מאוד אהבתי את הרעיון של המופע ואני חושבת שזה נושא שמאוד חשוב לדבר עליו אצל חרדיות, אפילו יותר מדתיות. אני אישה חרדית, אבל פתוחה. אני מודרנית, אני שומעת מוזיקה וכל הדברים. הרגשתי שיש דברים שאנחנו חייבים לפתוח למגזר החרדי. נכון אני מאוד-מאוד בעד צניעות. אני לא מדברת עם חברות שלי על מה קורה בחיים האינטימיים שלי ואני לא חושבת שיש מקום. אבל אני יודעת שיש לי חברה שהבת שלה עברה התעללות מצד בעלה והיא אפילו לא הבינה מה קורה, ובעלה אמר 'כן, כולם עושים את זה'. כשאמא שלה שמעה מה קורה שם היא לקחה אותה לאירופה ואמרה לאבא של הבחורה 'אנחנו לא חוזרים עד שהוא מסכים לתת לה גט' - וכך היה, והיום היא נשואה בזוגיות שנייה ויש לה ילדים והכול טוב ויפה. אבל היא סבלה".
"אז אני מאוד מאוד בעד שיחות שאפשר לנהל אותן באופן ראוי ואני בעד הפרויקט הזה ואני דוחפת את זה כמה שאני יכולה. יש נושאים שחייבים לדבר עליהם".
השתתפה בהכנת הכתבה: הדס אלבו