מי מאיתנו לא חולם לגור בדירה מפוארת עם נוף פתוח לים? לפקוח את העיניים בבוקר ולהביט במרחב כחול אין-סופי, להרגיש את הרוח הנעימה והקלילה מלטפת אותך ולשמוע את רחש הגלים בלילה. כל זה כשמסביב מקיפים אותך גורדי שחקים עצומים שנוגסים ברקיע, מסעדות שוקקות חיים ובריכות עם קירות זכוכית מסנוורים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
שנתיים אחרי הסכמי אברהם, ישראלים רבים החליטו להפוך את החלום הזה למציאות ועשו רילוקיישן לדובאי – העיר הערבית הכי גדולה מהחיים, שלא רואה ממטר את תל אביב. לפני כן הם בכלל לא דמיינו שיבקרו יום אחד בדובאי, ובטח לא שיגורו שם, אלא שהסכם השלום שנחתם בין ישראל לאיחוד האמירויות שינה את כללי המשחק וזרק אותם למציאות חדשה ומפתיעה.
"הגעתי כמדריכת טיולים ונשארתי כתיירת"
יעל גרפי, בת 35, רווקה, מתגוררת בדובאי כבר כמעט שנתיים ועובדת כאחת ממנהלי מוזיאון מפגש התרבויות בעיר – מוזיאון המוקדש לנוסעים, לסוחרים ולתרבויות שחלפו באזור. כמי שלא פוחדת לשאוף גבוה, היא אף הטביעה את חותמה במוזיאון והביאה להקמת גלריה לזיכרון השואה – לראשונה במדינה ערבית.
המעבר של גרפי לדובאי היה לא מתוכנן. "לפני כמעט שנתיים הגעתי לדובאי כמדריכת טיולים יחד עם הקורונה", היא מספרת בריאיון למגזין N12, "חשבתי שהגל מאחורינו, ואז הגיע עוד אחד. באותה נקודה העדפתי להיתקע בדובאי על פני להיות בעוד סגר בארץ, אבל לא הייתה לי עבודה, כמובן – אז נשארתי כתיירת".
"ידעתי שמתישהו הכול יעבור, אבל היו לי חששות כלכליים איך לשרוד את התקופה ללא פרנסה", מודה גרפי. כמי שהדריכה בחייה אין-ספור טיולים ומגדירה עצמה כחובבת מושבעת של אומנות, היה אך טבעי מבחינתה לבקר במוזיאון מפגש התרבויות כבר בימיה הראשונים בדובאי. "מצאת עצמי נקלעת לשיחה עם מנהל המוזיאון שהוא איש מיוחד, ואני אוהבת היסטוריה, אנשים, תרבויות וגם אנשים עם תשוקה כזו כמו שלי, ולכן החיבור איתו היה מיידי".
תארי את המפגש ביניכם.
"סיפרתי לו שהרגשתי שלמוזיאון יש הרבה פוטנציאל לא ממומש. פריטים שקשורים ליהדות, לישראל – ושאצלנו כמעט שלא שמעו עליו".
כשעברת לשם נתקלת בבירוקרטיה?
"הייתי צריכה לחכות לאשרת עבודה, כי ישראל עדיין לא הייתה קיימת במערכת שלהם, לעשות רישיון נהיגה מחדש, כי אין עדיין הסכם בין ישראל לאיחוד על המרת הרישיון כמו במדינות מערביות, לשלם שכר דירה, על חיבור לאינטרנט ועל ביטוח רפואי".
גרפי לא נתנה לשום דבר לעצור אותה מלממש את רצונה – תחילה היא הצטרפה למוזיאון כמתנדבת ובהמשך תפסה את המושכות כמנהלת שנייה של המוזיאון לצידו של המייסד ואף הקימה את גלריית השואה.
"הגלריה הוקמה מתוך רעיון לציין את יום השואה", היא משחזרת, "והפכה לגלריה קבועה שמשכה הרבה תשומת לב מקומית ועולמית. מוצגים בה סיפורים של חסידי אומות העולם, בעיקר מהעולם המוסלמי, ובעקבות כך התחילו להגיע בתי ספר, דיפלומטים, קהילות, יהודים ואנשים מהעולם הערבי".
"הגלריה משכה הרבה תשומת לב מקומית ועולמית. מוצגים בה סיפורים של חסידי אומות העולם, בעיקר מהעולם המוסלמי, ובעקבות כך התחילו להגיע בתי ספר, דיפלומטים, קהילות יהודים ואנשים מהעולם הערבי"
יעל גרפי, מקימת הגלריה לזיכרון השואה
התקופה הזאת שברה אצלך סטיגמות?
"למען האמת, כן. שלא כל האמירותים עשירים כמו שכולם חושבים", עונה גרפי וצוחקת. "אבל כמי שטיילה הרבה בעולם, תמיד ניסיתי לראות אותו בראייה רחבה יותר, מחוץ לסטיגמות. אני שמחה שאחרים שבאים מצליחים לחשוב על האיסלאם קצת אחרת ומבינים שאפשר לחיות ביחד".
מאחורי האופטימיות הזו, גרפי סוחבת עימה גם שברים שלא ניתן לאחות – אבל האמת שלה גורמת לה לראות שליחות בתפקיד שקיבלה על עצמה. היא גדלה בבית דתי, שירתה בצה"ל כקצינת הדרכה וכקצינת מבצעים בקבע ושם הכירה את בן הזוג שלה, שנפל במלחמת לבנון השנייה, סמ"ר עידו גרבובסקי ז"ל ששירת כלוחם בשריון. "עידו תמיד יהיה חלק ממני", היא אומרת בכאב, "אני מאמינה שהכול 'מכתוב' ושכל מה שאנחנו עוברים בחיים – קורה כדי להגיע לנקודות שבהן אנחנו צריכים להיות".
"נפתחו לי העיניים על העולם של המפרץ הערבי"
גם המפנה בחייו של יהונתן זכריה, רווק בן 32, התחיל בתקופה שבה השתוללה הקורונה. יהונתן – בעבר מנהל פיתוח עסקי ומפיק סרטים – זיהה בין סגר אחד למשנהו, ועם ההחלטה על נרמול היחסים בין שתי המדינות, שעומדת לפניו הזדמנות. "בתקופת הזאת, כשהדברים קצת עמדו מלכת, התחלתי לחשוב על הכיוון של פיתוח עסקי לאיחוד האמירויות", הוא מספר, "וכשהכריזו על ההסכמים החלטתי שהדבר הנכון הוא לעבור עכשיו".
"פניתי לחברת סטארט-אפ שהכרתי ולחברה שעבדתי עימה כמה שנים בתחום הפקות הסרטים והטלוויזיה, וסגרנו על הסכם עבודה משותף מאיחוד האמירויות יחד עם עוד חברות מהתעשייה שהצטרפו, וכך גם נוצרו תחומי ההתמחות העיקריים שלי – מדיה וטכנולוגיה", ממשיך זכריה.
מה משך אותך בדובאי?
"למדתי תואר בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ובו נפתחו לי העיניים על העולם של המפרץ הערבי, בהיבטים שאנחנו לא רגילים לשמוע עליהם בתקשורת – תרבות, היסטוריה וכמובן כלכלה. איחוד האמירויות מהווה מעין צוהר לשאר מדינות המפרץ הערבי, וגם לאסיה, וקל יותר לקדם מכאן קשרים בכיוון. לא יצא לי לראות מקום עם תמהיל כל כך הטרוגני של אנשים מכל העולם".
"התמורה לכסף טובה יותר מבתל אביב"
במרחק של פחות משלוש שעות טיסה מישראל, יושב זכריה על הכיסא במשרדו היוקרתי בדובאי ומנהל לאורך כל היום פגישות אינטנסיביות שממלאות לו את היומן. חלק ניכר מהן מתקיימות עם אנשי עסקים ויזמים מרחבי איחוד האמירויות שהוא מקפיד לטפח עימם קשרים – ובמקביל הוא לא זונח את הישיבות בזום, שנערכות עם מנהלים מחברות ישראליות מובילות.
"לחברה שלנו יש יכולת להפוך דיבור לטקסט בעברית, בערבית ובספרדית – אנחנו מספקים בעזרתה ללקוחות שלנו כתוביות, תמלולים ותרגומים בצורה מאוד מהירה ויעילה", מספר זכריה על העבודה שבמסגרתה קיבל את הטייטל הנחשק "המנהל האזורי למפרץ הערבי" של חברת ההזנק הישראלית Sumit-AI.
כשזכריה נחת לראשונה על אדמת דובאי, הוא הבין עד כמה המדבר מלא בהפתעות. "הרגשתי שאני מגיע להרפתקה חדשה, עברתי קצת לפני שהיה מותר רשמית לישראלים להגיע, כדי לנצל את המומנטום של ההתחלה. חשבתי שאוכל לשפר כאן את הערבית המאוד בסיסית שהייתה לי, אבל גיליתי שכולם פשוט מדברים איתי אנגלית".
עם כל השפע והיוקרה של דובאי, היא לא נחשבת למקום שזול לחיות בו, ואפילו להפך – היא מן הערים היקרות בעולם. איך מתמודדים עם יוקר המחיה ותחושת הזרות?
"בשגרה התמורה לכסף טובה יותר מבתל אביב. דירת שני חדרים בבניין חדש עם מעלית, בריכה, וחדר כושר, תעלה כמו דירה קטנה יותר, בקומה שלישית בלי מעלית בתל אביב – ועם עליית המחירים של היום גם קצת פחות מכך. כשמגיעים לחיי הלילה והיציאות, הסיפור קצת אחר", הוא אומר ומתייחס לכך שחיי הבילויים והלילה של העיר יקרים יחסית לארץ. "כשהגעתי לא הכרתי אף אחד וגם יחסית לא היו ישראלים שעברו לכאן, אבל מהר מאוד נהיו לי חברים מכל העולם".
"דירת שני חדרים בבניין חדש עם מעלית, בריכה, וחדר כושר תעלה קצת פחות מדירה קטנה יותר, בקומה שלישית בלי מעלית בתל אביב. אבל כשמגיעים לחיי הלילה והיציאות, הסיפור קצת אחר"
יהונתן זכריה, מנהל אזורי, Sumit-AI
אילו מכשולים עומדים בפני חברות ישראליות שרוצות לעבוד באמירויות?
"יש סיבה שחברות סטארט-אפ ישראליות מכוונות קודם כול לארה"ב. באמירויות, מלבד מוצר איכותי, חברה ישראלית שרוצה להיכנס לכאן צריכה להיות סבלנית וגם צריכה להשקיע כסף בהתאמות לשוק המקומי".
פסלו אותך אי-פעם בשל היותך ישראלי?
"יש חברות עם סניפים במדינות ערביות אחרות שפחות יהיו מעוניינות לשתף פעולה עם חברה ישראלית. אני גם מוצא את עצמי בסיטואציות שדורשות 'דיפלומטיות' לפעמים ומרגיש שהרקעים השונים שאני מגיע מהם מאפשרים לי לעשות את העבודה בצורה חיובית".
"גדלתי בירושלים בשכונת קטמון הישנה, התחנכתי בחינוך דתי לאומי עם אימא מצרפת ואבא מישראל", מפרט זכריה. "למדתי שנה לפני הצבא בישיבת עתניאל בדרום הר חברון והייתי קצין בצבא בשריון. שירתּי בכל הגבולות – והיום אני פוגש אנשים מהצד השני של הגדר".
תוכל לתאר את הסביבה שבה אתה עובד?
"יש לנו גם נטייה בתור ישראלים להיות בטוחים שהמוצר שלנו הוא הטוב בעולם, אבל יש כאן חברות אירופיות ואמריקניות שפועלות שנים, ורוב הלקוחות לא יעמדו מלכת כשישמעו שיש פה טכנולוגיה ישראלית".
"האקוסיסטם של ההיי-טק בדובאי הוא מאוד קטן ביחס לישראל, והאנשים ששולטים בקבלת ההחלטות הם חכמים, שקולים ומלומדים. החוצפה הישראלית עוזרת, אבל אי אפשר להסתמך רק עליה לסגירת עסקאות", צוחק זכריה ומשתחרר מעט מהפורמליות.
"האקוסיסטם של ההיי-טק בדובאי הוא מאוד קטן ביחס לישראל והאנשים ששולטים בקבלת ההחלטות הם חכמים, שקולים ומלומדים. החוצפה הישראלית עוזרת, אבל אי אפשר להסתמך רק עליה לסגירת עסקאות"
יהונתן זכריה, מנהל אזורי, Sumit-AI
"סגרו את השמיים והחלטנו שאנחנו נהנות מכל רגע"
כששלי זוהר בת ה-27 מדברת על שגרת החיים בדובאי, אי אפשר שלא להבחין בניצוץ שמצית את עיניה. הכול החל בטיול של שבועיים עם חברה, שהתארך לשלושה חודשים בגלל הקורונה ובסופו של דבר גרם לה להישאר שם.
"בפעם הראשונה קיבלנו דחייה לטיסה חזור ולא ייחסנו לזה חשיבות", נזכרת זוהר, "ואז הטיסה נדחתה שוב ושוב, וביום אחד הוחלט שסוגרים את נתב"ג. אז הבנו שאנחנו תקועות ולא היה ברור לכמה זמן. לא תיארנו שזה יימשך שלושה חודשים ולא הגענו עם תקציב".
מה היה לך הכי קשה?
"הרעיון שאנחנו לא יכולות לחזור לארץ שלנו, שסגרו את השמיים מבלי לחשוב לרגע על הישראלים שנמצאים בחו"ל. אף גוף ואף גורם ממשלתי לא יצר איתנו קשר במשך חודשים, וזו הפעם השנייה שזה קרה לי בתקופת הקורונה".
בזמן הזה החליטה זוהר לעשות מהלימון לימונדה, ולנצל את השהות שלה בדובאי כדי לחוות כמה שיותר. "החלטנו שאנחנו נהנות מכל רגע, וזו חוויה של פעם בחיים. אז היינו עושות אטרקציות מדי כמה ימים. חברנו לחבורה נוספת של ישראלים שנתקעו בדובאי והיינו שוכרים יאכטות יחד ועושים מסיבות בית", היא מספרת.
"החלטנו שאנחנו נהנות מכל רגע, וזו חוויה של פעם בחיים. אז היינו עושות אטרקציות מדי כמה ימים. חברנו לחבורה נוספת של ישראלים שנתקעו בדובאי והיינו שוכרים יאכטות יחד ועושים מסיבות בית"
שלי זוהר, בעלת חברת תיירות בדובאי
כעבור שלושה חודשים בדובאי החלה זוהר לקבל פניות מחברות תיירות, ואז נפל לה האסימון: "הן פנו אליי כדי שאצור בעבורן תוכן חינמי לאתר, ולפי כמות הפניות הבנתי שיש לי תוכן ששווה זהב – כמה עוד יוצרי תוכן היו בדובאי כל כך הרבה זמן והתנסו בכל כך הרבה חוויות, מסעדות או מסיבות?"
"כשאמרתי שאני גובה על זה תשלום, הציעו לי 200 שקלים", ממשיכה זוהר, "ואז הבנתי שזו בדיחה ושאם אקים בלוג משלי עם כל ההמלצות הוא יצליח ויהיה שווה הרבה יותר – וכך היה".
"אני מאוד אוהבת את הלייף סטייל פה, יש פה סגנון חיים אחר", אומרת זוהר על החיים בדובאי בעודה יושבת בבית קפה ומנהלת שיחות עם תיירים ישראלים שמעוניינים להזמין אטרקציות מחברת התיירות שהיא בנתה בעשר אצבעות. "יש אין-ספור אפשרויות לבילויים – ביץ' קלאבים, מסעדות, מסיבות, אתרי נופש ויותר מזה. אני אוהבת את הקלות של החיים פה. גרים כאן אנשי עסקים מכל העולם והספקים המקומיים נכונים לשיתופי פעולה עסקיים".
"אפשר להזמין כל דבר עד הבית. למשל מישהו שינקה לך את האוטו בחניה, בדיקות קורונה, מעסה, טיפולי יופי לנשים, מצרכים לבית ולחיות מחמד, ואפילו פופקורן ישירות מהקולנוע", מסכמת זוהר בהתלהבות.
"אפשר להזמין כל דבר עד הבית, למשל מישהו שינקה לך את האוטו בחניה, בדיקות קורונה, מעסה, טיפולי יופי לנשים, מצרכים לבית ולחיות המחמד, ואפילו פופקורן ישירות מהקולנוע"
שלי זוהר, בעלת חברת תיירות בדובאי
ולמה את הכי מתגעגעת?
"מה שחסר לי כאן הוא בעיקר המשפחה, החברים וקצת ירוק. אין כאן הרבה פארקים, ובישראל הייתי רגילה ללכת לירקון לפחות פעם בשבוע".
חתונת הענק היהודית והמעטפת המשפחתית
הרב לוי דוכמן (29) החל לפעול באמירויות כבר ב-2014, הרבה לפני הסכמי אברהם – לאחר שהחליט לנסוע מתוך סקרנות ומצא עצמו מתאהב במדינה. מאז הוא ייסד שורה של מוסדות יהודיים וקהילות בדובאי ובאבו דאבי – לרבות סוכנות הכשרות הממשלתית, מערכת חינוך יהודית, בתי תפילה ומרכזים קהילתיים. "באמצעות ארגון Jewish UAE אני מסייע ברילוקיישן ובנטוורקינג עסקי לאמירויות", הוא מספר.
"יש כאלו שמגיעים לכאן עם מעטפת מלאה ממקום העבודה, ואז התמיכה היא יותר משפחתית וחברתית. למי שמגיע לכאן ללא מעטפת – אנחנו מנסים בנוסף לסייע במציאת עבודה, להסתגל למקום החדש, להכיר אנשים חדשים ולשלב את הילדים במסגרות החינוכיות", הוא ממשיך.
הרב דוכמן, שהספיק לחתן לא פחות מ-20 זוגות יהודים מאז תחילת פעילותו במקום, התחתן בעצמו לאחרונה, בחתונה היהודית הגדולה ביותר בהיסטוריה של האמירויות, בנוכחות 1,500 אורחים ובכללם בכירי ממשל אמירותים – ומקומיים רבים שהתרגשו מהחתונה המסורתית המיוחדת.
"אני חושב שהדבר הכי חשוב בכל רילוקיישן, מעבר לסידורים הראשוניים ולשלב ההתמקמות, הוא הצורך האנושי הבסיסי בחברה, להתמודד עם הגעגועים הביתה", מסכם הרב דוכמן. "אני מאמין ששתי הקהילות שהצמחנו בדובאי ובאבו דאבי הן דוגמה טובה לחיי קהילה אינטימיים וקרובים. אנחנו מקבלים המון תמיכה מהממשל המקומי, ומכיוון שהאמירויות הוא מקום מסודר מאוד והכול פה מאוד יעיל – תהליך הרילוקיישן עצמו קל יחסית".
"אין פה הרבה ילדים ישראלים"
הדיפלומטית הישראלית לירון זסלנסקי, בת 43 ואם לשלושה ילדים – היא כזו שמספיק להביט מהצד על העשייה שלה כדי להבין שהיא הבן אדם הנכון לתפקיד החשוב שאותו היא ממלאת - הקונסולית הכללית של ישראל בדובאי. היא כבר מכירה מקרוב את התרבות של איחוד האמירויות עוד מתקופת שירות קודמת וסוערת בטרם כוננו יחסים רשמיים בין המדינות, שוחה היטב בעולם הדיפלומטי ומגיעה לכל פגישה עם ניצוץ בעיניים ושליחות ענקית.
איך הייתה התחושה לסגור מעגל ולחזור לתפקיד דיפלומטי בדובאי, הפעם בגלוי?
"זו הגשמה של שאיפה מקצועית מאוד גדולה. זה להמשיך את אותה היסטוריה שהתחלנו לעשות לפני הרבה שנים. אלו יחסים חדשים שצריכים הרבה תשומת לב, החשיבות שלהם למדינת ישראל היא עצומה, וזה מעבר לשליחות. זה לפרוץ דרך וזה תהליך ארוך ואיטי. זכות לעשות את זה".
תוכלי לתאר איזה פוטנציאל יש ליחסים בין שתי המדינות?
"יש פה האבּ כלכלי מאוד גדול ולכן אנחנו רואים הרבה מקום לשיתופי פעולה בין חברות ישראליות לחברות מקומיות. יש המון עניין בטכנולוגיה ישראלית ובחדשנות ישראלית, זה דבר שיושב לנו גבוה על האג'נדה".
איך זה להיות האישה הישראלית הראשונה שממלאת את התפקיד פורץ הדרך הזה, כשלפנייך מילא אותו ישראלי אחד בלבד?
"זו מדינה ערבית, אבל אנחנו רק יכולים לקנא בייצוג הנשים שיש באיחוד האמירויות. המיוחד כאן שזו הנהגה מאוד צעירה ומשפיעה שמאפשרת לכל אחד באשר הוא להתפתח ולהגיע לעמדות מפתח. יותר ממחצית מהממשלה שרות וזה פחות משחק תפקיד".
"זו מדינה ערבית, אבל אנחנו רק יכולים לקנא בייצוג הנשים שיש באיחוד האמירויות. המיוחד כאן שזו הנהגה מאוד צעירה ומשפיעה שמאפשרת לכל אחד באשר הוא להגיע לעמדות מפתח"
לירון זסלנסקי, קונסולית בדובאי
בעלה, אוהד חורסנדי הוא דיפלומט בעצמו – סגן השגריר באבו דאבי – כך שאופי העבודה המאתגר כמעט שלא פגע להם בחיי המשפחה. עם זאת, הסתגלות הילדים לדובאי קשה יותר ומעסיקה אותה רבות: "האתגר הגדול הוא לעבור לפה עם משפחה, זו צורה אחרת. אין פה הרבה ילדים ישראלים וזו חוויה ראשונה שלהם של בית ספר בין-לאומי, אבל זה מקום שבסוף מקבל את כולם. זה ייקח להם זמן, אבל הבטיחו לנו שהם מסתגלים הרבה לפנינו".
מה מפתיע אותך בשיחות עם המקומיים בדובאי?
"כמה אהבה יש לישראל וכמה סקרנות. יש המון המון סקרנות".
מה לגבי ערבית? חשבת ללמוד את השפה?
"ניסיתי ללמוד ערבית, אבל לכולם יש פה אנגלית מעולה. תמיד נחמד ללמוד את השפה המקומית, והתחלתי ללמוד בארץ. אני מקווה להמשיך בזה. יש פה אוסף מאוד מרשים של תרבויות שפשוט חי יחד בהרמוניה".