כן כן, אני יכולה להגיד שיצאתי לדייט עם פבלו רוזנברג, שחזר לאחרונה לשוק הפנויים-פנויות. מההבנה הבסיסית שיש לי עסק עם גבר דרום אמריקני חם מזג במובן הטיני של המילה, עם תשוקה לחיים ולאכול, בואו נגיד שלא יכולתי לאפשר לעצמי לא לחרוג מהכלל הבסיסי שכל עיתונאית או מגישה בטלוויזיה יודעת - לא לאכול מול המצלמה. "כפי שאת רואה, השולחן מוכן וגם דאגתי שיביאו לנו משהו לנשנש", הוא אומר.
אתה אוהב בחורות שאוכלות בדייט או לא?
"כן"
לא סלט?
"בעיניי לאכול ככה עם הידיים זה האוסול"
פבלו, חזרת לחיי הרווקות. כמה דייטים כאלה יש בשבוע?
"לא, אין יותר"
אין?
"ננעלתי"
אתה מאוהב?
"נראה לי שכן, קצת"
אבל על אמת?
"אני חושב שכן"
"כמו גן שעשועים שלא נגמר, אוהב להיות ילד"
תאמינו או לא אבל כבר 30 שנה שפבלו רוזנברג, האיש והמבטא, לא יורד מהבמות. 30 שנות קריירה מוזיקלית שכוללות בתוכן את להקת "סטלה מאריס", להקת הרוק הכבד הראשונה שהוחתמה בארץ על חוזה בחברת תקליטים. עם קריירת סולו מצליחה, אלבומי זהב ושיתופי פעולה עם הגדולים ביותר - אם חשבתם שבגיל 57 פבלו רוזנברג מתיישב לסכם קריירה, תחשבו שוב.
האמנת שאתה תשרוד 30 שנות קריירה?
"לא. שירים כתבתי מגיל 13 וזה התגלגל ככה למקום הזה שהקלטנו ופתאום באו כל חברות התקליטים להחתים. ואז אמרתי 'אוקיי, הינה, הגשמתי את החלום'. זה היה משוגע, וואו, לא מאמין - פתאום השיר ברדיו. זה כמו גן שעשועים שלא נגמר. אני אוהב להיות ילד, אוהב לשחק".
אם נחזור רגע לענייני הדייטים, לפני כמה חודשים הודיע רוזנברג אחרי 13 שנות נישואים כי הוא מתגרש מאשתו השנייה ואם בתו, הדוגמנית לשעבר מירי לוי. הגירושים החזירו אותו למדורי הרכילות ועל הדרך גם לגיל ההתבגרות.
איך זה לחזור להיות בן 16?
"זה מטורף, בחיי. באמיתי אני אומר יש את הריח הזה בלהתנשק ובללכת מחובק ברחוב ולהיות כמו נער - הריח הזה נשאר לך על הפרצוף ואני הולך לישון עם זה ואומר 'זה לא הגיוני, המוח משחק איתך ומפיץ משהו' אבל זה היה אמיתי עכשיו. כמו שאני לא אובססיבי במקצוע שלי, אני אינטנסיבי בזוגיות. אני לטיני, ארגנטינאי, מרוקאי, בית שאני - אני הרבה דברים כאילו". מי שחווים על בשרם את המטבוחה הלטינית הזאת יותר מכול הם ילדיו מאשתו הראשונה נעמי אלשיך ז"ל, התאומים מיכאל ועמליה.
ואתם פתאום רואים את אבא שלכם בגיל 56...
"בגילנו", עונה הבת עמליה, ואחיה מיכאל מתערב: "57! נושק לשישים" בעוד פבלו מעיר: "אל תורידי לי שנה, אני אוהב שמוסיפים".
נושק לשישים... מתנהג כמו שאתם מתנהגים או אמורים להתנהג
"הוא עוד שנייה פותח טיקטוק", חושף מיכאל, ועמליה מספרת: "זה הכי מצחיק בעולם. הוא לפעמים מתקשר אליי ואנחנו מדברים על דייטים שלו וחברים לידי תוהים עם מי אני מדברת - ידיד או משהו - 'אה לא, זה היה אבא שלי, התייעץ איתי על הדייט'". שני האחים פוצחים בחיקוי לאבא, ועמליה מדגישה: "זה רק על קצה המזלג", בזמן שהאבא פבלו מסכם בצחוק: "משפחה בהפרעה".
ועמליה נזכרת: "כשיצאתי מהארון אמרתי לו 'אולי זה בגללך שאני אוהבת בנות, כל החיים החדרת לי כמה בנות זה יפה'" ומוסיפה בחיקוי: "אין על בנות, אני מבין אותך". האבא ממהר להסכים: "אין על נשים". והבת ממשיכה: "וגם, מה הוא אמר לי כשיצאתי מהארון? את זה אני מספרת לכולם. 'עמליוש, אין לי בעיה שתהיי לסבית, אבל אל תהיי צמחונית'. זה ישבור את ליבו". ופבלו מחדד: "כן, בארגנטינה זה קשה. שולחים לפסיכיאטר על דבר כזה".
"אני אתאיסט אבל עכשיו אני יודע שיש אלוהים"
וכמו שהבנתם, כשהוא מתאהב הוא דואג לכך שכולם יידעו, במיוחד החברים הטובים. ולחברים טובים כמו גל תורן מספרים הכול לפרטי פרטים, וגם לנו על הדרך. "זה היה בפוקס כאילו. יצאתי מחדר הלבשה בקיסריה העתיקה לעשן כי אז עישנתי, לפני שלושה שבועות. יושבת בחורה יפה, מעשנת גם, מסתכלת ככה ואומרת לי 'אה זה אתה?' ואמרתי לה 'ברור שזה אני'. גם הייתי לבוש כבר להופעה עם בנדנה, חתיך וזה, עם הדאווין. ואז אמרתי לה 'נכון שאת רוצה איתי לאנץ'?' אז היא אומרת כן ואמרתי לה 'קחי את הטלפון שלי'. 16 יום היא לא סימסה אמרתי 'טוב, בטח נתתי לה טלפון לא נכון'".
"ואז היא כותבת לי 'היי זאת אני מקיסריה, זוכר? מתי דרינק?'. קבענו לשבת. ואז אני רואה מישהי עם שיער פזור שחור, מהממת, גופייה לבנה וג'ינס עם כפכפים, הולכת ככה, ואני עומד ואומר 'יא אללה למה לא קבעתי עם זאת?' ואז היא עושה סיבוב ובאה אליי. ואמרתי 'אה, זאת את? אני חייב להגיד לך אני אתאיסט אבל עכשיו אני יודע שיש אלוהים". חברו גל תורן שואל: "אז עכשיו אתה מאמין באלוהים?" ופבלו עונה: "כשהיא איתי אז כן".
את גל תורן, אחד האנשים הקרובים ביותר לפבלו בשנים האחרונות, הוא הכיר בכלל על סט הצילומים של הסדרה "אורי ואלה". בימים אלה הסדרה מקבלת ספין אוף לתוכנית בכיכובו בשם "הברווזון המכוער", שתעלה בקרוב על המסך בהוט. החברות בין השניים הלכה והתהדקה כשהם יצאו למסע מול המצלמות בדוקו-ריאליטי "טיול אחרי צבא".
"התהליך שעברתי מהרגע שהסכמתי לעלות איתו לכרכרה - זה פתח לי את הצורה", משחזר תורן. "הייתי יורד בבוקר במעלית במלון, כועס - שש בבוקר אני רואה אותו שר באמצע הלובי ותיירים מוחאים כפיים. לאט לאט זה נהיה ממכר כי בסוף גם היכולת הזו להשפריץ את הדמעות והשמחה ואת מה שאתה חושב - זה תצוגת תכלית למשהו שגם אני יכול להיות. מאחורי כל האקסטראווגנזה הזו מסתתר איש ובסוף אתה זוכה גם בדבר הזה".
התשוקה המוזיקלית שהם חולקים והטיולים ברחבי הגלובוס הפכו את החברות בין תורן לרוזנברג למערכת יחסים אינטימית במיוחד, עד שלרגעים קטנים אפשר להתבלבל. "הקטע איתו זה כשהוא במשבר, הוא עדיין מסתובב עם חיוך על הפנים. קשה להבין בכמה מצוקה הוא נמצא", מסביר תורן. "קשה גם להאמין למה שהוא מתאר כי רגע אחרי זה אתה רואה אותו עף ושמח, אז זה משהו עדין כזה שאתה כל הזמן צריך לראות שלא נרדמת בשמירה". ופבלו מודה: "הרבה פעמים אני מרגיש את המקום הזה שאני צריך להישען עליו ושהוא ילטף לי את הראש".
"הכיסא שלה לא יתמלא"
ותורן יודע על אילו משברים הוא מדבר. השנים האחרונות לא היו פשוטות בלשון המעטה: ב-2019 מתה אימו של פבלו ממחלת הסרטן, 16 שנים אחרי שאביו נהרג במפתיע בתאונת דרכים בתל אביב.
אתה חוטף כאפות בחיים, בוא נודה על האמת
"כאפות? מכות גרזן אני חוטף. אם הייתי עץ אקליפטוס, מזמן הייתי נחצה לשניים"
אני רואה בן אדם כל כך שמח, מלא שמחת חיים. מאיפה הכוח? כי המוות הוא אורח קבוע אצלך בחיים
"בשנים האחרונות כן"
איך נשארים שמחים?
"קודם כל אני הבכור לחמישה אחים ואני ידעתי מגיל קטן שאני ברגע שהם לא יהיו אז זה אני. אני אבא שלי, של עצמי, ואני אבא ואימא של כולם. כמה שאני קטנצ'יק, אני חושב שיש לי הרבה כוח ועוצמה ויכולת לסדר את כל מה שנחרב ונהרס ונעלם. שמעתי מישהו שאומר, שהוא גם יתום, שהדבר היחידי שטוב ביתמות זה שזה כבר לא יקרה לו עוד פעם. ואתה מסתכל על אנשים שיש להם הורים ואתה מקנא בהם על זה שעדיין אומרים 'אבא שלי ואימא שלי ונוסעים להורים', אבל אז זה גם תוקף אותי ואני אומר: 'הם ימותו להם'".
כל השנים האלה שבהן המשפחה הזו הולכת ומתפרקת ואנשים הולכים ונעלמים...
"זה היה ככה - אימא שלו נפטרה, שנה אחרי זה אימא שלנו, שנה אחרי זה התגרש", אומרת עמליה. "בסדר, אבל הכיסא של אימא לא יתמלא. הכיסא של סבתא לא יתמלא...", עונה האב פבלו, והבן מיכאל עוקץ את אביו הרומנטיקן: "אבל הכיסא ההוא התמלא. מה זה התמלא? התמלא בארבע" ועמליה מוסיפה בצחוק: "צריך להוסיף עוד כיסאות".
והכיסא שלא יתמלא אף פעם הוא הכיסא של בת זוגו לשעבר נעמי. לפני שנתיים, ללא התראה מוקדמת, היא החליטה להתאבד לאחר מאבק ממושך בדיכאון קליני שהצליח להכניע אותה.
"היא אמרה 'הדיכאון מחבק אותי צמוד'"
אם אני צריכה להחזיר אותך לנקודת זמן אחת שבה אתה יודע בוודאות שהחיים שלך כבר לא ייראו אותו דבר?
"אה... כשנעמי התאבדה. זה כל הזמן היה שם, אבל כשזה קורה... אתה מרגיש שירו בך בבטן, קרעו אותך לגזרים אבל אתה עדיין חי אז אתה מדמם כל הזמן. אתה צריך לקחת את שני הבובונים האלה לתוך התופת". עוד הוא נזכר: "אמרתי לה 'למה נעמי, למה?' צעקתי עליה שבע פעמים 'למה? חכי קצת, מחר יהיה יותר טוב'.
עד כמה בעצם הרגשתם שאימא סובלת ממחלה?
"כן, היא תמיד הייתה קוראת לזה הסרטן הבלתי נראה", נזכרת עמליה. "דיכאון קליני זה כמו מחלה ממארת, לגמרי", קובע מיכאל.
זה לא פשוט. זה להתבגר ו...
"ולשמור עליה. כאילו, במקום שתהיה לי אימא, אני אימא שלה", עונה עמליה. "אני יכול להגיד לך שהיא כן הייתה חיה, חיה לגמרי", מדגיש מיכאל. "היו עליות וירידות כאלה אבל היא כן עבדה ביום שהיא התאבדה, הטלפון שלה היה פתוח על קבוצות ועל עבודה קדימה".
ועמליה נזכרת בשיחה האחרונה: "דיברתי איתה בטלפון, דווקא כאילו הייתה לי תחושה. כתבתי לה רציתי לבוא היום, אני אבוא מחר. ואז שאלתי אותה: 'איפה הדיכאון - דופק בדלת או יושב לידך?' אז היא אומרת: 'מחבק אותי צמוד'. עניתי: 'אז תגידי לו שיתפוס מרחק, כי מחר אני באה לחבק אותך. את לא תעשי כלום, נכון?' הייתה לי תחושה שאני צריכה לשאול את זה. היא עונה לי 'נראה לך? נפלת על הראש? השתגעת? שאני אעשה לכם את זה? ' כל הזמן הייתי אומרת לה אם את תמותי אני אמות ואז אבא ימות ומיכאל ימות, אסור לך למות, את חייבת להישאר'".
פבלו נזכר גם הוא ומספר לגל תורן: "אני זוכר כמה ימים לפני זה הלכתי אליך הביתה ואמרתי לך 'תראה, היא מתחילה עוד פעם לשמוע את השדים והרוחות'. והיה סגר ושתינו מלא ועשית מדורה על הפח - סאג'. חזרתי ב-2:30 בבוקר, היא ישבה במרפסת מתנדנדת ואמרתי לאיפה זה הולך הדבר הזה?".
"היא עשתה את זה כדי לשחרר את עצמה מזה", מסכם מיכאל. "אני חושב שהיא אמרה לעצמה: טוב, עמליה ומיכאל כבר מספיק גדולים כדי להבין שאני רוצה ללכת - ועשתה את זה". ואחותו אומרת "אחרי שזה קרה, אני זוכרת שכל כך התפרקתי שאמרתי 'זהו, אין לי יותר חיים. אני רק אהיה קליפה'. אבל גם אני וגם המשפחה הוכחנו אחד לשנייה שהחיים חזקים מהכול".
"לעולם לא יהיה בי מרמור"
"זה חלק ממה שאבא הביא לנו - את הגישה החיובית לחיים. אני גם בן אדם שאוהב לשמח ולשמוח ובהרבה תקופות מהחיים הזדהיתי איתה כל כך וחשבתי שגם אני כזו, שזה יהיה גם הסוף שלי ואני אהיה בדיכאון ואני כמו אימא והלך עליי - אבל נראה לי שעשינו את זה יפה. כשסיפרנו לאחותי בר היא התחילה לבכות ואמרה 'אני לא מאמינה שלא תהיה לכם אימא. אם אתם רוצים, אני מוכנה שאימא שלי תהיה גם אימא שלכם'".
אם יש מישהו שכל עוד הוא בחיים הוא חי בכל חלקיק שנייה, זה פבלו. בספטמבר הקרוב הוא יחגוג במופע גדול בזאפה אמפי שוני 30 שנות קריירה. 30 שנים שבהן הוא לא הפסיק לרגע להיות פבלו רוזנברג - הילד מרוסאריו, ארגנטינה, שעלה לבית שאן בגיל חמש והצליח להראות לכולם שכל יום הוא הזדמנות להיות גרסה יותר טובה של עצמך.
"לעולם לא יהיה בי מרמור", מצהיר רוזנברג. "החוכמה היא להשוות את עצמך למי שאתה היית פעם, תמיד תשווה לעצמך, לא למישהו אחר כי אין סוף לעשירים ממך, יפים ממך, ענקים ממך, מוצלחים... אני את שלי עשיתי, אוקיי? את זה אני יודע מזמן. תמיד אמרתי - אם מחר יסגרו עליי את השאלטר, יכבו לי את האור ואני אזדכה, אני חייתי טוב. ואני משאיר אחריי שלושה ילדים בונבונים שאני נמצא בתוכם ומשאיר קצת מוזיקה וקצת שמחה".