"כשהייתי בן 15 ישבתי עם אבא שלי בגינת הכלבים עם הכלב שלנו", פתח את סיפורו יובל, גבר צעיר, מזוקן וחייכן מול תלמידי תיכון באולם במרכז הארץ. הנערים נראו משועממים והתעסקו בסמארטפון, משדרים באופן גורף שיש להם דברים יותר מעניינים לעשות מאשר לשבת בעוד הרצאה חינוכית. הם צחקקו, זזו בחוסר שקט ושידרו תחושה כללית של "מה הביאו לנו הפעם?".
"צפינו שנינו בכלב שלנו, שראה כלבה ומיד התאהב", המשיך. "תוך כמה דקות הם התחילו לעשות את זה כמו בנשיונל ג'אוגרפיק. 'אתה יודע מה זה אומר יובל?', שאל אבא שלי. 'מה זה אומר, שאנחנו רואים פורנו כלבים?', עניתי. ואבא שלי, שהיה מחנך באמת מדהים, ענה: 'לא. זה אומר שאתה הבתול האחרון בבית!'". הנערים השתתקו. אם עד כה הקשיבו בחצי אוזן, פתאום הם החלו להזדקף בכיסאותיהם. הם הסתכלו אחד על השני ועל פניהם הבעה המומה שאומרת: כזה, לא הביאו לנו אף פעם.
כך נפתחת הופעת הסטנד-אפ היחידה מסוגה בארץ, שעוסקת בנושא שכולם פוחדים לדבר עליו: חינוך מיני. הסיפור שבו אביו צחק על היותו בתול הוא סיפור אמיתי מחייו של יובל והוא רק הפאנץ' הפותח במופע מצחיק, מביך ומעורר מחשבה, שמיועד לנערים ונערות ומנסה לפרק את ה"מוקש". מי שעומד על הבמה הוא יובל גטרויר בן ה-31 מתל אביב, גנן בגן ילדים במקצועו וסטנדאפיסט שמוכר ברשתות החברתיות בשם "יובל הגנן".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ייתכן שהפנים שלו גם מוכרות לכם ולכן: יובל היה גנן הילדים בתוכנית "החיים הסודיים של בני ה-4" ("יס"), והעלה לרשת סרטוני סטנדאפ ויראליים שזכו לאלפי צפיות ועוסקים בעבודתו כגנן. אך יש גם את מי שהספיק להכיר אותו בהקשר אחר לגמרי, דרך ההזדמנות שפתחה לו את הדלת לעיסוק בנושא המיניות - ומיניות גברית בפרט: השתתפותו בסדרה "ערים: גברים מדברים מיניות" ("הוט 8"). הסדרה עלתה בקיץ הקודם והיא מגוללת את סיפורם של גברים בגילים שונים, שמספרים בכנות ובפתיחות על חוויותיהם המיניות. ליהוקו של יובל לסדרה לא היה קשור כלל לפעילותו כגנן או כסטנדאפיסט, אלא הגיע ממקום אחר לחלוטין - בעקבות פוסט בודד שכתב יום אחד בפייסבוק.
באוגוסט של שנת 2020 התרחש אונס הנערה במלון הים האדום באילת. לפי העדויות, תור של כ-30 גברים חיכה מחוץ לחדר במלון. "כל המדינה רעדה וגם אני מיד רציתי לכתוב משהו ברשת ולהנכיח את הזעזוע שלי מהמקרה", סיפר יובל בריאיון ל-N12. "לכולם היו דעות על האירוע הזה, כל הפייסבוק היה מלא. כולם צקצקו בלשונם: 'איפה האימהות של הנערים? איפה אימא של אותה נערה?' ואז נתקלתי בכתובת שאומרת: 'כל אישה מכירה אישה שהוטרדה מינית, אבל אף גבר לא מכיר גבר שהטריד מינית'. אמרתי לעצמי, וואו. רגע. הסתכלתי על כל מיני פוסטים של חברים שצקצקו גם הם ואמרתי לעצמי, 'היי, אני מכיר כמה מהסיפורים שלך. וגם את שלך, וגם את שלך'. חשבתי, איך זה שאף אחד לא לוקח אחריות על מה שהוא עשה? יש חץ חזק מאוד שמופנה החוצה, תנסה רגע לכוון אותו עליך".
"נפלה אצלי ההבנה שביקום לא כזה רחוק מהיקום הזה, הייתי מוצא את עצמי בתור אחד האנשים שחיכו בתור", סיפר יובל. "ניסיתי להיזכר בתרחיש שבו אני הייתי הפוגע, או על סף פגיעה. כתבתי את הפוסט, שהיה בהתחלה שלי מול עצמי. לא הבנתי מה הטעם ולמה לפרסם אותו בכלל. ואז נזכרתי מה הטעם והוספתי שורה אחרונה: 'איפה הגברים שיחנכו את הגברים?"
הפוסט של יובל התפוצץ ברשת. בעקבותיו, כאמור, לוהק לסדרה "ערים" ושם החל להתגלגל כדור השלג שיוביל אותו לימים לעסוק בנושא. פנו אליו ברשת גברים שרצו להתוודות, שלחו לו מיילים בעילום שם: "פגעתי ואני הולך עם זה שנים", "עשיתי מעשה מזעזע". יובל ניסה לענות לכולם, העלה בעמוד שלו וידויים אנונימיים ועודד אחרים להמשיך ולשתף. הוא הבין שנעשה פה משהו חשוב, אבל הרגיש שזה לא מספיק. ואז, במקרה, פגש את טל ונמרוד.
טל קפלן ונמרוד איוניר בני ה-30 הם אנשי חינוך במקצועם. במקביל לסיפור האונס, הפוסט של יובל ועליית הסדרה, הם החלו כל אחד בנפרד לעסוק בחינוך למיניות מיטיבה במוסדות חינוכיים בעיר חיפה שבה התגוררו. בסגר הראשון של הקורונה הם החליטו לשתף פעולה והקימו יחד את "נקודת מפגש", מסגרת בלתי פורמלית המעבירה סדנאות ותהליכים לנערים ונערות בנושא מיניות. "כשמדברים עם נערים על מיניות, ועל גבריות באופן ספציפי, צפה המון אמת", הסביר נמרוד בריאיון ל-N12. "יש משהו בתוכן הזה שיוצר אינטימיות ושאי אפשר להישאר אדישים אליו. מה שחיבר ביני לבין טל היה ששנינו רצינו להיות מודל טוב לנערים, והרגשנו שאנחנו מסוגלים לזה". בהמשך הם צירפו את יובל - בתפקיד שנתפר במיוחד בשבילו.
המטרה היא לעשות עבודה שמחוברת לתחושות ולרגשות. אנחנו רוצים שהנערים והנערות יידעו להגיד: 'כשמתכווצת לי הבטן במפגש מיני זה סימן לא טוב'"
"זה רחוק מאוד מחוויית שיעור חינוך מיני, שבו היועצת מסבירה או מקרינה סרטון", המשיך טל. "זה חווייתי, משחקי, תיאטרלי. לפעמים עושים מדורה ומדברים סביבה. מייצרים הרבה חוויות חושיות כדי שהנער ירגיש שאפשר ליהנות מלדבר על מיניות – לא חייבים לשבת בחוסר נוחות בזמן שמישהו מדבר מעליך. המטרה היא לעשות עבודה שמחוברת לתחושות ולרגשות. אנחנו רוצים שהנערים והנערות יידעו להגיד: 'כשמתכווצת לי הבטן במפגש מיני זה סימן לא טוב'".
מה שאולי נשמע כמו סדרה של מפגשים חד-פעמיים עם בני נוער ברחבי הארץ, הוא למעשה חלק מרעיון גדול הרבה יותר. המדריכים של "נקודת מפגש" רואים במפגשים כחלק מתהליך שלם שמצריך שיחות עם הצוות החינוכי, ההורים, התלמידים וחוזר חלילה. "אנחנו באים לרגע ומי שמשפיע על הילדים באמת זה הצוות וההורים", אמר טל. "תהליך של חודשיים יכול להתחיל במפגש עם ההורים שבו אנחנו נותנים להם כלים איך לפתוח את הנושא עם הילדים שלהם. אחרי עוד כמה מפגשים עם הנערים אנחנו חוזרים לקהילה לסכם את התהליך ותמיד מסיימים עם כלים להמשך".
"המבוכה היא חלק מהדבר"
אחרי תקופה של פעילות מוצלחת וגיוס מדריכים נוספים, נמרוד וטל הכירו את יובל במקרה, דרך חברים. "ראינו הופעת סטנד-אפ שלו למבוגרים ונקרענו מצחוק", סיפר טל בחיוך. "חשבנו לעצמנו, איזה כלי מדהים זה הומור. הכרנו גם את הרקע שלו מ'ערים'. כחלק מהשאיפה לקחת תכנים שקשורים למיניות למקום שהוא 'הכי רחוק מהיועצת', מקום כייפי ובגובה העיניים, הצענו לו לשתף פעולה ולשמחתנו הוא הסכים בהתלהבות".
כך השלושה החלו יחד תהליך משותף ומאוד אינטנסיבי: יובל הגיע לראות סדנאות, למד והתעמק בתוכן. הוא הביא סיפורים מילדותו ויחד הם מסגרו אותם בצורה חינוכית שמתכתבת עם המסרים והמטרות של "נקודת מפגש". שלושתם הריצו את המופע בינם לבין עצמם שוב ושוב, עובדים כל יום כדי להתאים את התוכן בצורה הרגישה, המצחיקה והמדויקת ביותר. תוך כמה שבועות זה היה מוכן.
"המופע סובב סביב ילד בתול והמרדף שלו לאבד את הבתולים", הסביר יובל. "זה ילד שלא היה לו את הליווי וגדל בלי דמות שתדבר איתו על מיניות - והילד הזה היה אני. בסטנדאפ אני מספר שהדבר היחיד שאבא שלי לימד אותי על איך מתייחסים לאישה זה ללוות אותה הביתה כשמאוחר". אביו של יובל נפטר לפני כ-4 שנים ולא זכה להספיק לראות את המופע. "אבל הוא מאוד נוכח במה שאני עושה", אמר בחצי צחוק.
כחלק מתהליך התבגרותו, כמו גם של נערים רבים מדי, יובל היה צריך ללמוד בעצמו איך להתנהל בסיטואציות מיניות שהיו לעיתים מצחיקות והזויות, חלקן גם משפילות. "בתור ילד, מין זו בעיה ומאבק. נקודת המוצא היא תמיד מבוכה. אבל המבוכה היא חלק מהדבר, גם בסטנדאפ. אם זה לא מביך בכלל, כנראה אנחנו עושים משהו לא נכון", אמר. "אני זוכר את הפעם הראשונה שעלינו עם המופע, היינו לחוצים מאוד. איך הילדים יגיבו? איך המורים? ולראות אותם צוחקים ושיש הקשבה אמיתית - זה משהו אחר". נמרוד הוסיף: "יש ליובל יכולת מטורפת לגרום לך להיות ממש קשוב. לומר לעצמך: 'אני לא מאמין שהוא מדבר על הדברים האלה'. לשבת בחוסר נוחות ואז לצחוק מפאנץ' מפתיע - זו הרכבת הרים שאנחנו מנסים ליצור, מעין דרך אחרת לחשוב על מיניות. יובל מביא מסרים מדויקים בתוך אישיות שהיא מאוד נעימה ועממית".
בתוך המופע, לאחר רצף בדיחות מוצלח במיוחד יובל עוצר וממשיך לסיפור הבא, נראה שעם קושי. "הלחץ של החברה על בנים - אין לו סוף". הוא אומר באיטיות ועוצר לפני המשפט הבא. "כאילו הגעת לאיזה יעד ואז פתאום יש יעד חדש: 'להיות הכי טוב', ואז 'להיות עם כל אחת' ואז 'כל הזמן'... כמו ילד שלומד לשחות וכל הזמן מתרחקים ממנו ואתה מתעצבן כי עד שכבר הגעת... מין מרוץ אין-סופי שאף אחד לא סיפר לך עליו ועדיין מצפים שתנצח בו".
כחלק מהשיח על רצון מול ריצוי חברתי, בסדנה משתמשים בכלי שנקרא "ארבעת המרכזים" ונועד לעזור לנער לזהות את הרצון שלו בסיטואציה מינית דרך החיבור ללב, לראש, לתחושת הבטן ולמשיכה המינית. המטרה היא שהנער ילמד להיות קשוב לעצמו כשהוא עומד בפני סיטואציה מינית ורוצה לבדוק את עצמו מולה. גם במופע נשזרו סיטואציות שעושות שימוש בכלי - ויובל לא פעם מדגים מסיפורים אישיים שלו: "העמדנו כריות בשורה והלבשנו עליהן חזיות שגנבתי מאמא שלי כדי להתאמן על פתיחת חזייה ביד אחת. 'אתה חייב לתת שואו, לשחק אותה תותח', שאקד אמר לי. תגידו – איך אני אמור להיות תותח על הפעם הראשונה? למה זה נראה הגיוני למישהו? הראש אמר ללכת על זה, אבל הבטן הרגישה מוזר. רציתי להגיד לבחורה – וואלה, אני ממש מתרגש ואין לי מושג איך פותחים את זה - אבל הקשבתי לשאקד המומחה. בסוף החזייה הראשונה שפתחתי הייתה בכלל בפתיחה קדמית. התאמנתי באטרף על כריות ועדיין יצאתי פארש".
התוכן שעולה הוא אמנם מצחיק, אבל גם מורכב ודורש מרחב לעיבוד. "ישבנו עכשיו 100 ילדים, צחקנו, התכווצנו, נהנינו, היה קשה – ואז יש רגע לדבר על הדברים", הסביר טל. "חשוב לנו שיהיה גם מקום להיות רגישים ולראות איך כל אחד חווה את זה. אחרי המופע מתחלקים לקבוצות קטנות והשיתופים שיוצאים מהנערים הם מדהימים. המשוב שתמיד חוזר על עצמו הוא: 'אף פעם לא דיברו איתנו על מיניות באופן הזה".
יובל מספר שרק בסוף המופע הראשון הוא התחיל להבין את גודל הדבר. "זה היה הרבה יותר מצחיק וטוב ממה חשבתי, אנשים היו בטוחים שאני עושה את זה כבר המון זמן. פתאום הבנתי את המעמד. נערות אמרו לי, 'היית צריך לבוא הרבה קודם. אתה צריך להתחיל בכיתה ט', אנחנו כבר עברנו דברים. באת באיחור'. נער אחר בא וסיפר לי על בעיות שלו עם חברה שלו, ועוד אחד כדי להתייעץ לגבי זהותו המינית. תודות לליווי של המדריכים ב'נקודת מפגש' היה לי מושג מה לענות להם בכלל. אחרי כל מופע נערים רוצים לקחת את הטלפון שלי ולספר לי את הסיפור שלהם, להתייעץ איתי. אין להם עם מי לדבר על זה, עד כדי כך".
"מתקשרים ואומרים לנו: 'אתם חייבים לבוא'"
במסמך שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת לפני כחודש, הוצגו נתונים הנוגעים לפגיעות מיניות שבוצעו על ידי קטינים, בדגש על גילאי 12-18. הנתונים מעידים על כמה מאות בני נוער שפוגעים מינית מדי שנה: רק בין השנים 2017-2021 נפתחו בין כ-500 ל-640 תיקי חקירה בגין עבירות מין של קטינים. אמנם רוב הקטינים שמתנהגים באופן לא הולם אינם נחשבים למתעללים מינית, אך הם בהחלט נמצאים על רצף הכולל בין היתר חשיפה לתכנים פורנוגרפיים, התעללות, חווית טראומה כלשהי או פגיעה מינית או פיזית.
צוות "נקודת מפגש" מעידים שכ-30% מבתי הספר פונים אליהם רק אחרי שיש פגיעה מינית. "מתקשרים ואומרים לנו: 'אתם חייבים לבוא, קרה כך וכך'. לפעמים הם לא מספרים מה קרה, אלא פשוט אומרים: 'החלטנו שאנחנו רוצים שתגיעו - אבל תבואו כבר בשבוע הבא'. במקרה כזה זו עבודה אחרת לגמרי", טוען נמרוד. "כל מרחב שנגיע אליו זה מרחב שיש בו טראומות מיניות ודורש רגישות, אבל על אחת כמה וכמה כשמזמינים אותנו בהקשר הזה. לפעמים זה גם עצוב ב'פלסטריות' של זה. אנחנו מסבירים ששני מפגשים לא יפתרו את הסיפור: יש פה תהליך, קהילה, אדוות שנוצרו".
אחד מהמפגשים שמועברים סובב סביב הנושא של הפצת תמונות ברשת, על ההיבטים המוסריים והחוקיים של התופעה. נמרוד סיפר שבעקבות מפגש כזה אחד החניכים הצליח לעזור לנערה שתמונותיה שותפו ברשת ללא הסכמתה. "הגיעה אליי תמונה של מישהי בעירום", סיפר החניך. "מחקתי אותה מיד והתקשרתי אליה ליידע אותה. דיברתי גם עם חברים שלי שימחקו". במקרה כזה ואחרים שבהם נעשתה פגיעה, המדריכים מתחילים בעבודה מערכתית. "זה מאוד מרגש להבין שמשהו מופנם", סיפר נמרוד. "אבל בגלל שאתה מגיע רק לרגע צריך לעבוד עם זה מול הצוות החינוכי. שיתפנו אותם ודיברנו על איך מלווים את המקרה באופן הכי רגיש. למרבה הצער, יש גם סדנאות שאחריהן מגיעות נערות ומספרות שהן פתאום מבינות שנפגעו. גם במקרה הזה עושים עבודה מערכתית: שואלים את הנערה מה היא רוצה לעשות ופונים יחד איתה ליועצת ולבית הספר".
השמועה על הסדנאות של החבר'ה שמדברים בשפה שמוכרת לדור הטיק-טוק ממשיכה להתפשט ובתי הספר מזמינים שוב ושוב את המחנכים הצעירים. כיום "נקודת מפגש" מונה כ-25 אנשי צוות שנמצאים בשיאן של ההכנות לשנה הבאה. בין הפרויקטים שלהם מלבד הסדנאות בבתי הספר, הם מפגשי הורים וילדים. "אנחנו שואלים את הנערים 'מה הייתם רוצים שההורים שלכם יידעו?' ויוצאים מהם דברים כל כך יפים", שיתף טל. "אחד האהובים עליי: 'אם לא תעשו את זה מביך, זה לא יהיה מביך'. אמירה מדהימה, של ילדה בכיתה י'! לא יכולנו לנסח את זה יותר טוב בעצמנו. ההורים מתרגשים עד דמעות, כי הם חווים כל הזמן פער. המטרה שלנו היא לגשר על הפער הזה". פרויקט נוסף הוא סדנאות באולפן לעולים חדשים בשפות רוסית, ספרדית ואנגלית. נכון להיום הן מועברות לכ-2,000 עולות ועולים בשנה ומתחילות בללמד את חוקי העונשין של מדינת ישראל - ועד לרמת התקשורת המקובלת.
נועה נופר היא מחנכת למיניות חיובית, ממייסדות המיזם "LAVO - לדבר מין ההתחלה", מורה בתיכון ודוקטורנטית בתחום של חינוך למיניות. על "נקודת מפגש" היא מספרת: "הם מביאים משהו חדש לתחום של חינוך למיניות בכך שהם מחזירים את הכוח לנערים ולנערות שהם פוגשים. המפגשים שלהם מתמקדים במיניות חיובית ונעימה, מעודדים חשיבה ביקורתית ומשתמשים בכלים ומיומנויות שיעודדו יחסים חיוביים. החידוש שלהם הוא גם בלהסביר "מה נכון במיניות?", שזה כל-כך שונה ממה שבדרך כלל נוער רגיל לשמוע, כי לרוב מדברים איתם על פגיעות מיניות ומה לא נכון".
"כמובן שצריך לעשות חינוך מיני רגיש וקשוב, מותאם גיל, תרבות ואוכלוסייה. דתיים וחילוניים לא צריכים לעבור את אותו הדבר, כך גם תלמידים בכיתה ז' אל מול תלמידי כיתה י'. אבל מיניות היא דבר כל כך עמוק בנפש האדם שחייבים להתייחס אליו"
בעקבות פרשת החשד לאונס בבית ספר תיכון בתל אביב, בדצמבר של שנת 2021 נפגשה הוועדה לקידום מעמד האישה לדיון מיוחד סביב התמודדות מערכת החינוך עם אלימות מינית. עקב הדיון הוחלט על מתן משאבים תקציביים לתחום החינוך המיני ברמה הבית ספרית – כל בית ספר יוכל להחליט באיזה אופן להשתמש בהם: מהעברת תכנים בכיתות ועד ארגון ימי שיא, סדנאות להורים ועוד. בעקבות ההכרעה ליישם את המדיניות במוסדות החינוך החל משנת הלימודים הקרובה כתוכן חובה כבר מכיתה א', החלו להישמע קולות של הורים מודאגים שטוענים כי לבית הספר אין סמכות לחנך בנושא כל כך רגיש. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' אף יצא בהכרזה: "מדובר בטרלול פרוגרסיבי".
גל הטרלול הפרוגרסיבי האדיר השוטף את מערכת החינוך הממלכתית יכול להיות שעתו היפה של החינוך הממלכתי דתי.https://t.co/UBIn6HPial pic.twitter.com/3lwoLUzKkT
— בצלאל סמוטריץ' (@bezalelsm) June 26, 2022
"אם לא תעשו חינוך מיני, הם יקבלו אותו בכל זאת - פשוט לא מכם", פתח טל כמסר להורים בתגובה לסערה שעוררה המדיניות החדשה. "חינוך מיני זו אחריות משותפת, קודם כל של ההורים וגם של המסגרת החינוכית. כמו שנותנים מסרים של זהירות בדרכים שברור שכולם צריכים לטפטף לילד ולא להגיד 'בטח ידברו איתו על זה בבית', כך גם יש אחריות חברתית לדבר על חינוך מיני. אנחנו פוגשים את זה בשטח: ילדים שגדלו במקום שבו נתנו למיניות מקום בשיח חוו התבגרות מינית טובה ובריאה יותר וסביר שהם יפגעו פחות. במקומות שבהם זה מודחק, מבויש או לא מתקיים בכלל – הדברים צפים בצורה לא בריאה".
"הורים צריכים לדעת מה הילדים שלהם עוברים. אם יש פער בין תפיסות העולם של ההורים לבין התוכן שעובר, זכותם להתערב: לעולם לא נחתור תחת החינוך שלהם. אבל חייבת להיות מעורבות הורית כלשהי בנושא. להגיד שבגלל פחד אסור לדבר על זה במערכות החינוך?"
נמרוד המשיך ואמר: "כמובן שצריך לעשות חינוך מיני רגיש וקשוב, מותאם גיל, תרבות ואוכלוסייה. דתיים וחילוניים לא צריכים לעבור את אותו הדבר, כך גם תלמידים בכיתה ז' אל מול תלמידי כיתה י'. אבל מיניות היא דבר כל כך עמוק בנפש האדם שחייבים להתייחס אליו. הממוצע של החשיפה לפורנוגרפיה הוא אזור כיתה ד' וכבר בכיתה ה' מגיעים אלינו חבר'ה אחרי שכמעט מחצית מהקבוצה, לפחות בקרב הבנים, כבר נחשפו לפורנו. מה הם יודעים? אז להגיד שאין על מה לדבר זה מופרך - כל הסביבה מדברת על זה, הרשתות שהם נמצאים בהם, הסדרות שהם רואים. הכול מדבר מיניות. צריך לתווך את זה. היכולת של הילדים לא להתבייש משפיעה כל כך הרבה על הרווחה שלהם שזה פשע לא לתת לזה מקום".
יחד עם זאת, יש הבנה בקרב הצוות לגבי הפחד של ההורים. בעיניהם, המעורבות של ההורים היא דבר חיובי והכרחי. "זה מפחיד שמדברים עם הילד שלי על משהו כל כך עמוק בלי שיש לי שליטה על זה", הם מסבירים ברגישות. "באופן חד משמעי: הורים צריכים לדעת מה הילדים שלהם עוברים. אם יש פער בין תפיסות העולם של ההורים לבין התוכן שעובר, זכותם להתערב: לעולם לא נחתור תחת החינוך שלהם. אבל חייבת להיות מעורבות הורית כלשהי בנושא. להגיד שבגלל פחד אסור לדבר על זה במערכות החינוך? נותר רק לקוות שאותם הורים כן מדברים על זה בבית עם ילדיהם, אבל אין וודאות לכך".
"להגיד שאין על מה לדבר זה מופרך - כל הסביבה מדברת על זה, הרשתות שהם נמצאים בהם, הסדרות שהם רואים. הכול מדבר מיניות. צריך לתווך את זה"
במפגשים של "נקודת מפגש" המדריכים שואלים את ההורים: "מה אני מאחל להתבגרות המינית של הילד שלי?" בצוות מספרים שיוצאים מהם דברים מדהימים: "שיהיו לו התנסויות טובות ובריאות", "שיאהב את עצמו", "שיקשיב לצד השני". בסופו של דבר, הורים רוצים שלילדים שלהם יהיה טוב ושיאהבו. אותם הצעירים ששמים כנר לרגלם שיח פתוח ובגובה העיניים מאמינים בלב שלם: כך צריך להיראות חינוך למיניות.
"אני כל כך שמח שהחבר'ה האלה קיימים", אמר יובל והכריז חגיגית שהוא רוצה לעבור הכשרה ולצד המופע להעביר סדנאות בעצמו כמדריך מן המניין. "בהתחלה, כשהפוסט יצא, הרגשתי שאני לבד. היום התחושה הזו התחלפה בתחושה של שליחות עילאית. אנחנו נפגשים לימי גיבוש של כל הצוות ויש שם אנשים מדהימים אחד אחד. אתה רואה את השיח, את הצורה שבה הם מתבטאים. נעשה פה משהו מאוד מדויק".
בינתיים, לפני שיהפוך למדריך, יובל ממשיך להופיע עם הסטנד-אפ שמתחיל בסיפור על נער בתול ומבולבל ומסתיים בהרמוניה - כשהלב, הראש, תחושת הבטן והיצר המיני מסונכרנים. המסר של אותו הנער, שגדל להיות בחור מצחיק וכריזמטי, הוא שכשאתה בקשב לעצמך ויוצר תקשורת טובה עם הפרטנר - אפשר להשליך הצידה תחרות וציפיות חברתיות. או כמו שמסכם יובל את המופע: "זו לא תחרות ריצה, אלא ריקוד משותף - וכל פעם ריקוד אחר. אתה יכול להיות הרקדן הכי טוב בעולם אבל אם אתה לא בקשב למי שאתה רוקד איתו, הריקוד ייצא מעפן. אתם תדרכו אחד לשני על הרגל".