כשחנן ויסמן עמד השנה תחת החופה עם בחירת לבו, השמחה הייתה מהולה בעצב. "יש תחושה קשה בבטן שהוא חסר. חשבתי על השמחה הגדולה שהייתה יכולה להיות אם אחי ינאי היה כאן", הוא משחזר בריאיון ל-N12. "באיזשהו שלב אתה מבין שהוא תמיד יישאר איתי במחשבה, ובכל זאת צריך לשמוח ולהתקדם. אני לא רוצה להיות בן אדם עצוב, בטח לא ביום החתונה שלי. אז אתה מגרש את המחשבות, וגם כשזה עולה אתה אומר לעצמך: 'הטרור לא יצליח לנצח אותנו'".
ב-16 בפברואר 2016 נרצח אחיו של חנן, סמ"ר ינאי טוביה ויסמן, כשהסתער בידיים חשופות על מחבל שניסה לדקור לקוחות בסופרמרקט בשער בנימין. לפני חתונתו ערך חנן ביקור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל: "הנחתי הזמנה על הקבר שלו ובכל אותו יום, עד החופה, הרגשתי את תחושת החסר. כשאני מדפדף באלבום החתונה, אני רואה את התמונות עם האחים שלי: תמונה עם כל אח בנפרד ותמונה עם כל אח יחד עם בת הזוג שלו והילדים. כשאני מגיע לתמונה עם יעל אלמנתו של ינאי - זה לא אח שלי שעומד לידנו".
"בכל אותו יום, עד החופה, הרגשתי את תחושת החסר. כשאני מדפדף באלבום החתונה, אני רואה את התמונות עם האחים שלי וכשאני מגיע לתמונה עם יעל אלמנתו של ינאי - זה לא אח שלי שעומד לידנו"
חנן ויסמן
בתור האח הקטן מבין ארבעת הבנים במשפחת ויסמן, חנן היה האחרון להתגייס. זה קרה שלוש שנים לאחר נפילתו של ינאי בפיגוע ובבית ההורים במעלה-מכמש עלו חששות. "תהליך הגיוס שלי לא היה כל כך פשוט, ההורים שלי היו צריכים לחתום על ההחלטה להתגייס לקרבי. זה לא קל עבור הורים שכולים וגם אני חשבתי באותם ימים המון על ינאי".
חנן התגייס ליחידה קרבית מיוחדת ועבר מסלול הכשרה מפרך: "במסעות הארוכים חשבתי על זה שאני ואח שלי פחות או יותר באותו הגודל. אח שלי סחב על גבו פק"ל כבד מאוד בצבא ואני אחד שקצת יותר קשה לו לזוז. חשבתי: 'איך הוא עשה את זה ולי כל כך קשה?' זה תמיד נתן לי מוטיבציה".
כשעלה על מדים בפעם הראשונה, חנן חזר ליום שבו אחיו הגדול נכנס לראשונה בשערי הבסיס. "אני זוכר את הגיוס שלו, זה היה בדיוק לפני מבצע צוק איתן וזו הייתה תקופה שבה כל האחים הגדולים שלי שירתו יחד בצבא: הגדול היה במרחק חצי שנה לשחרור, האח השני חתם קבע וינאי בדיוק התגייס. נסענו לבקר אותו כשהיחידה עלתה לתגבר בחברון. הקצינים ביקרו אצלנו בבית ובכל סוף שבוע, הייתי שומע את הסיפורים שלו".
"חשבתי האם היה לי אומץ כמו שהיה לינאי?"
במרץ 2014 סמ"ר ינאי ויסמן ז"ל התגייס לשירות כלוחם בחטיבת הנח"ל. "אני זוכר את היום הראשון שהוא הגיע לטירונות, בחור שחום עם משקפיים", משחזר רס"ן נאור פאעל, קצין המבצעים של חטיבת הנח"ל, אז מפקד הטירונים בבסיס האימונים של החטיבה. "הוא סיפר לי על אשתו הטרייה וזו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי פקוד נשוי. מהרגע הראשון הרגשתי שהשיח בינינו היה קצת יותר בוגר מהשאר. כשחייל שואל אותך כמפקד 'מה שלומך?' זה רגע מטלטל. לא הייתי רגיל שחיילים שואלים אותי איך עבר סוף השבוע, וינאי היה אכפתי יותר מהפקודים שהכרתי. הוא היה בחור מצחיק עם הומור תמים כזה".
"השיח בינינו היה קצת יותר בוגר מהשאר. כשחייל שואל אותך כמפקד מה שלומך? זה רגע מטלטל. לא הייתי רגיל שחיילים שואלים אותי איך היה סוף השבוע, וינאי היה אכפתי יותר מהפקודים שהכרתי"
רס"ן נאור פאעל, קצין המבצעים של חטיבת הנח"ל
בכל ערב כשהטירונים נעמדו לצד המיטות לבושים בפיג'מות, לאחר שצחצחו שיניים, רס"ן פאעל היה נכנס אל האוהל ועורך סיכום יומי. "ינאי היה סקרן מאוד. הוא היה שואל המון שאלות במהלך היום שלא בהכרח היו קשורות לתוכן שעסקנו בו באותו הרגע. צחקתי איתו ואמרתי: 'בכל ערב לפני שהולכים לישון נעשה פינת שאלות עם כל השאלות שאתה רוצה לשאול במהלך היום: על הצבא, על הטירונות, על התפקיד הבא, יש לך כמה דקות בכל ערב לשאול אותן'".
בהוראת מפקדו, ינאי היה כותב את השאלות בפנקס במהלך היום: "ובערב זו הייתה פינת השאלות של ויסמן", הוא מספר. "זו הייתה מעין דרך לשבור את הקרח עם החיילים והזדמנות לסכם את היום. רגע של הפוגה שבו אני כמפקד בטירונות פתאום הרשתי לעצמי לחייך ולשאול שאלות שבדרך כלל לא נהוג לשאול, אבל כיוון שזו פינת השאלות של ויסמן – מותר".
לקראת סוף השירות, ינאי ומפקדו ישבו לשיחות 'אחד על אחד'. רס"ן פאעל נזכר: "דיברנו על החיים, על זוגיות ועל העתיד. ינאי התלבט אם לצאת לקורס מ"כים והתלבטנו בקול רם איך משלבים בין חיי משפחה לצבא. ינאי ציפה לתינוקת חדשה ובחר להשקיע את זמנו בהקמת משפחה. אמרתי לו: 'את התרומה שלך לצה"ל תרמת כלוחם שמגן על המדינה בכל יום'".
מנע את המשך ההרג
זמן קצר לאחר השיחה עם מפקדו, בחופשת רגילה לפני השחרור, אירע הפיגוע שגבה את חייו. כשערך קניות לשבת עם אשתו ובתו התינוקת בסופרמרקט באזור התעשייה שער בנימין החל מחבל לדקור את הלקוחות. ינאי ששמע את הצעקות התקרב לזירה ונלחם במחבל. בידיים חשופות הוא הסית אותו מהנדקר ומנע את המשך ההרג. "הוא פעל בדרך הכי ערכית שאני יכול לתאר לעצמי וכפי שמצופה מחייל - לקום ולפעול כדי להגן על האנשים, גם כשהוא בסביבה אזרחית וללא מדים", אומר רס"ן פאעל.
"אחד החברים התקשר לבשר לי על מותו וכל הגוף שלי היה בצמרמורת", הוא אומר בכאב. "זה היה רגע דרמטי: לאבד חבר לנשק זה מטלטל. אני זוכר שאמרתי לעצמי 'זה היה יכול לקרות לכל אחד, גם לי'. חשבתי מה אני הייתי עושה? האם היה לי אומץ כמו שהיה לינאי?"
"הגשנו פעמיים ערעור כדי שיחמירו את גזר הדין"
מתברר כי מעשה הגבורה של ינאי היה אופייני לו וכבר מגיל צעיר הוא נהג לעזור לזולת. "היינו הולכים ברחוב והוא היה רואה אדם עם פנצ'ר, עוצר לידו ומחליף בעצמו את הגלגל", נזכר חנן, אחיו הצעיר. "היום כשאני בצבא אני מרגיש שיש לי אחריות על הכתפיים כשאני נמצא באזרחות. בתור אחד שלובש מדים וגם ללא מדים - אני מבין שזה התפקיד שלי לבוא ולהגן".
את הבשורה על מותו של אחיו הגדול חנן קיבל כתלמיד בפנימייה, רק בן 16. "עשיתי ריצה עם חבר וכשסיימתי את הריצה המדריך שלי ניגש אליי בלחץ ואמר לי 'אבא שלך רוצה לדבר איתך'. אבא אמר לי שינאי היה בפיגוע ושניסע לבית החולים בירושלים כמה שיותר מהר".
"לקח לי זמן עד שהאסימון נפל", מספר חנן, "לא הבנתי כל כך מה קרה הרגע, מה היה פה. עד סוף ההלוויה עדיין הייתי בתוך איזו 'בועה' ולא האמנתי שזה באמת הסוף. בשבת פתאום קלטתי מה קורה. בתור ילד לראות את ההורים שלי סובלים היה החלק הכי קשה, כי הם הסמל שלי לכל מה שאני עושה בחיים. הרגשנו תחושת הלם והרגשה ענקית של החמצה".
"לקח לי זמן עד שהאסימון נפל, לא הבנתי כל כך מה קרה הרגע. עד סוף ההלוויה עדיין לא האמנתי שזה באמת הסוף. בשבת פתאום קלטתי מה קורה. בתור ילד לראות את ההורים שלי סובלים היה החלק הכי קשה"
חנן ויסמן
המחבל שרצח את ינאי היה בן 14 בלבד בעת המעשה וגילו הצעיר הוביל את בית המשפט לגזור עליו בתחילה עונש מקל. לאחר שהמשפחה הגישה ערעורים, בית המשפט הצבאי החמיר את העונש וגזר עליו מאסר עולם.
באולם הדיונים, יחד עם בני משפחתו, נמצא חנן ויסמן: "היינו בדיונים, נכנס המחבל לאולם והוא נראה טוב: מסופר, עם שעון ונעליים. יושב שם מבסוט, מניח את הידיים קדימה ומחייך. בדיון הוא פוגש את המשפחה שלו ואומר בגאווה שהוא לא מצטער על מה שהוא עשה ושזו זכותו להתנגד למדינה".
"הגשנו פעמיים ערעור כדי שיחמירו את גזר הדין", הוא ממשיך. "אני יושב שם, חייל בצבא, לפני רגע רצתי בדיונות כדי להגן על המדינה ובאותם רגעים בבית המשפט נראה שזה לא מעניין אף אחד. מלבד לעמוד דום פעם בשנה ביום הזיכרון – הדבר המינימלי שמדינת ישראל יכולה לעשות זה לכבד את האזרחים שנהרגו במלחמות ובפיגועים ולא לפעול ביד מקלה למול המחבלים. זה לא הקול שלי, אלא הקול של כל המשפחות השכולות: דרוש שינוי מאוד גדול בתפיסה כדי לכבד את מותם של הנופלים".