ב-28 באוקטובר 1941 התחילה "האקציה הגדולה" בגטו קובנה, העיר השנייה בגודלה בליטא. בשעה 6:00 בבוקר התאספו כל היהודים בכיכר הדמוקרטים שבגטו. מלאכת המיון נמשכה כל היום. הממונה על ענייני יהודים בגסטפו, הלמוט ראוקה, מיין את היהודים ושלח אותם לצד שמאל או לצד ימין. כל האנשים שמוינו לצד ימין הוקפו בשמירה של המשטרה היהודית של הגטו, מכך הסיקו שימין הוא הצד הטוב.

כ-9,200 היהודים שמוינו לצד שמאל, ובהם נשים וילדים רבים, נשלחו לאזור בגטו שיושביו כבר נרצחו וכונה "הגטו הקטן". לפנות בוקר שמעו דיירי הגטו ששרדו את הסלקציה את זעקותיהם של היהודים שנשלחו לגטו הקטן כשהם צועדים במעלה ההר אל גיא ההריגה ב"פורט התשיעי" – מצודה מהמאה ה-19 בפאתי העיר – שם הוכנו מראש בורות עצומים ולתוכם נדחפו הקורבנות ונורו במכונת ירייה.

דיטה שפרלינג בת ה-100 הייתה שם כשזה קרה. בדירתה החמימה בצפון הישן של תל אביב היא מקבלת אותי במראה מטופח, שלמרות שנותיה ניכרים בו יופי נעוריה וזיק של ממזריות, שוודאי סייעו לה לא מעט לשרוד באותם ימים של היסטוריה רחוקה ספוגה בדם.

קודם שהיא מספרת את סיפורה היא מראה לי ארבע תמונות ממוסגרות שתלויות על הקיר. היא מצולמת ומצוירת בהן ברגעים שהונצחו בתוככי הגטו, במבט עצוב ועם טלאי צהוב, לצד בעלה המנוח יהודה זופוביץ', שציורו במדי שוטר תלוי על הקיר.

דיטה שפרלינג ויהודה זופוביץ
התמונות בביתה של דיטה. כך היא הונצחה עם בעלה יהודה זופוביץ' בתוך הגטו

זופוביץ', שהיה סגן מפקד המשטרה היהודית של הגטו, היה אחד השוטרים באותה סלקציה בגטו, ואת סיפורו היא כמהה לספר. שנתיים לאחר מכן מת זופוביץ' בעינויים יחד עם בכירי המשטרה היהודית, אך לא הסגיר את מחתרת הגטו ואת מקומות המסתור שבהם הוחבאו זקנים וילדים. הגרמנים חיסלו אותם, ואז ביצעו את אקציית הילדים בגטו.

"תסתכלי על התמונות, את רואה אותי בתמונה עם יהודה", היא אומרת לי ברוסית ומצביעה על התמונה על הקיר. "זה היה שבועיים לפני שירו בו. יום אחד הגיע יהודה עם חבר צלם, הוא צילם את הגטו. אמרתי לו, 'עזוב, מי צריך את זה'", היא נזכרת כיצד התנגדה בתחילה, אך לבסוף הסכימה – והוא צילם. לצלם קראו צבי קדיש, היא משחזרת, כינויו היה קדושין, והוא תיעד את הגטו בחשאי. הגסטפו הציע פרס של 10,000 רייכסמארק על ראשו. למרות העינויים הקשים שעבר, השוטרים היהודים לא הסגירו גם אותו.

על הקיר תלויים ממוסגרים גם שני דיוקנאות מצוירים של השניים. צייר אותם צייר בשם יוסף שלזינגר, שתיעד את הגטו בהוראת האַלְטֶסְטֶנְרָט (הוועד היהודי שניהל את הגטו). "קראנו לו פיפסי", היא נזכרת. "הוא נשאר בחיים, חי בפראג".

דיתה שפרלינג ויהודה סופוביץ בחדרם בגטו, פברואר 1944 (צילום: צבי קדושין, המרכז לתיעוד חזותי ע
דיטה ובעלה יהודה זופוביץ' בחדרם בגטו, פברואר 1944|צילום: צבי קדושין, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, אוסף צבי קדושין

קשה להאמין שהאנשים האלה – כשחייהם בסכנה, כשהאהובים והקרובים שלהם נרצחים במכונות ירייה לא רחוק מהם – המשיכו, למרות הסכנה, לחיות ולתעד ולצייר את הגטו. מדהים ומרגש לראות את יצירתם על הקיר בביתה בתל אביב, 80 שנה אחרי הגיהינום שחוו.

כמו התמונות, הסיפור שדיטה רוצה לספר לי הוא סיפור על החיים בתקופה החשוכה ההיא. זה סיפור על האיש שאהבה והעריצה, שמת מוות נורא, בעינויים; זה סיפור על כל קרוביה כמעט שנהרגו באכזריות זה סיפור על חיים יהודיים בגטו שנמשכו שלוש שנים מתוך ידיעה שהמוות אורב מעבר לפינה. זה סיפור על אנשים שממשיכים,  למרות ההרג, ויש להם משטרה, ותזמורת וצייר שמצייר אותם וצלם שמצלם אותם, והם רוצים לחיות – אף שהורגים בהם ללא רחם. הם רוצים לשרוד והם רוצים להעיד על מה שנעשה להם. ויהודה זופוביץ', אף שמת בעינויים, הצליח, למרות הכול, להניח אחריו את אשתו הצעירה דיטה, שהייתה עובדת כפייה ושרדה בציפורניה מן האימה – וכעת היא מספרת את סיפורו.

המפקד האחרון של המשטרה היהודית בגטו, ליד הבלוקים הגדולים, 1944. (צילום: יד ושם)
המפקד האחרון של המשטרה היהודית בגטו קובנה, 1944 – אחריו עצרו הגרמנים את השוטרים |צילום: יד ושם

"רצו שיארגן מחתרת בגטו"

בשנת 1941 פלשו הגרמנים לליטא וכבשו את קובנה (בליטאית קאונאס), העיר השנייה בגודלה במדינה ומרכז תרבותי-רוחני יהודי חשוב, והקימו גטו בפרוור סלוֹבּוֹדְקה (ויליאמפולה בליטאית) שבו נכלאו 30 אלף יהודים. במשך שלוש שנות קיומו של הגטו הוצאו רבים מתושביו להורג או הועברו למחנות עבודה.

דיטה שפרלינג ניצולת שואה בת 100
דיטה שפרלינג בביתה בתל אביב

"עברו שבועיים מאז שסגרו אותנו בגטו", מספרת דיטה על הרגע שבו גויס למשטרה יהודה בעלה, שהיה קודם לכן קצין בצבא הליטאי. "והגיעו האלטסטנרט. יצאתי מהחדר והם דיברו עם יהודה. הוא היה ציוני, ואחרי שהם הלכו הוא אמר לי, 'דיטה, שתדעי אני קיבלתי על עצמי עבודה מאוד מסוכנת'".

"מצד אחד הגרמנים דרשו שבגטו תהיה משטרה", היא משחזרת, "ועשו ממנו שוטר, מצד שני האלטסטנרט רצו שהוא יארגן מחתרת בגטו. כך שאני עצמי זוכרת שלמדתי לירות במחתרת, עשינו מטווח בגטו, סגרו את המקום, ולא שמעו כלום מבחוץ. למדתי לירות, גם אחי צבי למד לירות".

"הוא לא סיפר לי כלום", היא ממשיכה, "הוא אמר שמה שאני לא יודעת, גם אם יענו אותי אני לא אוכל לספר. אבל בזמן אחד הוא אמר לי 'העולם צריך לדעת אחרי המלחמה מי האנשים האלה. צריך לספר מה את שקרה בגטו'. הוא כל הזמן אמר לי שהעולם צריך לדעת, אבל יותר מזה לא אמר".

"הוא לא סיפר לי כלום. הוא אמר שמה שאני לא יודעת, גם אם יענו אותי אני לא אוכל לספר. אבל בזמן אחד הוא אמר לי 'העולם צריך לדעת אחרי המלחמה את מה שקרה בגטו'"

"התקופה השקטה" 

בתום תקופת הדמים הראשונה שבה חוסלו רבים מתושבי הגטו נותרו בו כ-17 אלף יהודים, רובם בגיל העבודה, והחלה "התקופה השקטה", שנמשכה קרוב לשנתיים (מנובמבר 1941 עד ספטמבר–אוקטובר 1943), שהייתה מלווה בהעברה שיטתית של תושבי הגטו למחנות עבודה. בתקופה זאת חשו היושבים בגטו הקלה מסוימת. היהודים עבדו בעבודות שסייעו למאמץ המלחה הגרמני ובזמן הזה התבססה בגטו פעילותם של המוסדות הפנימיים, ובהם משטרת הגטו, וחלה מעין פריחה במישור התרבותי והחברתי.

דיטה שפרלינג בצעירותה (צילום: יד ושם)
דיטה שפרלינג בצעירותה, 1936|צילום: יד ושם

תקופה זאת הסתיימה באקציית הילדים והזקנים, שנערכה ב-27–28 במרץ 1944 ובה נשלחו אל מותם יותר מ-1,300 קורבנות. תחילה עצרו הגרמנים את אנשי המשטרה היהודית (בעיקר קצינים וסמלים) באשמת שיתוף פעולה עם תנועת המחתרת בגטו ורצחו אותם לאחר חקירה מלווה בעינויים אכזריים במצודת הפורט התשיעי. בימים שלאחר מכן פוזרה המשטרה היהודית ובמקומה הופעל גוף שמילא בנאמנות יתר את פקודותיהם של הגרמנים.

"אומנם חלק מהשוטרים היהודים הוחזרו לבסוף מהפורט לגטו, אולם יודקה, ואיתו עוד 40 בעלי תפקידים ודרגות בכירות, נשארו שם לנצח", כותב אחיה של דיטה, צבי כץ, על יהודה – שהיה נער צעיר באותם ימים – בספר זיכרונותיו מהשואה "סובבוני להט אש בוערת". "החוזרים סיפרו על עמידתו הגאה לפני מעניו ותלייניו. כאשר הוחזר פצוע וקרוע אל תאו לאחר החקירה, הוא קרא לפקודיו וחבריו, בכוחותיו האחרונים, שלא לבגוד ולא לגלות למרצחים את הבונקרים שבהם עדיין הסתתרו ילדים וזקנים".

"החוזרים סיפרו על עמידתו הגאה לפני מעניו ותלייניו. כאשר הוחזר פצוע וקרוע אל תאו לאחר החקירה, הוא קרא לפקודיו וחבריו, בכוחותיו האחרונים, שלא לבגוד ולא לגלות למרצחים את הבונקרים שבהם עדיין הסתתרו ילדים וזקנים"

השוטרים העצורים, שסירבו בתוקף להסגיר את סודות המחתרת לגרמנים ואת מקומות המחבוא של הילדים, נרצחו בעינויים אכזריים ביותר והשאירו כתובת ביידיש על קיר הפורט התשיעי: "יהודים, אם מישהו מכם יישאר בחיים, דעו כי כאן נספו באופן איום אנשי המשטרה היהודית בגטו קובנה. ידינו נקיות מדם יהודי. מוות לרוצחים! יחי העם היהודי".

 פגישה עם הקג"ב

דיטה נמנעת מלתאר את מותו של הגבר שאהבה. "אחרי שהוא לא חזר מהפורט התשיעי, כאשר ירו בו", היא משחזרת, "באו אליי שלושה בחורים, שלא שרדו את המלחמה. 'בואי איתנו, ותראי טוב לאן אנחנו הולכים', הם אמרו. אני הולכת, זה היה ברחוב שלנו בקובנה, באחד הרחובות, בבית הרביעי אנחנו נכנסים, ושם היה תנור גדול עם ארובה. ליד התנור ראיתי תיבה בגודל חצי מטר בערך", היא מתארת את התיבה העשויה עץ ומתכת בפרטי פרטים.

דיתה שפרלינג ניצולת שואה בת 100
דיטה כפי שצולמה בגטו, בתמונה התלויה בביתה

"הם אמרו לי 'תסתכלי, אנחנו מחביאים את התיבה בתוך התנור, כי גם אם הבית ייהרס, התנור יישאר'. כשנגמרה המלחמה וחזרתי ממחנה שטוטהוף, רציתי לחפש את התיבה. התחתנתי שוב מהר, הייתי מאוד צעירה".

בעלה השני, שפרלינג המנוח, היה לדבריה איש חשוב בליטא של אותם ימים. היא סיפרה לו על התיבה והוא הפנה אותה למכר שלו, בכיר בקג"ב. "באתי אליו ודיברתי איתו, לא ידעו שאני אשתו של יהודה. אמרתי לו שאני במקרה יודעת איפה יש תיבה עם מסמכים של גרמנים מהמלחמה. הלכתי איתו לאיפה שהיה הגטו, ואני מראה לו את המקום והולכת. יותר לא שאלתי אף פעם על התיבה, כאילו זה לא מעניין אותי בכלל. אחר כך נודע לי שהחביאו את התיבה הזאת כל כך טוב שגם הרוסים לא הצליחו למצוא אותה. רק אחר כך, כשבנו שם בית, מצאו את התיבה, והתיבה נשמרה על ידי הקג"ב בווילנה. הרוסים לא נגעו בזה, כמו שזה היה, ככה זה נשאר".

דיטה מספרת שהיא לא ידעה כלל מה עלה בגורל התיבה עד שהנכדה שלה שמתגוררת בארצות הברית ביקרה במוזיאון השואה בוושינגטון ובמהלך הביקור נתקלה בתמונתו של יהודה. "זה הבעל של סבתא שלי", היא אמרה בהפתעה, ואז התגלה למשפחה שהמסמכים שהוחבאו בתיבה התגלגלו למוזיאון. "אני לא יודעת איך הביאו את זה לוושינגטון, כל ההיסטוריה של הגטו נמצאת בוושינגטון, כל ההרג וכל מה שהיה", היא אומרת. "אחר כך הזמינו אותי למוזיאון לספר עליו, אבל נסעתי בדיוק לקיץ לליטא ולא באתי", היא אומרת ומחייכת בממזריות.

 מהמחבוא למוזיאון השואה בוושינגטון

בתוך התיבה נמצאו מסמכים רבים שהחביאו השוטרים היהודים בגטו, ובהם חיבור ובו 253 עמודים, מודפס במכונת כתיבה, שכותרתו "ההיסטוריה של משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה". על המסמך והתקופה כתב ההיסטוריון דב לוין ז"ל, שהיה בעצמו איש מחתרת בגטו קובנה.

המסמך, שנכתב ביידיש על ידי חברי המשטרה היהודית בגטו, מנסה לתעד את התקופה ואת המשימה הבלתי אפשרית של השוטרים היהודים, שנאלצו למלא את פקודות הגרמנים ועדיין לשמור על צלם אנוש מול האוכלוסייה היהודית שהם היו בשר מבשרה. על פעילות המחתרת לא כתבו דבר, מחשש שהנאצים ימצאו את המסמך. כשהיה ברור כי בכוונת הגרמנים לחסל את הגטו טמנו השוטרים את המסמכים בתיבת עץ מכוסה בפח והחביאו אותה באותה ארובה של תנור שדיטה נלקחה אליה כדי שתוכל לאתר אותה אחרי המלחמה.

גטו קובנה נהרס לחלוטין ונשרף עד עפר בידי הנאצים הנסוגים ביולי 1944 והתיבה נותרה קבורה במשך 20 שנה ונמצאה במקרה ב-1964 במהלך עבודות בנייה באזור. היא נמסרה לרשויות הסובייטיות, שלא אפשרו פרסום של מסמכים יהודיים. רק לאחר 25 שנה, ב-1998, כשליטא הפכה למדינה עצמאית, הגיע מיקרופילם ובו כל אוסף המסמכים מהתיבה למוזיאון השואה בוושינגטון. מחברי המסמך שמרו על אנונימיות, אך חוקרים מזהים כי יש לטקסט לפחות שני מחברים. לא ידוע אם יהודה, שמונה לסגן מפקד המשטרה, ואשר היה דומיננטי מאוד בהנהגתה, היה אחד מהכותבים – אך ברור שהוא מיוזמי המסמך ושהוא האמין בכל ליבו שלאשתו, שהייתה רק בת 21 במותו, יש סיכוי גבוה לשרוד ולאתר את התיבה לאחר המלחמה.

יהודה סופוביץ (צילום: יד ושם)
יהודה זופוביץ' כפי שצויר בגטו בידי הצייר יוסף שלזינגר|צילום: יד ושם

התינוקות שנמצאו בכיכר לאחר האקציה

המסמך שהשאירה אחריה המשטרה הוא מעין דוח על פעילותה, ומתוארת בו, בין השאר, האקציה הגדולה בגטו. לוין מצטט את הקטע במאמרו בתרגומה של שרה ליבנזן-בנימיני: "לאחר שכולם הלכו הביתה (לאחר האקציה – א"נ), מצאה המשטרה, שנשארה אחרונה כדי לנקות את הכיכר, שכובים [על האדמה] ארבעים וכמה חולים וזקנים...

"כמו כן, נמצאו בכיכר שמונה תינוקות חיים. הם שכבו בין החולים והזקנים, עטופים בחיתולים ובסמרטוטים, קפואים ומעולפים, אבל עדיין בחיים. השוטרים הכניסו את התינוקות לבית ללינת לילה בקרבת מקום כדי למצוא סידור בעבורם למוחרת היום. אופייני היחס של אדם לאדם אצל כמה מן היהודים שלנו. את התינוקות נאלצו להשאיר בבתים הסמוכים. הללו לא היו מוכנים בשום אופן להלין את היתומים המתגוללים על האדמה רעבים וקפואים. אחרי שאיימו עליהם כי אם לא יקבלו תינוקות אחדים הם עצמם יובלו לגטו הקטן, הם הסכימו סוף-סוף.

"מה התרחש באותו לילה בגטו הקטן? כפי שמסרו כמה ניצולים שהצליחו להינצל באותו לילה ובבוקר שלמוחרת, היו רבים מאלה שנשלחו לגטו הקטן בטוחים שיישארו שם לגור ולחיות.

"השכם בבוקר למוחרת, ב-29 באוקטובר, בשעה ארבע בערך, הגיעו לגטו הקטן מחנות של פרטיזנים (ליטאים משתפי פעולה עם הנאצים – א"נ) וגרמנים והתחילו לגרש את כולם מן הבתים תוך כדי מכות...

"הוחל בהולכת האנשים לפורט התשיעי; שורות ארוכות השתרכו במשך שעות ארוכות ללא סוף וללא גבול. 10,000 בני אדם נעו במעלה ההר בתהלוכת מוות אין-סופית. נדחפים בידי הפרטיזנים הלכו הם אל מותם ואל השמדתם. אנחנו עמדנו למטה על יד הגדרות והבטנו. ראינו בדמעות דם, בעיניים נפוחות ולבבות פצועים כיצד מוליכים את הורינו האומללים, אחים, אחיות, קרובים יקרים, יהודים טובים חפים מפשע במעלה ההר להשמדה המונית שאין לה אח ורע. ברור לנו היום בכל מאת האחוזים שכל 10,000 היהודים הושמדו כולם. לפי מה שסיפרו ליטאים, גורשו האנשים קבוצות-קבוצות לתוך הבורות ונורו כולם בנשק אוטומטי, לאחר שהופשטו מבגדיהם. את הילדים, הנשמות הטהורות החפות מפשע, הוציאו מידי האימהות, זרקו אותם בעודם בחיים לבורות ופוצצו ברימוני יד.

"הלשון דלה מכדי לתאר את המחזות המזעזעים שהתרחשו, לפי דברי הליטאים, בפורט התשיעי בעת רציחתם של 10,000 היהודים... בזאת הסתיימה האקציה הגדולה, הנרשמת בהיסטוריה המיוסרת שלנו באותיות טבולות בדם. 28 באוקטובר יהיה מבחינתנו, אם נישאר בחיים, אחד הימים השחורים ביותר בתולדות הגטו".

"האנשים גורשו קבוצות-קבוצות לתוך הבורות ונורו כולם בנשק אוטומטי, לאחר שהופשטו מבגדיהם. את הילדים, הנשמות הטהורות החפות מפשע, הוציאו מידי האימהות, זרקו אותם בעודם בחיים לבורות ופוצצו ברימוני יד"

עובדת כפייה בגרמניה

אלא שסיפורה של דיטה לא נגמר בגטו, משם היא נשלחה לגרמניה עם אימה ובת דודתה לובה, שהייתה נערה צעירה, והן היו לעובדות כפייה באחד ממחנות המשנה של מחנה הריכוז שטוטהוף. "אחרי הגטו לקחו אותנו ברכבת לגרמניה, גם את צבי". היינו בתחנת שטוטהוף. זה נראה ככה שאת הגברים לוקחים הלאה ושבנו כנראה יירו או שלא ברור מה. צבי לא הספיק להיפרד, הוא לא יכול היה, הקרון שלו נסע. אותנו הביאו למחנה הריכוז, כמו שמובילים בטון או משהו כזה, במשאיות, וכשהגענו הדבר הראשון שראינו זה שתי גופות של נערות צעירות בכניסה, וכולם אמרו שמסיעים אותנו לקרמטוריום, אבל אני האמנתי שנצא מזה".

"הביאו אותנו למחנה הריכוז, במשאיות כמו שמובילים בטון, וכשהגענו הדבר הראשון שראינו זה שתי גופות של נערות צעירות בכניסה. כולם אמרו שמסיעים אותנו לקרמטוריום, אבל אני האמנתי שנצא מזה"

"אימא הייתה בת 50, אולי פחות, אני הייתי בת 22, לובה הייתה בת 14, אבל גבוהה", היא נזכרת. "הייתה שם סלקציה, מי לימין מי לשמאל, מי לקרמטוריום, מי נשאר בחיים. החזקתי ככה את אימא, והסתכלתי. מי שעשה את הסלקציה נראה כאילו הוא רופא, עם חלוק ארוך ובתחתית רואים פסים, כלומר הוא אסיר. שמו אותו שם".

דיטה בחריפות שכלה הבינה שמדובר באסיר יהודי. "והלאה משם עומדים שני חיילי אס-אס גבוהים, עם הכובעים האלה שעושים אותם גבוהים עוד יותר, הידיים שלהם כאילו נקיות, זה הוא ששולח לקרמטוריום. אני ניגשת והוא מרים את היד ככה", היא מדגימה לי, "הוא רוצה להפריד ביני לבין אימא שלי. אמרתי לו בגרמנית: 'תשאיר לי את אימא', והוא הסתכל על הגרמנים, למזלי ולמזלה של אימא שלי הם דיברו בדיוק ביניהם ולא הסתכלו, אז הוא הוריד את היד. זאת הייתה הפעם הראשונה שיכולתי להציל את אימא".

"שלחו אותנו למחנה עבודה, שם עבדנו מהבוקר עד הערב, חפרנו שוחות למלחמה", היא מספרת. "לאימא כבר לא היה קל, מוקדם בבוקר היה קר, היינו ישנות הנשים בצריפים כאלה מדיקט, יותר מ-50 נשים כנראה בצריף, ובאמצע תנור קטן כזה, ממתכת. יום אחד ניגשה אל אימא אישה עם מחט שמנה כזאת ואמרה 'כואבת לי השן נורא, תוכלי לעזור לי?' מישהו אמר לה שאימא רופאת שיניים, זה היה מזל, אימא לקחה ופתחה לה את התעלה בשן והצילה אותה והמחט נשארה. אנחנו יצאנו לעבוד ואימא נשארה במחנה ועם המחט הזאת, ולמי שהיא יכלה היא עזרה".

מחנה הריכוז שטאטהוף (צילום: TheHighestQualityImages, shutterstock)
חפרה שוחות כעובדת כפייה, מחנה הריכוז שטוטהוף|צילום: TheHighestQualityImages, shutterstock

"מי שלא קם ירו בו, זה היה נורא"

היא ממשיכה לסיפור נוסף שמכאיב לה ומסרב להרפות: "שני הדברים הנוראים ביותר היו אקציית הילדים, כשיהודה מת ולקחו את הילדים, והסיפור הזה, על לובה". אני מכירה את הסיפור על לובה. דיטה היא בת דודתה של סבתי, ולובה הייתה בת דודה של שתיהן. אימה של לובה, דודה רחיל, נשלחה לסיביר לפני המלחמה על ידי השלטונות הסובייטיים והשאירה את ילדיה מאחור בקובנה. לאחר המלחמה היא האשימה את דיטה במותה של בתה. גם לאימא שלי קראו לובה. גם היא הייתה ילדה במלחמה, והסיפור הזה קשה לי במיוחד.

דיטה מספרת כיצד בינואר 45 התחילו הרוסים להתקרב וכוחות האס-אס סגרו את מחנה העבודה והצעידו את האסירות חזרה למחנה הריכוז שטוטהוף בשלג. "אני סחבתי את אימא, מי שלא קם ירו בו, זה היה נורא", משחזרת דיטה בכאב. "ואני סוחבת את אימא, ואומרים לי 'הלובה שלך ממש חלשה', ביקשתי מחברות שהן יחזיקו את אימא ולקחתי את לובצ'קה ביד, ואני סוחבת אותה. בחוץ מינוס, קרוב ל-20, זה בוקר, מהמטבח רצות נערות שעובדת במטבח שהתחברתי איתן, והן אומרות לי 'דיטה, את לבנה לגמרי', ואני סוחבת את הילדה, ואנחנו כבר רואים מסביב את כל מי שכבר ירו בה, וללובצ'קה אין כוח יותר, היא הולכת על הברכיים והיא מחזיקה אותי ואני לא יכולה ללכת. אני הרי יכולתי לעזוב את היד שלה ולברוח, ופה יירו עכשיו בשתינו".

"פתאום הגיע חייל אס-אס אחד שאנחנו תמיד פחדנו ממנו, הוא לא הרביץ לאף אחד, אבל הוא נראה מפחיד, הייתה לו עין אחת. הוא היה מבוגר. הוא ניגש אליי והוא רואה שאני עומדת עם הילדה הזאת והוא אומר לי בגרמנית: 'ילדה – את השתגעת, ילדה, מיידל', ואני עומדת. הוא לקח ושחרר את היד שלי מהיד של לובה, ואמר 'לכי לכי', בגרמנית. זהו, ואני שמעתי 'דיטה', אלה היו המילים האחרונות שלה", היא אומרת בכאב.

"כשאחרי המלחמה הגעתי לישראל, הייתה פה אימא שלה. שתקתי ולא סיפרתי מה היה. 'את לא יכולת להציל את הילדה שלי', היא כל הזמן האשימה אותי, ואני סגרתי את הפה ושתקתי, מה אני יכולתי להגיד לה, שהמילה האחרונה שלה הייתה 'דיטה'?"

_OBJ

"בחוץ היה חורף כמו באגדה ואנחנו הולכים למות"

אל השחרור הגיעה בשארית כוחותיה לאחר צעדת מוות מתישה יחד עם אימה, שהצליחה לשרוד כנגד כל הסיכויים. "הגענו למקום בגרמניה, זה היה מקום קטן, החיילים שמו אותנו במחסן ישן. היינו כל כך הרבה אנשים שם, שכבנו כמו סרדינים בחבית, כמה זמן היינו שם – אני לא זוכרת, אני רק זוכרת שנתנו לנו מים שחורים, הם אמרו לנו 'זה מרק', ושקט, אין אף אחד, איפשהו יש נביחות של כלב. יום אחד שמעתי בום, ראיתי אור, הבנתי שאלה הרוסים, חישבתי שהם במרחק 20 ק"מ מאיתנו, בעוד יום, אולי שניים, הם יגיעו".

"חשבנו שהגרמנים רוצים לשרוף את המחסן איתנו בפנים", היא מספרת ומציינת שהיו במחסן בדים דליקים. "בוקר אחד יצאתי מהמחסן, זה היה מחסן ישן, חשוך. בחוץ היה חורף כמו באגדה, עם שמש ושלג כבד כזה על ענפים של עצי אשוח קטנים, מנצנץ בשמש – ובשבילך זה הסוף. זאת הייתה התמונה. וליד עומדים אנשי אס-אס צעירים, ואני חושבת 'הם הולכים לחיות ואנחנו למות', היינו בטוחים שהם יהרגו אותנו".

"התעוררנו בבוקר, אף אחד לא בא ואנחנו לא יוצאים. שוכבים ככה בשקט, פוחדים שאם נצא הם יירו בנו. פתאום הגיעה אישה והיא אמרה ביידיש: 'אנחנו משוחררים'. צחקנו, חשבנו שהיא השתגעה"

"ישנתי בלילה, הגיע בוקר, אף אחד לא בא ואנחנו לא יוצאים. שוכבים ככה בשקט, פוחדים שאם נצא הם יירו בנו. פתאום הגיעה אישה, השם שלה היה לוינובה, היא הייתה משאולייאי (עיר בליטא – א"נ) והיא אמרה ביידיש: 'אנחנו משוחררים'. אף אחד לא זז. 'נשבעת, הבת שלי תהיה חיה', היא אומרת. הייתה לה בת יחידה, בת 13. קול אחר נשמע, 'לוינובה השתגעה', ואני שומעת וצוחקת. ופתאום אני שומעת כזאת צעקה נוראית, כאילו מתוך הבטן. זה לא נשמע כמו צעקה אנושית. ופתאום אני שומעת שגם אני צועקת. מה קרה? בהתחלה לוינובה אמרה ואף אחד לא האמין לה, ואז הגיעה מישהי אחרת, היא כנראה ברחה מהמחסן וחזרה עם דלי מלא במלפפונים – זה היה. הבנו שמשחררים אותנו. בגלל המלפפונים".