כשציפי גליק עוד לא הייתה בת 7, היא פתחה יום אחד את דלת הבית בלודוויפול (פולין בזמן המלחמה והיום סוסנובה, עיירה במערב אוקראינה), ומצאה את אימה שרועה על הרצפה ללא רוח חיים, כשמראשה זב דם. "פתחתי את הדלת וראיתי את המטפחת שהייתה על הראש של אימא שלי בידו של הגרמני עם הרובה", היא נזכרת בכאב 80 שנה אחרי.
"הוא הרג אותה ולקח קודם את המטפחת שלה. צעקתי לו בפולנית: 'זאת אימא שלי', אז הוא נתן לי מכה ואמר לי - 'לכי מפה פולנייה ארורה'", מספרת ציפי. "התכווצתי, לא הצלחתי לעכל את זה לגמרי כילדה. זה נכנס לי לתוך הלב ונשאר שם כל הזמן".
אולם, הכלים והעוצמות של ציפי גברו על התחושות הקשות ועל הטראומה שמלווה אותה מילדות, וכך המשבר הגדול הפך לניצחונה האישי. היא ניצחה את הצורר הנאצי, גברה על קשיי השפה, עלתה ארצה, הפכה לגננת והקימה בית משלה שבו נוכחים אותם הריחות, הצלילים והשפע שזכורים לה מבית ילדותה.
כיום ציפי כבר בת 87, אימא לשלושה ילדים וסבתא לחמישה נכדים, אך היא לא מסתפקת במשפחתה הביולוגית ובוחרת לאמץ אל ליבה עוד רבים. בעבר היא התנדבה בבית קשת - מועדון לבעלי מוגבלויות, בעמותת תנו יד לחבר ובארגון לתת ובשנת 2004 קיבלה את אות יקירת העיר חולון ופרס הצטיינות על התנדבות מארגון ליונס. היום היא מתנדבת ותורמת בעיקר באופן עצמאי, חברה במועצת נשות חולון ומתנדבת בארגון עמך בעיר מבלי לצפות לתמורה.
"אני דואגת להרבה אנשים שמצבם הכלכלי רעוע ומביאה להם אוכל, בגדים וציוד כדי שאף אחד מהם לא ילך לישון רעב", היא אומרת בקולה העניו. "אני קודם כל נותנת להם לפני שאני בכלל קונה לעצמי".
"הייתי על הרצפה, אימא שלי החזיקה אותי חזק ובקושי נשמתי"
ציפי מתיישבת בפינת האוכל שבביתה בחולון ומגוללת בפניי את סיפור חייה מלא התהפוכות, שהחל בהיותה ילדה קטנה זהובת שיער שחובבת מעשי שובבות. "נולדתי ב-1935 בלודוויפול למשפחה מסורתית ועוד לפני המלחמה היו לנו חיים עשירים ומאושרים", משתפת ציפי. "הייתי ילדה מאוד שובבה ומרוב שטיפסתי על העצים - הרגליים שליו היו פצועות והלכתי כמעט כל הזמן יחפה. כשהמלחמה פרצה והייתי צריכה לברוח, לא היו לי בכלל נעליים".
עד היום ציפי מתעוררת לעיתים בלילות מסיוטים שהיא חווה, שכן תמונות הזוועה שצרובות בזיכרונה אינן משות מעיניה. "שיחקתי עם הילדים הפולנים ופתאום אני מסתכלת סביבי, רואה שאני לבד ברחוב וכולם ברחו. לא הבנתי מה קרה פתאום, אז רצתי הביתה - וראיתי שם את ההורים שלי יושבים על הרצפה עם הגב לחלון", היא משחזרת את אחד הימים הקשים בחייה. "שמעתי רעש שאף פעם לא שמעתי אותו, אז רציתי לראות, ואז אימא שלי אמרה לי: 'פלה (שמה הפולני מילדותה) שבי, אל תזוזי'".
מה עבר עלייך באותו הרגע?
"מאוד פחדתי. אימא שלי החזיקה אותי וקירבה אותי חזק אליה לבטן, ואז פתאום מישהו נתן מכה בדלת - והיא נפלה. הייתי על הרצפה, אז רק ראיתי זוג מגפיים גבוהים. הסתכלתי עליהם ואימא החזיקה אותי עוד יותר חזק ובקושי נשמתי".
"הדלת נפלה והנאצים נכנסו לבית", היא ממשיכה. "הם אמרו: 'זה לא טוב' וחצו את הכביש לבית של דוד שלנו - שם הבית מצא חן בעיניהם והם זרקו את כולם אלינו. רק את אשתו של בן הדוד שהתחתן הם השאירו שם ואחרי זה שמעתי אותה צועקת", אומרת ציפי בקול שבור. "הם התעללו בה בצורה קשה וכשהיא הגיעה בבוקר אלינו - היא הייתה מלאת דם ועם בגדים קרועים לגמרי".
"אימא שלי החזיקה אותי וקירבה אותי חזק אליה לבטן, ואז פתאום מישהו נתן מכה בדלת - והיא נפלה. הייתי על הרצפה, אז רק ראיתי זוג מגפיים גבוהים. הסתכלתי עליהם ואימא החזיקה אותי עוד יותר חזק ובקושי נשמתי"
"סבתא החליפה את הזהב באוכל - ונהפכתי לבלדרית"
בהמשך הוכנסה המשפחה לגטו וציפי, כילדה רכה, שימשה כבלדרית להעברת מזון ליהודי הגטו. "סבתא שלי עשתה לי זוג מכנסיים מבד חום עם גומי ברגליים וחולצה עם גומי, ואמרה לי לאיזו משפחה ללכת", היא מספרת. "היות שהייתי ילדה בלונדינית ועמד בכניסה לגטו גרמני, אמרתי לו 'שלום' ונכנסתי פנימה".
"סבתא שלי עשתה לי זוג מכנסיים מבד חום עם גומי ברגליים וחולצה עם גומי, ואמרה לי לאיזו משפחה ללכת. היות שהייתי ילדה בלונדינית ועמד בכניסה לגטו גרמני, אמרתי לו 'שלום' ונכנסתי פנימה"
"האנשים שמו לי במכנסיים המון זהב, תכשיטים ועטפו אותי עם מפות וסדינים - אחר-כך סבתא שלי הוציאה את הדברים האלו, נתנה אותם לגויים והחליפה אותם באוכל", מפרטת ציפי. "היו שמים לי שקיות עם אורז ואפונה, ואני הייתי הולכת יפה ושרה לי. נתנו לי להיכנס ולצאת בחזרה - וככה נהפכתי לבלדרית".
הבנת מה זה אומר?
"אני לא הבנתי מה זה ואחרי זה שאלתי את אבא שלי 'מה זה בלדרית', אז הוא אמר לי - ביאליק כתב על בלדרית. ואז זה נהיה התפקיד שלי עד שהנאצים התחילו לרצוח את היהודים".
"הגרמני ירה בסבתא שלי ורציתי לצעוק"
לאחר שציפי ראתה איך נרצח האדם הקרוב אליה מכול, אימה - סבתה החליטה להכניס אותה למסתור כדי להגן עליה. "היה לנו תנור גדול עם שתי דלתות ולמטה היה פתח שבו היינו שמים את הביצים כמו במדגרה, אז כבר לא היו ביצים", היא מציינת. "היא הכניסה אותי לשם ואמרה לי: 'פלה, שכבי שם בשקט'".
"ממש אחרי זה שמעתי את הגרמנים נכנסים אלינו הביתה והם לקחו את סבתא שלי", אומרת ציפי וקולה נשבר. "היא לא הייתה יכולה ללכת הרבה כי היו לה רגליים נורא נפוחות, ואז אחד מהם לקח אותה לכביש. שמעתי שהוא ירה בה - והיא צעקה לפני שנרצחה. אני רציתי לצעוק גם, אבל מישהו סתם לי את הפה. רק בדיעבד הבנתי שעוד אדם התחבא שם".
לא חלף זמן רב מכך וציפי מצאה את עצמה שוב עדה למראות הבלתי נתפסים, הפעם כשנאלצה לראות במו עיניה איך אביה נרצח. "עמדתי לא רחוק מהבית ופתאום ראיתי את אבא שלי מתקרב עם הרב אחרי שהם הוצאו מבית הכנסת", היא אומרת. "התקרבתי אליו והוא נתן לי סטירה שאני מרגישה עד היום - למרות שהוא בחיים לא הרים עליי את הזרת".
"הסתובבתי לכיוון הבית ואז המשכתי ללכת אחריהם. הייתי שם וראיתי איך הם קשרו לאבא שלי את הרגליים ואת הידיים, היכו אותו בצוואר עד שנשברה לו המפרקת - ואז השליכו אותו לבור", נזכרת ציפי ועולה בה צמרמורת. "אני לא מאחלת לשונאים שלי לראות דבר כזה".
"ראיתי איך הם היכו את אבא שלי בצוואר עד שנשברה לו המפרקת - ואז השליכו אותו לבור. אני לא מאחלת לשונאים שלי לראות דבר כזה"
נקשה בדלת הראשונה שבה הבחינה
לאחר ימים ארוכים שבהם התמודדה ציפי לבדה עם התופת, היא הגיעה לכפר זר, נקשה בדלת הראשונה שבה הבחינה ולמרות שהייתה רק בת 7 - גילתה תבונה יוצאת דופן והתחזתה לילדה פולנייה. "גויה פתחה לי את הדלת ואמרתי לה: 'קוראים לי פלה קוזלובסקה (שם משפחתה המקורי היה ולמן) והגרמנים הרגו לי את ההורים, כי הם הסתירו יהודים'. היא אמרה לי: 'אוקיי, את רוצה להיות רועת חזירים אצלי?'. אמרתי לה: 'כן' - והיא לקחה אותי", משחזרת ציפי.
איך נראתה שגרת היום שלך אצלה?
"בכל בוקר הייתי לוקחת את החזירים ויוצאת לפאתי היער, משתלבת עם אלו שהיו שם - הפרות, העזים, כולם. הגויה ובני המשפחה שלה לימדו אותי לשיר, הכינו לי חליל מעץ והם היו מאוד מבסוטים כששרתי".
"יום אחד חזרתי עם החזירים ופתאום ראיתי אצלה בסלון אנשים שאני לא מכירה", היא אומרת. "הגויה אמרה לי: 'רק רגע, אני אעזור לך להכניס את החזירים' - ובזמן הזה היא הכניסה שתי משפחות של יהודים מתחת לרצפה שלהם".
אך עבור ציפי זו לא הייתה בשורה טובה ואלו למעשה היו הרגעים האחרונים שבהם היא שהתה בבית. "היא אמרה לי: 'האנשים האלה הם חברים שלי. הם יהודים. אני עוזרת להם שלא יתפסו אותם, אבל את ילדה וקשה לי. אין לי ברירה, אני חייבת לקחת אותך למקום אחר כי הגרמנים באים לפה'".
זמן קצר לאחר מכן, הגיע לאותו הבית מי שעלול היה להסגיר אותה. "הגיע לשם גבר שניסה למכור לה את הפריטים שהגרמנים בזזו מהמשפחה שלי וכשהיא סירבה, הוא אמר לה: 'בטח יש לך יהודים פה. אני אלך להסגיר אותך'. אבל היא בינתיים סגרה את הדלת, ניגשה אליי וחיבקה אותי".
"הכומר השתכנע לקחת אותי - ואמר שאני בת אחותו"
"היא לקחה אותי לבית של כומר ואמרה לו: 'קח אותה, תראה איזו ילדה חמודה והיא יודעת לשיר. תשיר לך את כל התפילות'. בסוף הוא השתכנע'", מספרת ציפי. "נשארתי אצלו, הוא אמר שאני בת אחותו שגרה רחוק מהכפר עם הרבה ילדים והיא לא יכולה לטפל בי", היא מוסיפה. "סוכנת הבית של הכומר לימדה אותי איך מתפללים ואיך הקהל עונה לך. הייתי שמה את הצלב עליי, עונדת זר על הראש ועומדת בכל יום ראשון על הבמה".
"היא לקחה אותי לבית של כומר ואמרה לו: 'קח אותה, תראה איזו ילדה חמודה והיא יודעת לשיר. תשיר לך את כל התפילות'. בסוף הוא השתכנע'"
הייתה סיטואציה שבה מצאת את עצמך שם בסכנת חיים?
"הייתה פעם שבה הגיע גרמני עם רובה ולידו גוי שטען שאני יהודייה, הכומר אמר לו: 'זאת בת אחותי, על מה אתה מדבר?' - ואז העמידו אותי בפאתי היער על הברכיים, הצמידו לי אקדח ושאלו אותי שאלות. למזלי ידעתי לענות עליהן, אז הגרמני כל כך התעצבן והרג בסוף את הגוי".
מהחיים בכנסייה להישרדות ביערות עם הפרטיזנים
דווקא בכנסייה התמזל מזלה וציפי פגשה בה במקרה את אחיה הבכור, שנמלט ליערות ולא ראה את פניה מאז תחילת המלחמה. "עמד מולי איש גדול עם זקן והוא ניגש אליי, שאל אותי 'איך קוראים לך?' - ואז הרים אותי על הידיים", היא משחזרת את האיחוד המרגש. "הוא לקח אותי אליו לפרטיזנים - שם נעזרתי בגרמנית שידעתי וככה הייתי מודיעה להם הכול, מבקשת מהגויים שיתנו לי אוכל וגם לימדו אותי לירות באקדח קטן".
"עד היום אני מקבלת הודעות מבוגרים שהיו אצלי בגן"
כשציפי חגגה את גיל 10 ב-1946, היא עלתה לישראל בעליית הנוער והועברה לקיבוץ מרחביה - ומשם לנהריה, שם למדה. כשמלאו לה 15 שנים, היא עברה לקיבוץ מעברות והמשיכה בלימודי התיכון - כאשר שנתיים לאחר מכן החלה בלימודיה כגננת. המקצוע שבו עסקה במשך 30 שנה והפך לשליחות חייה.
"עד היום אני מקבלת הודעות מבוגרים שהיו אצלי בגן", היא משתפת בחיוך ומראה לי את הטלפון הנייד שלה שמפוצץ בהודעות מרגשות. כך לדוגמה, אחת מהם שיתפה אותה בכך שהחליטה ללכת בדרכה ולעסוק בחינוך לגיל הרך. "לא תאמיני, יש לי גן ילדים ואני עושה איתם היום את מה שעשית איתנו", היא כתבה לה. אחרים שזכו להתחנך על ערכיה ומידותיה הטובות של ציפי, נוהגים להזמין אותה לאירועים משפחתיים ולא מוותרים על הקשר השוטף עימה, גם שנים רבות אחרי.
"הוא לקח אותי אליו לפרטיזנים - שם נעזרתי בגרמנית שידעתי וככה הייתי מודיעה להם הכול, מבקשת מהגויים שיתנו לי אוכל וגם לימדו אותי לירות באקדח קטן"
נראה שסוד הקסם של ציפי הוא לבה הרחב והנפש הייחודית שלה. כפעילה חברתית היא בוחרת לראות תמיד את טובת האחר לפני טובתה האישית. "הייתי בלדרית בגטו ונשארתי בלדרית", היא אומרת בפנים קורנות. "אני רוצה שיעריכו את מה שיש לנו היום - מדינה משלנו ואפשרות לחיות בכבוד ובראש מורם כיהודים. גם אם יש תקלות בדרך ולא הכול מושלם, צריך להודות על מה שיש ולעזור ככל שביכולתנו לנזקקים".