"היינו אמורים לנסוע לחופשה עם הילדים בים המלח. יצאתי עם הילדה הקטנה לקניון לקנות לה בגד ים, פתאום אני מקבלת שיחת טלפון מאחי אודי, שצועק 'קחי מהר את קצינת הנפגעים'. והיא, בקול נורא מדויק, אומרת לי 'הילה, בראל פצוע אנוש בבית החולים סורוקה, יש לך איך להגיע?'". אף אחד לא הכין את הילה רחימי-שמואלי לשיחת הטלפון הזו: "אני זוכרת שאני עוצרת את קצינת הנפגעים לפני שהיא מסיימת את המשפט ואומרת לה 'מה? מה קרה לאח שלי?' והיא עונה לי 'הוא פצוע אנוש, הוא קיבל כדור בראש'. הדברים פשוט נפלו לי מהידיים ואני עם ילדה בת 7 עומדת ומתחילה לצרוח".
הילה היא אחותו הבכורה של לוחם יחידת המסתערבים במשמר הגבול בראל חדריה-שמואלי ז"ל, שנורה בפעילות מבצעית בגבול עזה בחודש אוגוסט אשתקד. היא זוכרת לפרטי פרטים מה חוותה באותו יום שבו נפגע: "כשהייתי בקניון עם הילדה, זמן קצר לפני שהתקשרו אליי להגיד על ההיתקלות, התקשרתי אליו, רציתי לשאול אותו משהו, אבל הוא כבר לא ענה לי. כשסוף-סוף חניתי ליד הבית, הילדה רצה מבוהלת הביתה ואני נשארתי באוטו, עושה הכול כדי שמישהו יגיד לי מה קורה בסורוקה. הדרך לבית החולים הייתה נצח, אולי הדרך הכי ארוכה שהייתה לי בחיים, דרך שלא נגמרת".
שמונה חודשים אחרי שבליבה נפער פצע ענק, הילה יושבת לריאיון לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – ונזכרת ברגע שבו גילתה שהרופאים עשו כל מה שיכלו לעשות: "כשהגענו סוף-סוף לבית החולים, אני זוכרת שפגשתי את אחד הרופאים, והמשפט הראשון שהוא אמר לי היה 'אין לנו איך לטפל בבראל אחיך'. אני זוכרת ששאלתי אותו 'מה זאת אומרת אין לכם איך לטפל באחי?' והוא ענה 'ניסינו לעשות מה שאפשר, עכשיו זה רק הגוף של בראל'. אני שומעת את הרופא אומר לנו את זה והשמיים נופלים עלינו".
"אני עוצרת את קצינת הנפגעים בטלפון, לפני שהיא מסיימת את המשפט, ואומרת לה 'מה? מה קרה לאח שלי?' והיא עונה לי 'הוא פצוע אנוש, הוא קיבל כדור בראש'. ואני בקניון עם ילדה בת 7, עומדת ומתחילה לצרוח"
"הודיעו לנו שאלה הדקות האחרונות של בראל"
במקביל להילה, החלו לזרום לבית החולים הדרומי עשרות בני משפחה וחברים של בראל מהיחידה. בגלל המצב הרגיש שאיתו התמודדו ההורים ניצה ויוסי, הילה החליטה שהיא תהיה מי שתקשר בין המשפחה לצוותים הרפואיים במהלך ימי האשפוז: "אני מבינה שגם ברגעים הקשים האלה שהכול מתרסק אני צריכה להיות בפוקוס. על מזרן באחד החדרים הסמוכים למחלקה שבה היה מאושפז בראל היינו מעבירים את הלילות, הייתי ישנה שעתיים בלילה וכל בוקר, בשעה שבע בדיוק, יושבת מחוץ למחלקה ומחכה לעדכונים לגבי מצבו הרפואי של אחי. ההליכה הזאת למחלקה פשוט הייתה הדבר הכי ארוך בחיים".
במשך תשעה ימים מחוץ למחלקה נעה המשפחה בין ייאוש לתקווה. "בכל פעם שהייתה מתקבלת שיחה מסורוקה, הגוף שלי נכנס לסטרס, כמו באותם רגעים שקצינת הנפגעים עדכנה אותי שבראל נפצע אנושות. באיזשהו שלב אמרתי לצוותים הרפואיים 'אל תתקשרו אליי יותר, תעשו מה שצריך כדי להציל את אחי'. בוקר אחד מגיע רופא שמעדכן אותנו שהחליטו להכניס את בראל לניתוח ראש, ואני בתוך תוכי מאמינה, שהנה אחי יוצא מזה, זה היה רגע של תקווה – אחי בראל החסון יצליח להתמודד עם זה והוא הולך לצאת מזה, מכניסים לסיטי ומספרים לנו: 'עצרנו את הדימום במוח, אם לא תהיה בצקת אנחנו עוברים את זה'".
את היום השמיני לאשפוז הילה לא תשכח לעולם: "קוראים לנו במהירות למחלקה, מעדכנים אותנו שיש לבראל דימום מוחי וקובעים מוות קליני, ואנחנו יושבים מזועזעים מחוץ לחדר שלו, מחכים שהלב של בראל יפסיק לפעום. עד לרגע האחרון כולם ממשיכים להאמין שבראל יצא מזה, אני היחידה שבסוד העניינים עם הצוות הרפואי".
"אני לא מוציאה הגה, יושבת בדממה, מתאבלת, ואז מודיעים לנו שאלה הדקות האחרונות של בראל. אני זוכרת שאחרי שליבו נדם, שאלתי את העובדת הסוציאלית איך מבשרים דבר כזה לאימא, והיא אומרת לי 'אימא שלך כבר התאלמנה בעבר, יש לה "ארגז כלים" והיא יודעת מה לעשות, פשוט תגידי לה". הילה נזכרת ופורצת בבכי: "יצאתי לאימא שלי, הסתכלתי לה בעיניים, ואמרתי לה 'זהו, אימא' – והיא הבינה". תשעה ימים אחרי שנורה בראשו במהלך פעילות מבצעית סמוך לגדר המערכת – נדם ליבו של בראל, עוד לפני שחגג יום הולדת 22.
"אחרי שליבו נדם, יצאתי לאימא שלי, הסתכלתי לה בעיניים, ואמרתי לה 'זהו, אימא' – והיא הבינה"
"אימא הרגישה שהמדינה לא הייתה מאחורי בראל"
יום לאחר שנקבע מותו של חדריה-שמואלי ז"ל הוא הובא למנוחות בהלוויה צבאית בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. אלפים מכל הארץ הגיעו לבית העלמין וליוו אותו בדרכו האחרונה, ובין הרבים שהגיעו להלוויה היו גם עשרות פעילי ימין שהעיבו על האירוע כשקראו קריאות גנאי נגד ראש הממשלה נפתלי בנט, מפכ"ל המשטרה יעקב שבתאי, מפקד פיקוד הדרום אליעזר טולדנו והשר לביטחון הפנים עמר בר-לב. כוח יס"מ ממחוז תל-אביב שאבטח את ההלוויה היה מה שמנע חיכוך פיזי בין הצדדים. רק אחרי הפרידה הכואבת מבראל הבינו בני המשפחה מה עשו פעילי הימין במהלכה של ההלוויה. "אני זוכרת ששאלתי את עצמי – מי אלה האנשים האלה? ומה הם באו להגיד שם מעל הקבר של אחי? כעסנו שההלוויה של בראל הפכה להלוויה פוליטית", מסבירה הילה.
"אני זוכרת ששאלתי את עצמי – מי אלה האנשים האלה? ומה הם באו להגיד שם מעל הקבר של אחי? כעסנו שההלוויה של בראל הפכה להלוויה פוליטית"
במהלך ההספד קורע הלב תקפה ניצה, אימו של בראל ז"ל, את התנהלות הממשלה ואמרה: "בנט, תהיה גיבור, תוותר על המקום שלך ומהר. הבן שלי צלף ושלחתם אותו עם אפס אפשרות לירות במחבל. הוא שלח הודעה לחברים לפני המשימה 'אני לא מבין את המדינה הזו'. אדון בנט, אני מבטיחה לך. אמרתי למפקד פיקוד הדרום לקחת אחריות. אתם תדאגו, צה"ל, הממשלה ומשמר הגבול – יש פה ילדה קטנה, אחותו שהייתה החיים שלו, ואתם תשמרו עליה".
ממרחק הזמן, הילה מסבירה מה הוביל לדברים הקשים: "אימא הרגישה שהמדינה לא הייתה שם מאחורי הבן שלה, עוד בימי האשפוז של בראל בסורוקה התחלנו להבין שהייתה שם בשטח שרשרת מחדלים צבאיים שהובילה לאסון הזה, מגיעים אנשים ואומרים לנו 'זה היה עניין של זמן עד שחיילים ייהרגו שם', וכל הדברים האלה ממוטטים אותה".
באחד הרגעים הזכורים בימי השבעה, הילה חוותה התפרצות רגשות לאחר שנודע למשפחה על קידומו הצפוי של מח"ט החטיבה הצפונית בעזה, אל"ם יואב ברונר, לתפקיד מח"ט הצנחנים. הילה לא נשארה חייבת ואמרה לתקשורת שהגיעה לסקר את השבעה: "זה מחדל שבזמן שאנחנו יושבים שבעה על בראל, מקודם המפקד שהיה אמור להגן עליו, ברונר המפקד רק רצה שישי שקט לפני הקידום שלו". אומנם היום היא הרבה יותר נינוחה אבל היא לא חוזרת בה: "הרגשנו שלמרות המחדל – המפקדים ממשיכים להתקדם. תעצרו רגע, תבדקו, תחקרו, כמו שאנחנו עצרנו את החיים שלנו".
"הרגשנו שלמרות המחדל – המפקדים ממשיכים להתקדם. תעצרו רגע, תבדקו, תחקרו, כמו שאנחנו עצרנו את החיים שלנו"
שיחת הטלפון הדרמטית, הסערה והפיוס
בזמן שבראל עוד נאבק על חייו, המדינה געשה בגלל שיחת טלפון אחת – בין ראש הממשלה נפתלי בנט ליוסי, אביו של בראל. מתוך רצון לחזק את המשפחה ברגעיה הקשים התקשר בנט, ובזמן שהביע דאגה לבריאותו של בראל, כשל ראש הממשלה בלשונו וקרא לו "יוסי", כשם אביו. הילה זוכרת הכול: היא הייתה שם בחדר בזמן השיחה. "לחשתי לו לתקן את ראש הממשלה, שזה לא השם של בראל, ואז מסתיימת השיחה ואנחנו חוזרים לסדר היום שלנו, לא חושבים על השיחה יותר מדי".
"כן, התאכזבנו מהטעות של ראש הממשלה שלא ידע והכיר את האירוע לפני שהתקשר אלינו", היא מוסיפה, "אם אתה כבר מתקשר ב-10 בלילה, לא תעשה 'בריף' לפני השיחה הכול כך רגישה למשפחה? עם זאת, הבנו שטעויות כאלה יכולות להתרחש, השגיאה במהלך השיחה לא העסיקה אותנו, עקבנו בדאגה אחרי משהו הרבה יותר חשוב – הבריאות של אחי".
"התאכזבנו מהטעות של ראש הממשלה, שלא הכיר את האירוע לפני שהתקשר אלינו, אבל השגיאה לא העסיקה אותנו, עקבנו בדאגה אחרי משהו הרבה יותר חשוב – הבריאות של אחי"
אבל המבוכה הזו הפכה לציבורית בן רגע: "פתאום, אחרי כמה שעות, השיחה האישית הזאת בין ראש הממשלה ליוסי מגיעה לכל מקום אפשרי, ולא ברור לנו איך. אז עדיין לא הבנו את המשמעות, ואז מתחיל מבול השיחות מהתקשורת, ופתאום אנחנו מבינים שנכנסנו לתוך מבול פוליטי, מבול שלא רצינו להיות בתוכו. בדיעבד אני יכולה לומר שבחדר בבית החולים הייתה עוד מישהי מהמשפחה של יוסי ומתברר שליוסי יש 'הקלטת שיחות' בטלפון והקרובה שלו כנראה נגעה לו בטלפון, יכול להיות שהיא אפילו מכרה את השיחה הזאת, אני יכולה כבר להאמין להכול. בעיניי כל מה שקרה שם, היה מחריד".
לדבריה של הילה, בשלב כלשהו נראה לה כאילו השיחה הפכה לכלי ניגוח בראש הממשלה בנט: "נורא כעסנו – מה אתם מערבים את מה שקרה לבראל עם פוליטיקה? ובלי שתבין, כשהכול קורה מאוד מהר, זה הופך להיות משפחה שכולה נגד ראש הממשלה, דבר שלא רצינו או התכוונו שיקרה". חודשים אחרי נפילתו של בראל, התקיימה פגישה מפויסת בין בני המשפחה לראש הממשלה בלשכתו בירושלים: "החלטנו לעשות את זה בשקט ולא לעיני המצלמות, כי רצינו להתרחק מהפוליטיקה", אומרת הילה, "לא הייתה התנצלות רשמית מצידו, אבל גם אנחנו לא התנצלנו על הדברים שנאמרו. היה ברור שלשני הצדדים מותר לטעות".
על בנט היא אומרת: "בסוף יש פה אדם שאנחנו לא מכירים ברמה האישית וקרה כל כך הרבה, אנחנו לא באמת כועסים עליו, כןף הוא מחזיק היום בטייטל 'ראש ממשלה', האדם שמנהל את המדינה, אז אתה מצפה למשהו אחר, אבל כשאתה רואה מולך בשר ודם שמדבר איתך, אתה אומר 'כולנו אנשים, כולנו יכולים לטעות', הייתה פגישה מאוד מרגשת", אומרת הילה. אחרי הפגישה אמרה ניצה בהתרגשות: "ראש הממשלה קיבל אותנו בחום רב, בכה איתנו, הבין את הכאב העצום שלנו ואת החור שנפער לנו בלב מאז שבראל לא איתנו. מבחינתי, כל מה שנאמר בעבר היה מתוך סערת רגשות והאבל הכבד". לדבריה של הילה, היום למשפחה יש מקום חם בלב ללשכתו של ראש הממשלה: "הם היחידים שמלווים אותנו עד היום. מתקשרים, שואלים איך אנחנו – לא משהו שציפינו לו. העוזרים של ראש הממשלה בלשכה זמינים אלינו 24/7, תמיד מקבלים מהם מענה יעיל, מהיר, אנושי, אכפתי ודואג, וזאת ההפתעה הכי גדולה שקיבלנו אחרי האסון הזה שעברנו".
"לשכת ראש הממשלה הם היחידים שמלווים אותנו עד היום. מתקשרים, שואלים איך אנחנו – לא משהו שציפינו לו, וזאת ההפתעה הכי גדולה שקיבלנו אחרי האסון הזה שעברנו"
"הוא גדל לי בידיים, הצעצוע הקטן שלי"
בין הילה לבראל מפרידות עשר שנים, אבל הפער הורגש בקושי כי השניים היו קרובים מאוד. "כשהוא נולד הוא היה הצעצוע הקטן שלי, צעצוע ושמו בראל", אומר הילה בעיניים נוצצות, "האח שכל כך אהבתי לחבק, ללטף ללמד. ממש הוא גדל לי בידיים, היינו מאוד קרובים, ממש גדלנו ביחד, בראל גם מזכיר אותי מאוד בדברים מסוימים, כשהיו שואלים אותו למי הוא דומה הוא היה עונה 'זאת אחותי הילה' – היו לנו הצחוקים והבדיחות שלנו, היינו מדברים על הכול, על זוגיות, על הצבא. בימי שישי לפני שהוא היה יוצא לשבת תמיד הייתי מצלצלת אליו ושואלת, 'מה אתה רוצה שאבשל לך?', מעין סיפוק אימהי כזה".
"היינו מדברים על הכול, על זוגיות, על הצבא. בימי שישי לפני שהוא היה יוצא לשבת תמיד הייתי מצלצלת אליו ושואלת, 'מה אתה רוצה שאבשל לך?', מעין סיפוק אימהי כזה"
הילה מספרת שבראל בחר להוסיף את שם המשפחה שמואלי לשם המשפחה שלו: "הוא בכלל בראל חדריה, אבל הקרבה הזאת אלינו גרמה לו להרגיש כמשפחה אחת והוא הוסיף שמואלי לשם המשפחה שלו. הוא רצה להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה. עם הזמן הבנתי שתחושת השייכות הייתה חשובה לו מאוד. כל מה שאני אגיד, לא אצליח לתאר את בראל".
את השיחה האחרונה איתו היא לעולם לא תשכח: "זה היה יום לפני שהוא נפצע, יום שישי בערב, בראל מתקשר בשיחת וידאו כשצליל החברה שלו גם בשיחה, עד אז לא הכרתי אותה, רק שמעתי עליה, הכול בזמן שבראל נמצא בעזה, והוא התחיל לשאול 'מה קורה? מתי את פוגשת את צליל?' ואני עונה לו: 'בשישי הבא שאתה יוצא, אתם באים אלינו יחד לארוחת ערב'. אני במקביל אומרת לצליל החברה שלו: 'שמעתי עלייך הרבה, סוף-סוף רואה אותך ואת ממש ממש יפה'".
"יום לפני שהוא נפצע, בראל מתקשר בשיחת וידאו כשצליל החברה שלו גם בשיחה, עד אז לא הכרתי אותה, הכול בזמן שבראל נמצא בעזה"
"אני זוכרת ששאלתי אותו מה הוא מתכנן לעשות אחרי השחרור, והוא ענה: 'אחתום כנראה קצת קבע, לעשות קצת כסף, אחרי זה אני הולך להדריך במכינה קדם-צבאית'", הילה משחזרת. "ואני זוכרת שאני אומרת לו 'מה להדריך במכינה, צא לחיים, לך תעשה כסף, אתה מוכשר', ובראל עונה לי 'הילה, אני חייב, זה משהו שאני לא מוותר עליו, כבר לפני חצי שנה הודעתי להם, ואני רוצה שצליל תצטרף אליי'. אני סיפרתי לו שהצד שלי במשפחה נוסע לנהר הירדן ובראל אמר לי 'איך לא עשינו דבר כזה אף פעם במשפחה, למה את אף פעם לא אומרת לי?' ואני עונה לו 'אתה יודע מה, בסוכות נעשה כולם טיול'.
שאלתי את הילה אם היא ממשיכה להיכנס להודעות הפרטיות שהשאיר לה אחיה לפני שנפל. בהתרגשות היא עונה: "ברור, הבעיה שהיום עם הצילומים האיכותיים הכול כל כך מוחשי, חי וקיים, כאילו בראל בחיים. אני יכולה באמצע יום עבודה פתאום להיכנס להודעות שלו בוואטסאפ ולצלצול שלו, או להגיע לבית של אימא ולהיכנס לחדר שלו, או להגיד לאימא אחרי ארוחת שישי 'תיקחי משהו לבראל'", היא אומרת בדמעות. "פתאום קלטתי מה באתי להגיד לאימא והשתתקתי, זה לא באמת יכול לעבור מתישהו, זה כל כך לא נתפס, שום דבר לא טלטל אותו. אם עכשיו הייתי שולחת אותו למשימה שבה נפל, אני יודעת בוודאות שהוא אומר לי כן. זה לא הגיוני שזה בראל, הוא היה הכי חזק בעולם".
במהלך ימי השבעה המשפחה בדקה את הטלפון של בראל ז"ל, ומצאה שם פתקים שהשאיר. "כל הזמן הזה שהוא שכב בבית החולים, ידעתי שהוא כתב. והחלטתי שאנחנו לא פותחים את הטלפון, רק אם קורה אסון. קיווינו לנס", היא סיפרה בכתבה של "אולפן שישי" שבה נחשפו הפתקים שהניח אחריו. "הוא אמר 'אני יודע שאני אמות בצבא, אבל אני חושש לאימא, איך היא תגיב לזה'".
"כל הזמן הזה שהוא שכב בבית החולים, ידעתי שהוא כתב. והחלטתי שאנחנו לא פותחים את הטלפון – רק אם קורה אסון. קיווינו לנס"
מכתב הפרידה שהשאיר בראל ז"ל להילה:
"משימת חייה של אימי"
לפני שליבו של בראל נדם, קיבלה הילה החלטה לשאוב זרע מאחיה. בשיחה איתנו היא סיפרה מה הוביל אותה לצעד הזה: "אחד החברים הקרובים של בראל הציע לי שנשאב את הזרע שלו, מיד התקשרתי לעו"ד רן כהן רוכברגר שמלווה אותנו, אמרתי לו שאני רוצה לשאוב זרע מבראל, שאני לא יודעת אם נשתמש בו אבל אני רוצה שיהיה. הוא יזם שיחה עם צליל, חברתו של בראל. אחרי השיחה אני וצליל נכנסות לרופא, והרופאים אומרים לי 'קחו בחשבון שזאת פרוצדורה לא פשוטה, ותצטרכו בית משפט כדי לשחרר את הזרע'. לבסוף, ברגעים האחרונים לפני שהלב של בראל מפסיק לפעום, אנחנו שואבים את הזרע".
"ביום השלישי של השבעה נכנסה לבית אם שכולה אחת, היא סיפרה לו שיש לה נכד מהבן שלה, כי אשתו הייתה בהיריון כשהוא נפל, ואז אתה רואה את העצב בפניה של אימא שלי כשהיא מבינה שלא יהיו לה נכדים מבראל". ברגע הזה הילה החליטה לשבור את השתיקה: "אני זוכרת שאמרתי לה 'אימא, שכחתי להגיד לך – אני שאבתי זרע מבראל', ואימא שלי לא מאמינה למה שהיא שמעה זה עתה והיא אומרת לי 'הילה, את עובדת עליי'. ואני אומרת לה, "לא, אימא, אני לא עובדת עלייך, זה בבית החולים סורוקה, אני חתמתי על זה, יש טפסים, יש הכול'. ואז נגמרת השבעה ואנחנו מבקשים את הניירת ואז אנחנו יוצאים למסע. מבינים שכמונו יש עוד משפחות שאיבדו את היקירים שלהן ורוצים דור המשך".
"בשבעה ראיתי את העצב בפניה של אימא שלי כשהיא מבינה שלא יהיו לה נכדים מבראל. אמרתי לה 'אימא, שכחתי להגיד לך – שאבתי זרע מבראל'"
"אנחנו נפגשים עם בכירים, שרים, חברי כנסת – הכול במטרה לקדם את היוזמה הזאת, אז גם מתברר לנו שחייבים פה חוק, ואז אימא שלי מקבלת על עצמה את 'משימת חייה': נכד מבראל". הילה נחושה לקדם את המאבק – ומעודדת מההתפתחויות: "אנחנו אופטימיים שהצעת החוק החשובה הזאת תעבור בכנסת". לפני כמה חודשים פנו בני המשפחה ברשתות החברתיות לאישה שתסכים להיכנס למשפחתם, שתהיה אם פונדקאית מזרעו של בראל. הילה לא האמינה למספר הפניות הרב מצד נשים שהשיבו לפוסט ואמרו שהן רוצות להיות חלק מן המשפחה: "יש עשרות נשים שרוצות להרות מהזרע של בראל, רוצות שתהיה לו מורשת. אני כילדה יתומה מאב, עד היום כל פיסת אינפורמציה שאני שומעת על אבא שלי ממלאת אותי בגאווה, אז אני אומרת שיש פה אפשרות לילדים האלה לגדול למשפחה תומכת ולדעת שאבא שלהם היה גיבור ישראל".
"בטוחה שבראל מסתכל עלינו מלמעלה ושמח"
בימים אלה נמשך תכנונו של "שביל בראל", שביל להולכי רגל שיוקם סמוך לאזור התקרית בעוטף עזה, והילה כבר רואה את החזון מתגשם לנגד עיניה: "משפחות יוכלו להגיע למקום, לטייל, ליהנות מהטבע ועל הדרך ללמוד על המורשת של בראל, במשפטים שאפיינו אותו ובדברים שסימלו אותו". במקביל הקימה המשפחה את בר "בראל" בראשון לציון, שאותו מנהל אודי, אחיהם הצעיר של הילה ובראל ז"ל: "החלטנו שדווקא המקום השמח הזה ימלא את הבור אחרי הפרידה הכול כך קשה מאחי, בראל היה מלא בשמחת חיים ואנרגיה וכך גם המקום הזה שהקמנו, אני פוגשת אנשים ב'בראל' ובוכה מהתרגשות, אבל אחרי דקה אני חוזרת לחייך. בטוחה שבראל מסתכל עלינו מלמעלה ושמח".
"החלטנו שדווקא בר ימלא את הבור אחרי הפרידה הכל כך קשה מאחי, בראל היה מלא בשמחת חיים ואנרגיה וכך גם המקום הזה שהקמנו".
הילה מספר שלאחר נפילתו של אחיה היא החליטה מתוך מחויבות ושותפות לפקוד בתי חללים ולנחם את המשפחות השכולות: "אחרי מה שאנחנו עברנו עכשיו אני יודעת מה בדיוק להגיד להורים ולאחים שכולים, יש משהו בתור מישהו שחווה שכול, שיודע מה להגיד. חיכיתי למפגש עם נאוה רביבו, אימא של לוחם חטיבת גולני עמית בן יגאל ז"ל (שנפל בפעילות מבצעית בכפר יעבד) – אתה לא תאמין, הסתכלתי אם יש לה לק בציפורניים, הסתכלתי אם היא צובעת את השיער, הסתכלתי עם איזה תיק באה ומה היא לובשת, רציתי לראות אם היא חזרה לחיים אחרי הנפילה של עמית, רציתי לשמוע איך מהרגעים הכל כך קשים שאנשים חוו בחיים שלהם – הם מצליחים להתרומם, וזאת דרך חיים שבחרתי לי להתמקד במי שנשאר וחזר לחיים ולא במה שהיה".
עו"ד רן כהן רוכברגר, הסנגור הצבאי הראשי לשעבר, מלווה את המשפחה מאז התקרית בעזה, עוד מהימים שבהם בראל עדיין התנדנד בין חיים ומוות. "הליווי בטרגדיה כזו הוא הרבה מעבר לטיפול משפטי. זה להיות איתם ברגעים הכאובים ביותר, ברגעי התקווה והייאוש, בבכי ובשמחות הקטנות – להפוך לחלק מהמשפחה", הוא מספר ל-N12. "וזה אומר לסייע למשפחה בעמידה על דרישתה לתחקור אובייקטיבי של נסיבות האירוע ולדאוג למיצוי הזכויות של המשפחה השכולה מול משרד הביטחון. ללוות את המשפחה בהקשרים המשפטיים של שאיבת הזרע ושל חוק ההמשכיות וגם בשיח מול המפקדים הבכירים ביותר בצבא".
לאחר שהרוחות סערו, עו"ד כהן רוכברגר מסביר: "היה צריך ללוות את המשפחה הכואבת גם לאחר שסחפו אותה שלא בטובתה לוויכוח הפוליטי, ואני שמח שהשיח כבר לא שם, כי הסיפור של בראל ז"ל הוא הרבה מעבר לזה, ואני מקווה שתקוותה של המשפחה להעמיד זכר לבראל תתממש ותתגשם".