1. ג'ידא רינאוי זועבי
עד לפני שבוע הייתה חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי בגדר אלמונית בעיני הרוב המכריע של האוכלוסייה. אם נודה על האמת, קשה לאתר מגיש טלוויזיה או אפילו כתב בכנסת שהיה סגור על ההגייה הנכונה של שמה. אבל במהלך אחד, ליתר דיוק שניים – הפרישה וההתקפלות – היא הפכה למוכרת בחברה היהודית ולמשפיעה בחברה הערבית. שבוע אחרי כן נדמה שעם כל הכבוד לטיעונים כבדי המשקל על מסגד אל-אקצא והברוטליות המשטרתית בהלוויית עיתונאית אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה, חה"כ רינאוי זועבי רצתה דבר אחד, בסיסי יותר: צומי. ממש כך, תשומת לב – שאותה היא אכן קיבלה במנות גדושות.
יו"ר רע"ם מנסור עבאס עלה אליה לרגל לנוף הגליל והציע לה לחלוק איתו בהישגים של הציבור הערבי, השר עיסאווי פריג' שכנע אותה נמרצות ורתם את ראשי הרשויות הערביות – ובראשם ראש עיריית נצרת עלי סלאם – למסעות השכנוע, ואפילו ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד אירח אותה ואותם ברוב כבוד והדר במשרד החוץ. אגב, זו פגישה פוליטית פר-אקסלנס שהיה עדיף שתתקיים בכנסת, ולא במשרד, אבל מה שמותר ליאיר לפיד – מותר ליאיר לפיד. עוד נגיע אליו.
מבט מחודש על המכתב ששלחה רינאוי זועבי לראשי הקואליציה ביום חמישי שעבר מראה כמה גדול הפער בינו לבין מה שקרה בחדר משרד החוץ. "בחודשים האחרונים, ומתוך שיקולים צרים של פוליטיקה, ראשי הקואליציה העדיפו לשמר ולחזק את הצד הימני שבה. שוב ושוב העדיפו ראשי הקואליציה לנקוט עמדות ניציות, נוקשות וימניות בסוגיות יסוד חשובות מאין כמותן לכלל החברה הערבית: אל-אקצא והר הבית, שיח' ג'ראח, מפעל ההתנחלויות והכיבוש, הרס הבית והפקעת הקרקעות ביישובים הערביים בנגב, וכמובן חוק האזרחות", כתבה בטקסט אידיאולוגי וערכי ממדרגה ראשונה.
"אתם לא מכירים נשים ערביות", רדתה בנו באולפן במסגרת הריאיון הבלעדי שהעניקה ליונית לוי עוד באותו היום שבו פרשה. ובכן, אם זו הדוגמה לנשים ערביות עיקשות ואידיאולוגיות, הרי שרינאוי זועבי עשתה נזק לנשים ולחברה הערבית גם יחד. כל הסוגיות ה"אידיאולוגיות" נדחקו החוצה מהחדר, שבו דיברו אך ורק על ענייני תקציב. רינאוי זועבי רצתה להיות המזרזת, הקטליזטור שישחרר את הכספים התקועים למגזר אחרי שכבר תוקצבו בתוכנית החומש הממשלתית. זאת יופי של מטרה, רק למה להשתמש באל-אקצא כדי להשיג אותה? מוזר. אפילו מוזרה.
2. יאיר לפיד
למרות הביקורת על כך שהוא מצפצף בכל פעם על הנראות הציבורית ושגם הפעם אירח את רינאוי זועבי ואת ראשי הרשויות במשרד החוץ לפגישה סופר-פוליטית, אי אפשר שלא להתרשם מכך שלפיד פשוט מתאבד על הממשלה הזאת. יש לו כמובן סיבה טובה. בשתי מילים: ראשות הממשלה. לפיד לא בטוח שזה יקרה, הוא אפילו קרוב יותר להבנה שזה לא יקרה, אבל בכל הקשור אליו – הוא יתעקש עד הרגע האחרון. יעשה את כל התמרונים הפוליטיים האפשריים כדי להגיע ליעד. בצדק, מבחינתו.
הוא ויתר לבנט על ראשות הממשלה ובעצם הקים אותה במו ידיו, והוא רוצה להגיע למטרה שהציב כבר עם כניסתו לפוליטיקה, בתחילת העשור הקודם. לפיד עשוי מחומר של עקשנים: הוא רואה את המטרה – ודוהר אליה. בדרך הוא יזיז כל מה שצריך. הינה, תראו את רינאוי זועבי, שאותה הוא היה מוכן להזיז עד שנגחאי. הכול למען המטרה.
אבל יו"ר יש עתיד הוא גם האיש שמחזיק את הקואליציה דה פקטו. קשה להעביר במילים כמה מילים הוא נאלץ להוציא מפיו כדי לתחזק את כל שרשרת המתוסכלים, המאוכזבים והבכיינים של הקואליציה. אלו נכנסים אליו לחדר משל זה היה תחנה מרכזית, ומי שמכיר את לפיד – יודע שגם יש לו הדרכים המילוליות להלך עליהם קסם, ו"ליישר אותם".
אגב, זה מבדיל אותו דרמטית מבנט: בעוד לפיד יודע לשלב בין מוחמד בן זאיד (שם קוד) למיכל רוזין (שם קוד), בנט מסתחרר מהשילוב בין המדיני לפוליטי. אסטרטגיית ה"עשייה בלבד" שלו נכשלה, עם עזיבתה של עידית סילמן וכאבי הבטן התמידיים שיש לאנשי מפלגתו. בשבועות האחרונים זה משתנה מעט, יעיד למשל יום טוב כלפון, ועדיין – אצל בנט זה דורש מאמץ, ואילו לפיד כבר הפך את העירוב הזה לפרקטיקה יום-יומית.
אומנם זה לא קיבל מספיק ביטוי, אבל לפיד גם רשם הישג נוסף בתקופה האחרונה, שאין לזלזל בו. העובדה שבנט הראה לשמרית מאיר, היועצת המדינית הפורשת, את הדלת החוצה, ולא נלחם עד השנייה האחרונה כדי להשאיר אותה, היא לא פחות מניצחון עבור לפיד. אם אני צריך להעריך, הוא עשה "לחיים" עם מישהו או מישהי ברגע שיצאה ההודעה. מאיר לא הייתה אהובה בלשכתו (גם לא בלשכות אחרות), וחרף כישרונה הבלתי מפוקפק – היחסים האישיים שלה הביאו את לפיד, מאסטר ביחסים אישיים טובים, אל קצה הסבלנות. לא בכדי הוא המליץ לבנט – לא דבר שבשגרה – לשחרר אותה לדרכה. כאמור, אחרי שזה אכן קרה, לפיד צהל, לשכתו צהלה, וגם במשרד החוץ לא ניגבו את הדמעות, לשון המעטה.
3. עיסאווי פריג'
באקט של גילוי לב מרשים אמר השר לשיתוף פעולה אזורי בתחילת החודש במסגרת "שבתרבות" שהנחיתי: "מרצ לא תפרק בחיים את הקואליציה הזאת". זה מדהים בכל כך הרבה מובנים: המפלגה שנחשבה אולי הכי אידיאולוגית בכנסת זה שנים קיפלה את מרבית הדגלים שלה בהכנעה, והכול בשל אסטרטגיית רל"ב. "רק לא ביבי" הספיקה כדי להחביא את הכיבוש, לשתוק בסוגיות אזרחיות ולאפשר בנייה בהתנחלויות. תחבורה ציבורית בשבת? נישואים אזרחיים? חקיקה (ולא תקנות שהורוביץ מעביר במשרדו) למען הלהט"ב? הצחקתם אותם. רל"ב.
אבל בעוד הקו שמרצ הלכה אליו עוד יחזור אליה בעתיד כבומרנג – כי הרי מי יאמין לה שתזעק עם שובה לאופוזיציה, יהא מתי שיהא – השר פריג' כבר הלך צעד קדימה. אם זאת האסטרטגיה, הוא סוחט את הלימון עד הסוף. לא בכדי הצהיר שמרצ לא תפרק, ושאין מה לדאוג לשלמות הקואליציה – כל עוד זה תלוי בה. אבל מילא זה היה מסתיים בהצהרות בלבד. התפקיד של פריג' בסוגיית רינאוי זועבי היה דרמטי. הוא פשוט תפס פיקוד על האירוע – והלכה למעשה פתר אותו. אם לצבא ראשי הרשויות שהגיע ללפיד היה מפקד – הרי שזה היה פריג'.
אגב, פריג' לא יודע להגיד אם האירוע המוחי שעבר לפני כשלושה חודשים ירחיק אותו מהפוליטיקה. זאת הייתה מכה עבורו, לא רק בריאותית. משפחתו לוחצת עליו לפרוש, להפסיק להתמסר ללחצים שמביאים איתם החיים הפוליטיים. פריג' הוא גם אדם נלהב, אומר את אשר על ליבו, מתעצבן כשצריך. בינתיים הוא נשאר. פתרון משבר רינאוי זועבי, שיש לו קרדיט גדול בו, דווקא הוכיח לו שהוא צריך להישאר.
4. בני גנץ
בלשכת שר הביטחון לא זיהו מהר כל כך את פוטנציאל החוק "ממדים ללימודים". אבל כשזיהו, הבינו שיש כאן בוננזה אמיתית. כמו בסוגיית הפנסיות בצה"ל, גם במקרה הנוכחי החליט גנץ שהוא הולך על כל הקופה. הוא הבהיר לראשי הקואליציה שמבחינתו הנושא הזה הוא הראשון במעלה, והצליח לאגד סביבו תמיכה של כל ראשיה, שהבינו גם הם את הפוטנציאל. בה בעת הוא גם הבין שהפלונטר הפוליטי שאינו מאפשר לקואליציה להשיג רוב בסוגיה הכי קונצנזואלית שאפשר להעלות על הדעת – חיילי צה"ל – מחייב פתרון ופשרה.
איש השעה היה חה"כ איתן גינזבורג, יו"ר סיעת כחול לבן ואחד הפוליטיקאים הכי מעורבבים במשכן – חרף תדמיתו השקטה – ששם לב שאחת ההסתייגויות של האופוזיציה מדברת על הגדלת המימון מ-66% ל-75%. הוא הציע לגנץ שהקואליציה תציע לקבל את ההסתייגות הזאת, רגע לפני שבקואליציה הרימו ידיים ומשכו את החקיקה. בשעה 23:00 נכנס גנץ לפגישה עם בנט ולפיד, ושם הוחלט לקבל את ההצעה של גינזבורג. לא נקפו יותר מדי דקות, ושר הביטחון עלה למליאה והציג את ה"פשרה", לקול מחיאות הכפיים של חברי הכנסת בליכוד.
האופוזיציה, ובראשה הליכוד – נדחקה אל הקיר. מכאן ואילך היה ברור שסירוב לקבל את ההסתייגות שהם עצמם העלו, לא יאפשר להם שום מוצא ציבורי הגיוני, בטח אחרי שנחשפו בחדשות 12 הקלטותיה המביכות של חה"כ מירי רגב מישיבת הסיעה. גנץ גזר את הקופון: גם העביר את החוק, גם הציע את הפשרה וגם הותיר עצמו כציר האחרון שיכול לדבר עם כולם. זה כבר מוטיב חוזר אצלו, ולא בכדי. מי שרוצה להיות ראש הממשלה (וראה שזה אפשרי גם במספר חד-ספרתי של מנדטים) צריך להיות מסוגל לדבר עם כולם, כולל עם זה שלכאורה לא מדברים איתו, בנימין נתניהו.
גם כאבי הבטן של חבר הכנסת ממפלגתו, יו"ר ועדת הכלכלה מיכאל ביטון, מתואמים עם גנץ לחלוטין. ביטון אותת ואותת, וגנץ התיר לו להשמיע את האיום על הקואליציה. יו"ר כחול לבן יודע שגם כאן, מדובר בווין-ווין סיטיואיישן קל: גם עוקץ את מרב מיכאלי (שזה תמיד טוב, מבחינתו של גנץ כמובן), גם מציב את עצמו באמצעות פרוקסי (שליח) בחתימה נמוכה כ"סורר" מדי פעם, וגם יודע שבסוף הוא יקבל את מה שהוא רוצה, בדרך זו או אחרת. מה נאמר, האיש שלא האמנו שיצליח לעשות פוליטיקה ברמה גבוהה, עושה אותה היום – ועוד איך.
