דוגמנית לשעבר, שפית קונדיטורית וילדה בת עשר וחצי נפגשות על אופנוע בלב המדבר – לא, זו לא התחלה של בדיחה, אלא שלוש משתתפות בתחרות אופנועים ענקית שתיפתח בשבוע הבא בישראל. התחרות היא הסבב הראשון של אליפות העולם "הארד אנדורו" ועומדים מאחוריה משרד התרבות והספורט, התאחדות הספורט המוטורי, קבוצת קומטק וחברת Riders for Riders. אנדורו הוא ענף ספורט מוטורי שנערך על גבי אופנוע שטח ומתמקד בסיבולת הרוכב והמכונה, התחרות תיערך תחת הכותרת "הארד אנדורו מינוס 400" בלב המדבר באזור ים המלח והיא תימשך 3 ימים בהשתתפות מאות בני אדם.
תמר בזק, בת 39, נשואה ואמא לשתי בנות מלהבים, הייתה דוגמנית מצליחה בסוכנות רוברטו. מיה לוסטיג, בת 39, רווקה מתל אביב, היא שפית קונדיטורית ומנהלת הפעילות בישראל של הסטארט-אפ המצליח EatWith, ואילו אלינור שחר היא ילדה, רק בת עשר וחצי, ממושב בת שלמה והיא התחילה לרכוב כבר בכיתה א'.
"אבא שלי התחרה במרוצי אופנועים ונדלקתי על זה", מספרת אלינור. "אמרתי לו שאני רוצה גם. למחרת הוא כבר קנה לי את האופנוע הראשון שלי. אופנוע חשמלי פשוט, כמעט צעצוע. התחלתי לרכוב ואהבתי את זה. הלכנו יחד לראות מרוץ אנדורו והופתענו כשראינו שיש שם המון ילדים. עף לי המוח. אמרתי לאבא שגם אני רוצה. אני רוצה את האקשן הזה".
"אבא שלי התחרה במרוצי אופנועים ונדלקתי על זה. אמרתי לו שאני רוצה גם. למחרת הוא כבר קנה לי את האופנוע הראשון שלי. אופנוע חשמלי פשוט, כמעט צעצוע. התחלתי לרכוב ועף לי המוח"
אלינור שחר
"עליתי על האופנוע על עקבים - זאת הייתה אהבה ממבט ראשון"
מה שמשותף לכל השלוש, ואולי לעוד לא מעט רוכבים בעולם, זו העובדה כי הענף הזה פשוט תפס אותן מהרגע הראשון: "מאז ומתמיד רציתי את זה ונמשכתי לזה", מספרת תמר. "כשהייתי ילדה הייתי צופה במרוצים ודרך זה התחברתי לענף. הייתי קונה מגזינים של רכיבה, תולה פוסטרים בחדר. משם זה התגלגל באופן טבעי לקניית אופנוע ראשון משלי. ברגע שעליתי על האופנוע זה כבר היה ברור – מעכשיו זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. לאורך השנים מה שהשתנה זה רק סוג האופנוע שעליו רכבתי".
"יום אחד, לפני 3 שנים", מספרת מיה, "הייתי בכנס מטעם העבודה ובמקרה הייתה שם איזו חברה שהציעה טיולי שטח באופנועים. עליתי על האופנוע כמו שאני, על עקבים, ומאותו רגע הרגשתי שזו אהבה ממבט ראשון. הצטרפתי לטיול ואחרי שבוע כבר קניתי את האופנוע הראשון שלי. נכון, כבר הייתי עמוק בתחום של האופנועים הכבדים, אבל אופנועי שטח זה תחום די שונה שמעולם לא ניסיתי – למרות שזה היה מסביבי לאורך החיים".
מיה מספרת בעיניים נוצצות על הספורט האקסטרימי שבו היא עוסקת: "אחת ההתמחויות שלי היא רכיבה בתנאי שטח שנקראים בשפה המקצועית 'סכינים'. 'סכין' זה כשאתה רוכב על שטח צר שמתאים אך ורק לאופנוע שלך, כשמשני הצדדים תהום. זו אחת החוויות שהכי נותנות לי את האקסטרים והריגוש".
"אחת ההתמחויות שלי היא רכיבה בתנאי שטח שנקראים בשפה המקצועית 'סכינים', כלומר לרכוב על שטח צר שמתאים אך ורק לאופנוע, כשמשני הצדדים תהום. זו אחת החוויות שהכי נותנות לי את האקסטרים והריגוש"
מיה לוסטיג
תמר, עשית מעבר חד מהשמלות של הדוגמנות לספורט המלוכלך של רכיבה על אופנועים.
"נכון שהדוגמנות הוא משהו יותר אלגנטי, אבל המפגש עם האופנועים הוא יותר טבעי וקרוב. המעבר דווקא היה ברור מבחינתי. אנשים שיודעים שאני רוכבת לפעמים אומרים לי שבטח כשאני מורידה את הקסדה השיער מתנפנף ברוח כמו בסרטים – אבל זה כמובן ממש לא ככה. כשאני מורידה את הקסדה כל הפנים שלי בוץ ואני מזיעה, אבל זה כיף גדול. אני חושבת שאפשר להיות נשית גם בתוך הענף הזה. זה לא מפריע לי לצאת בערב ועדיין ללבוש שמלה ולנעול עקבים".
"אנשים חושבים שאם אני מורידה את הקסדה השיער שלי מתנפנף ברוח כמו בסרטים – אבל זה כמובן ממש לא ככה. כשאני מורידה את הקסדה כל הפנים שלי בוץ ואני מזיעה, אבל זה כיף גדול"
תמר בזק
למה החלטת בכלל לזנוח את הדוגמנות?
"תראה, הדוגמנות נמצאת כבר הרבה מאחורי, אבל בזמנו היה לי חסר משהו בעיסוק הזה. לא אהבתי את העיסוק בחיצוניות בלבד ואת הקצב הגבוה של תל אביב. היה לי חסר משהו בנפש כשעסקתי רק בדוגמנות. היום אני מאוד מתמקדת באופנועים, זה ממלא אותי".
וכמה זמן התחביב הזה לוקח ממך?
"בשנה שעברה, שנת 2021, רכבתי בכל המרוצים ובכל הסבבים בארץ וזה דרש ממני להיות על האופנוע לפחות 3 פעמים בשבוע. אבל כמובן שהעניין זה לא רק המרוצים, יש עוד הרבה התעסקות מסביב: לשמור על תזונה, אימוני כושר כמעט בכל זמן פנוי ביום. אבל הראש כל הזמן חושב על האופנוע ועל המרוצים".
"היה לי חסר משהו בעיסוק בדוגמנות. לא אהבתי את העיסוק בחיצוניות ואת הקצב הגבוה של תל אביב. היה לי חסר משהו בנפש כשעסקתי רק בדוגמנות. היום אני מאוד מתמקדת באופנועים, זה ממלא אותי"
תמר בזק
מיה: "אני אוהבת להיות מאוד מאוד מעורבת. אני עורכת סרטונים, עוזרת לרוכבים צעירים בהמלצות לציוד ודברים דומים – ורק הדבר הזה לוקח לי לפחות שעתיים מכל יום. בנוסף ל-4 אימונים בשבוע אפשר להבין שזה חלק גדול מאוד מהחיים שלי".
אלינור: "אצלי זה קצת שונה כי יש לי גם לימודים וחיים של ילדה, אבל חברים שלי יודעים שיש לי עוד עיסוק ושלא תמיד אני יכולה להיפגש. אני יודעת לחלק את הזמן שלי ואני מתמרנת בין אימונים לבין חברים. לצד כל התמיכה של אבא שלי בעיסוק הזה, אני יודעת שהתמיכה תמשיך להגיע כל עוד אמשיך להשקיע בלימודים. אני 'מרוויחה' אופנועים חדשים דרך זה שאני מביאה תעודה טובה הביתה".
"אני רוצה לייצג את הכוח הנשי"
אי אפשר כמובן שלא להתייחס לעובדה שהן מתחרות בתחום שנחשב מאוד 'גברי', כשהרוב המוחלט של העוסקים מסביב והמתחרים הוא גברים. אבל דווקא אלינור, הצעירה שבחבורה, רואה בעובדה הזאת הזדמנות: "בקטגוריה שלי אני הבת היחידה. אני מבינה בנות שחושבות שזה ענף גברי. צריך הרבה ביטחון כדי לעסוק בזה ואולי יש בנות שחושבות שאין להן את הביטחון הזה. אבל אני יודעת שבת יכולה לעשות מה שהיא רוצה. כל ילדה צריכה לשאול את עצמה מה היא רוצה לעשות בחיים ואפילו אם היא מגיעה להחלטה שזה משהו לא שגרתי – היא צריכה לעמוד מאחורי זה. רק היא מחליטה על עצמה".
צוחקים עלייך או מעירים לך על זה שאת רוכבת?
"לפעמים, אבל אני רוצה לייצג את הכוח הנשי. אני רוצה שאחריי יבוא עוד דור של רוכבות. אני תמיד אומרת 'תנו לנו להיות מה שאנחנו רוצות'. אני באה לרכוב עם בגדים ורודים ופונפון – מה אכפת לכם? זה לא משנה את האופי שלי כבת. אני משחקת בבארביות – ורוכבת אופנועים. אף אחד ושום דבר לא ישנה את העובדה שאני בת".
"בקטגוריה שלי אני הבת היחידה. כל ילדה צריכה לשאול את עצמה מה היא רוצה לעשות בחיים ואפילו אם היא מגיעה להחלטה שזה משהו לא שגרתי – היא צריכה לעמוד מאחורי זה. רק היא מחליטה על עצמה"
אלינור שחר
תמר, כשאת מגיעה למרוץ ורואה רוב גברי, מה עובר לך בראש?
"בהתחלה בכלל לא חשבתי על 'למה פחות נשים באות' – אלא פשוט התייחסתי לזה בתור עובדה. כשאני התחלתי הייתי פחות או יותר האישה היחידה בשטח. הייתי הרוכבת היחידה בדרום וידעתי על עוד רוכבת אחת במרכז ועוד אחת בצפון. זהו. בשנים האחרונות הענף צמח בצורה מאוד יפה. אני יכולה להבין למה פחות נשים נמשכות לזה: זה דורש המון דברים מבחינה פיזית, האקסטרים גדול מאוד ומפחיד, יש סכנת פציעות וכנראה בגלל זה נשים יותר חוששות מזה. אסור לשכוח שזה גם ספורט מאוד יקר וזה גם דבר שיכול להרתיע. כיום יש קבוצת וואטסאפ ייעודית לנשים ויותר קל להן להיכנס לענף הזה".
את מקבלת עדיין בשטח הערות שקשורות לזה שאת אישה שרוכבת על אופנוע?
"היה מישהו שהעיר לי בשטח וזה תפס לי את האוזן בזמנו, אבל עם הזמן אני מבינה שתמיד יהיו את הטיפוסים האלה שלא יקבלו את העובדה שאני אישה שרוכבת על אופנוע. כשהוא אמר את זה לא נעלבתי, אלא פשוט הבנתי שאני אצטרך לעבוד קשה כדי להוכיח את המקום שלי ".
מיה, נתקלת בהערות על רקע העובדה שאת אשה שרוכבת על אופנוע?
"מעולם לא. בדיוק ההיפך. אמרו לי 'איזו מגניבה את', 'איך את עושה את זה?', 'את יכולה ללמד אותי?'. הגברים שרואים אותי אוהבים מאוד את התחביב הזה שלי ומעריצים אותי על זה. אנחנו קהילה של רוכבים שעוזרת ומדרבנת אחד את השני ומעולם לא נתקלתי בקהילה שכל כך עוזרת לחברים שלה כמו קהילת הרוכבים".
"יש לילדות שלנו אופנועים בסלון מהרגע שהן זוכרות את עצמן"
לכל אחת מהשלוש יש משפחה מאחוריה – משפחה שלא תמיד מבינה את העיסוק ה"משוגע" של בת הזוג, הבת, או האמא – אך תמיד תומכת: "בעלי רוכב גם הוא, אז עבורו ועבור שתי הילדות שלי זה נראה ממש נורמלי", מבהירה תמר. "יש להן אופנועים בסלון מהרגע שהן זוכרות את עצמן. הילדה הגדולה אפילו מתעניינת בזה ומתחילה לרכוב גם היא".
אלינור מוסיפה: "אמא שלי משקשקת בכל פעם שאני עולה על אופנוע, אבא שלי חי את הענף והוא מבין את הסיכונים. הוא מבין שאם אני נמצאת במסלול רשמי – הסיכון קטן יותר. מבחינתו זה חינוך. הוא תמיד אומר לי שדרך זה אני לומדת מה זה סכנה, לומדת מה זה אומר לקבל החלטה תוך חלקיקי שנייה. אלה כלים לחיים. מוקדם יותר השנה היה מרוץ בתנאים מאוד קשים של גשם ובוץ. הרבה רוכבים בוגרים לא סיימו את המסלול. אבל אני סיימתי כי אני מתמודדת עם קשיים כבר מגיל מאוד צעיר".
"אמא שלי משקשקת בכל פעם שאני עולה על אופנוע, אבא שלי חי את הענף והוא מבין את הסיכונים. מוקדם יותר השנה היה מרוץ בתנאים מאוד קשים של גשם ובוץ. הרבה רוכבים בוגרים לא סיימו, אבל אני סיימתי כי אני מתמודדת עם קשיים כבר מגיל מאוד צעיר"
אלינור שחר
אצל לוסטיג התמיכה שהיא מקבלת אפילו פחות ברורה מאליה – מכיוון שרק לאחרונה היא חזרה מפציעה שהשביתה אותה ליותר משנה בעקבות תאונה שהייתה יכולה להסתיים אפילו בצורה רעה יותר. "התחלתי להתחרות בתחום אנדורו ב-2020 וכבר בתחרות הראשונה זכיתי במקום ה-3 באליפות ישראל. הייתי בעננים ושבועיים לאחר התחרות הזו עשיתי תאונה ושברתי בה את שתי הידיים. הייתי במצב סיעודי כמה חודשים ובשיקום של שנה. אבל בדיוק בנקודה הזו שבה אנשים חושבים שאולי הייתי צריכה להפסיק, ידעתי שאני חייבת מיד לחזור לאופנוע. כשאתה אוהב משהו כל כך אתה עושה אותו ולא משנה מה המחיר".
אנשים בטח יגידו 'למה המשוגעת הזו מעמידה את עצמה בסכנת חיים'?
"אני עונה לאנשים האלה שזו הסיבה שאנשים עושים ספורט אקסטרים. אני אוהבת לצאת מבאלנס, אני אוהבת את הריגוש, את החוויה. זו ממש חוויה חוץ גופית. אני מקבלת שם הרגשות שאני לא מקבלת בשום מקום. אני משווה את הרכיבה לפסיכולוג – הרגע היחיד ביום שבו אני לא חושבת על כלום זה בזמן שאני על האופנוע. הראש שלי נקי ואני מתרכזת נטו ברכיבה. לאדם כמוני, שאוהב לחשוב הרבה ונמצא בשגרת עבודה גבוהה, זה הרגע היחיד ביום שבו אני יכולה להיות כזו".
"עשיתי תאונה ברכיבה ושברתי את שתי הידיים. הייתי במצב סיעודי כמה חודשים ובשיקום של שנה. אבל בדיוק בנקודה הזו שבה אנשים חושבים שאולי הייתי צריכה להפסיק, ידעתי שאני חייבת מיד לחזור לאופנוע"
מיה לוסטיג
איך התאונה השפיעה על הרכיבה שלך?
"היא דווקא הפכה אותי לרוכבת יותר טובה. יותר מפוקסת. אני יודעת היום איך לרכוב כדי להיזהר מתאונות ולהימנע ממה שקרה לי אז. יש לי תשוקה כל כך גדולה לענף הזה שאין שום סיכוי שהעובדה שהפכתי לנכה לכמה חודשים תעצור אותי".
תמר ומיה, אם הילדים שלכן ירצו לרכוב גם הם על אופנועים – תאפשרו להם?
תמר: "תלוי את איזה צד שלי אתה שואל. הצד הפולני מעדיף שהן יבחרו בבלט, אבל הצד היותר מציאותי אומר שאי אפשר למנוע את זה מהן, כי הן רואות את זה בבית וחיות את זה. אם הן ירצו אני אתמוך בהן".
מיה: "בהחלט. אני אהיה שם ואתמוך בהם ואלמד אותם על נהיגה נכונה. אני רואה לפעמים ילדים קטנטנים שרוכבים על אופנועים וזה מאוד מרגש אותי. אני מדמיינת אותי מדריכה את הילד שלי. אם הילדה שלי תרצה לרכוב כמוני על 'סכינים' – אני אלמד אותה איך לעשות את זה, אבל רק אחרי שהיא תהיה מיומנת מספיק"