בתחילת הפגישה שלי עם רבקה מיכאלי אני אומר לה שבדרך כלל מי שאני עושה איתו ריאיונות, מדליק משואה אחר כך.
מיכאלי צוחקת, היא לא חושבת שיזמינו אותה להדליק משואה. "אותי ישרפו", היא אומרת.
זה מה שאת חושבת?
"ההשתתפות שלי במשואה תהיה כשאני אעלה על המוקד".
למה?
"אני מקבלת כאלה טוקבקים", היא אומרת וצוחקת.
אבל יש גם הרבה שאוהבים אותך.
"ברוך השם".
השתתפת בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי עם משפחות של נפגעים פלסטינים.
"טקס זיכרון ישראלי-פלסטיני".
בימין אומרים זה מחבלים.
"הייתה שם עדות של אב, יש לו 5 ילדים, אחד מהם יצא לשחק בחצר. בן 12. חטף כדור מחייל, אין שום סיבה בעולם מדוע הוא נורה. בבית החולים ניגש אליו רופא ושאל אם הוא מוכן לתרום את איבריו. האיברים לא הלכו לילדים פלסטינים בהכרח. 6 ילדים קיבלו איברים של הילד הזה. והאבא הזה ישב ובכה ואמר 'די להרג'".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אתה יודע איזה שיר קראתי שם", היא שואלת, "יהודה עמיחי 'במקום שבו אנחנו צודקים, לא יצמחו פרחים באביב'".
הטוקבקים ואני
מיכאלי מככבת בימים אלה בסרט דוקו על חייה: "רבקה מיכאלי: מה קורה לי בזמן האחרון?" שיוקרן בפסטיבל דוקאביב ובהמשך ביס דוקו. את הסרט יצרה הבמאית תמר טל ענתי, שיצרה בעבר את סרט הדוקו על ענת גוב.
בסרט נראית מיכאלי יושבת על ספסל בחוץ ומקריאה טוקבקים שנכתבו עליה:
"נו, נו מיכאלי משובשת. רחמנא ליצלן".
"בקרוב היא תמות".
"נכון".
"גם ככה היא זקנה".
"נכון".
"גם ככה היא גמורה. יש לה יותר עבר מאשר עתיד".
"מי מתרגש מזקנה מכוערת".
את קוראת טוקבקים? קודם כל אני לא מבין למה את עושה את זה לעצמך?
"אני קוראת ואני לא יכולה לקרוא 500, אז אני קוראת את עשרת הרעים הראשונים. אבל יש גם כמובן אנשים שמרגישים מבוכה ושמודים ושגאים, ושחושבים שאומנים יכולים לדבר. שמותר להם לדבר", היא צוחקת.
"מחרים אותה בתור אומנות כמובן. לא הייתה צריכה להתבטא פוליטית", היא מקריאה טוקבק נוסף.
"בין יתר הדברים שכתבו עליי, מישהו אחד כתב 'איך האישה הזאת קיבלה פרס ישראל. רק שאני לא קיבלתי", היא אומרת ופורצת בצחוק.
"ביום שני עבדתי בטבריה", היא נזכרת ומתארת סיטואציה שחוותה מאחורי הקלעים. "וחיכה בן אדם מבוגר, אחרי ההצגה. הוא אמר לי אני מאחל לך שלא תגיעי לתל אביב'. עניתי לו: 'טוב, והשחקנים האחרים מה יהיה איתם?'".
את מגיבה ישר בהומור על הערה כל כך קשה.
"מה אני יכולה לעשות?".
את מבינה מאיפה השנאה הזאת? מאיפה זה מגיע?
"כן, היא מגיעה מלמעלה זה בטוח".
מהפוליטיקאים?
"כן".
"ביום שני, אחרי ההצגה, חיכה לי בן אדם מבוגר. הוא אמר לי 'אני מאחל לך שלא תגיעי לתל אביב'. עניתי לו: 'טוב, והשחקנים האחרים מה יהיה איתם?'"
לפעמים את אומרת לעצמך למה אני צריכה את זה? למה להגיד את הדעות שלי?
"אתה רואה אותי, מה חסר לי? לא חסר לי שום דבר, אני יכולתי להמשיך ליהנות בחיי, בלי להגיד מה שאני חושבת. יש מה יותר קל מזה? זה גדול ממני".
סאטירה כואבת
אנחנו מדברים על ימי הסאטירה הגדולים של "ניקוי ראש". "הימים היו ימים מאוד עגומים", היא אומרת.
אחרי יום כיפור?
"כן, אחרי יום כיפור והתוכנית הזאת בהחלט הוציאה קיטור".
אומרים שבגללכם הגיע המהפך והליכוד עלה לשלטון . בגלל חבורה של שמאלנים עלה הליכוד.
"יכול להיות שנתנו ביטוי - מה זה סאטירה? סאטירה מתקיפה את הממסד".
את חושבת שסאטירה יכולה לשנות משהו?
"אולי היא יכולה להגחיך דבר שלא חשבת עליו. אני חושבת שהיא לא תשנה בסופו של דבר".
את זוכרת איזה טלפון מפוליטיקאי שקיבלתם יום אחרי.
"אני יודעת שגאולה כהן מאוד סבלה מהחיקויים שלי. מאוד מאוד", היא אומרת ומחקה אותה אומרת: "ארץ ישראל, עם ישראל".
"היה נגטיב ופוזיטיב", היא אומרת. "גאולה מצד אחד ושולמית אלוני (מחקה גם אותה) מן הצד השני. גם היא לא נהנתה מהחיקויים האלה. אל תחשוב שהיא נהנתה כל כך", היא ממשיכה לצחוק.
היום יותר קל או יותר קשה לעשות סאטירה?
מיכאלי חושבת רגע, מהססת. "אני רואה שעושים סאטירה מאוד מוצלחת. אני מאוד אוהבת את 'ארץ נהדרת'. אני מאוד מעריכה את כל מה שהם עושים".
מה דעתך על השיח העדתי העכשווי שאיכשהו כמעט באופן מוזר חזר לכותרות.
"זה שיח של אנשים שרוצים להיות בקיצון, להתקיף, הם כל כך עילגים".
כשאת אומרת עילגים יגידו עלייך שהנה את מתנשאת, אפילו יגידו עלייך גזענית.
"נו ואני אבכה?".
את פשוט אומרת מה שבא לך.
"כשאומרים לי שאני מהאליטה אני מזכירה להם שהאליטה שאני באה ממנה כשהנעליים גדלו אצלנו אז היו גוזרים את החרטום של הנעל. אז אני לא חושבת שזאת אליטה. יום אחרי שהתראיינתי בפעם הראשונה עם אימא ואבא שלי, הוא הגרוזיני, מיכאלשווילי, באתי לסופר והקופאית אמרה לי 'את גרוזינית?' אמרתי 'כן', והיא אמרה לי 'לא נורא'".
"יום אחרי שהתראיינתי בפעם הראשונה עם אימא ואבא שלי, הוא גרוזיני, מיכאלשווילי, באתי לסופר והקופאית אמרה לי 'את גרוזינית?' אמרתי 'כן', והיא אמרה לי 'לא נורא'"
סיבה למסיבה
היא נזכרת בימיה כמנחה של התוכנית "סיבה למסיבה", תוכנית האירוח המרכזית של הערוץ הראשון. מיכאלי החלה להנחות את התוכנית באמצע שנות ה-80. "'סיבה למסיבה' הראשונה שאני הנחיתי, אמרתי אני רוצה את ריטה", היא נזכרת. "היא הייתה מאוד פופולרית, על זה לא היה ויכוח. אבל אמרתי אני רוצה את אמא שלה. כי בקדם אירוויזיון אני הייתי המנחה, בקטע הידוע עם הכתף, ואמא של ריטה אמרה לי 'אני כל כך אוהבת אותך ונתנה לי נשיקה בפה, בוסה ממש', ואז אמרתי היא סוערת האישה הזאת, וריטה אמרה 'בלי אבא שלי אני לא מסכימה ובלי רמי'". מיכאלי נזכרת ברמי "שהיה לו זנב סוס כזה" ובאמא של ריטה "שאמרה שריטה נפלה כמו בלון" היא אומרת ומחקה אותה, "אני נורא אוהבת אותה".
בעצם הריאיון הראשון של בנימין נתניהו בטלוויזיה היה איתך נכון?
"כן".
מיכאלי שאלה את נתניהו שהיה אז שגריר ישראל באו"ם, "קודם עסקת בשיווק של רהיטים, נכון? זה דומה?". "בטח, איזה שאלה", ענה לה נתניהו וצחק.
"הזמנו אותו ל'סיבה למסיבה', אפילו פגשתי אותו אצלי בבית לשיחה מוקדמת והוא היה מרתק", היא נזכרת. "הוא היה רהוט. הוא חתיך. היה ברור שהוא לא ייעצר ב'סיבה למסיבה'", היא צוחקת. "השתגעתי עליו".
"הזמנו את נתניהו ל'סיבה למסיבה', הוא היה רהוט. הוא חתיך. היה ברור שהוא לא ייעצר ב'סיבה למסיבה'. השתגעתי עליו"
איש מרשים.
"בטח, חתיך, חתיך מושלם. אני מדברת איתך על לפני הרבה שנים. אני כשאני רואה אותו היום, אם אתה שואל אותי מה אני חושבת, אני לא חושבת, אני בסערת רגשות. אני כועסת, נורא כועסת, גם עליו, על מה שהוא עשה לנו, איך שהוא הפריד בין החלקים שלנו, השיח הזה הנורא, וגם החמדנות".
זה עדיין האיש הכי פופולרי במדינה, אם היית פוגשת אותו מה היית אומרת לו?
"'ביבי, אתה יודע כמה רע עשית לנו, בזה שהגברת את הלהבות בין החלקים השונים בעם הזה?' אבל אני באמת גולשת לפוליטיקה ואני ממש ממש לא רוצה להחליף את הפאנל".
מילה לניתוח פלסטי
היא המציאה את המילה להיט. "אני רוצה להחדיר עוד מילה, לניתוח פלסטי לפנים, דבר שאני לא מבינה למה עושים את זה", אומרת מיכאלי וצוחקת, היא הייתה מהראשונות שעברו ניתוחים פלסטיים בארץ. "אני רוצה לקרוא לזה מיתוח", כמו מי טו.
מה דעתך על ניתוחים פלסטיים?
"אני, אני לא עשיתי אף פעם", היא אומרת וצוחקת.
מותר לדבר על זה? אני לא יודע.
"מותר לדבר על זה, מותר לשאול על זה".
אני לא שואל אם את לא מרשה לי.
"אתה יכול לשאול", היא אומרת ושוב צוחקת. "תעזוב, תעזוב את הניתוחים, היום זה הזרקות".
בואי נדבר על החברים שלך וחלק חברים ז"ל.
"כן, רובם".
יוסי בנאי הגדול.
"כן".
שהלך הרבה מוקדם מדי.
"יוסי בנאי היה חבר ממש טוב, ואני חייבת לו הרבה הרבה מאוד".
החברה הכי טובה
הכי הכי היא מתגעגעת לנעמי שמר. "היא הייתה חברה שהייתי מתקשרת אליה כמעט כל יום והיא אליי ומספרת לה ומתייעצת, ובוכה איתה וצוחקת איתה והיא הייתה כותבת דברים נפלאים".
נעמי הייתה בימין ואת בשמאל.
"היה אפשר לחיות יחד. רוב החברים של נעמי היו אנשים מהשמאל אהבו אותה אהבת נפש".
"נעמי שמר הייתה חברה שהייתי מתקשרת אליה כמעט כל יום והיא אליי, ומספרת לה ומתייעצת, ובוכה איתה וצוחקת איתה, והיא הייתה כותבת דברים נפלאים"
בתוכנית שנעשתה עליה בערוץ הראשון "חיים שכאלה", סיפרה נעמי שמר איך הוסיפה את העיר העתיקה לשיר "ירושלים של זהב".
"ואז מדדתי את השיר על רבקל'ה", סיפרה שמר בתוכנית. "ורבקל'ה שאלה 'ואיפה העיר העתיקה'". "הוריי שניהם ילידי העיר העתיקה", הסבירה מיכאלי.
"אז כתבתי באמצע: 'איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה'", סיפרה שמר, "ככה שאם יש למישהו טענות – לרבקל'ה".
"היא הייתה אישיות פנטסטית", אומרת עליה מיכאלי בכאב.
מה השיר שאת הכי אוהבת שהיא כתבה לך?
"כבר מאוחר יונתן", היא אומרת ומדקלמת. ובפעם הראשונה יש לה לחלוחית בעיניים, כשהיא נזכרת ביונתן בנה.
המשפחה בחו"ל
הילדים והנכדים שלה חיים בארה"ב. "זה צער גדול", היא אומרת.
הנכדים שלך למעשה כבר אמריקנים.
"כן, אבל הם כולם יודעים עברית, והם באים לפה הרבה. כן זה קרה. אני לא חושבת שזה קרה מטעמים פוליטיים, זה חבר מביא חבר".
אבל דור 8 בארץ, איך בסוף הם שם – קוטעים את השרשרת.
"כן, זה חבל".
ניסית לשכנע אותם לחזור, לבוא לפה?
"שאלתי אותם, הם אף פעם לא אמרו שהם לא יחזרו".
את עוד בונה על זה?
"הם עוד יבואו, יראו איך תיראה המצבה".
את בת 84.
"84 פעם ראשנה".
מה זה אומר מבחינתך הגיל הזה?
"זה להתקצר פיזית"
פיזית?
"כן. דבר שני זה לשאול 'איך קוראים לו?' 'אה כן'. 'ומה שם המשפחה שלו?' ואז להסתדר עם זה בכל זאת.
פוחדים מהסוף?
"מהמוות. אתה מתבייש להגיד?".
לא נעים.
"אתה מתבייש מהגווייה", היא אומרת וצוחקת. "אני חוששת איך זה ייראה כשזה יגיע, לא מתי זה יגיע ולא אכפת לי שזה יגיע. אני מאוד מפחדת מהקרון האחרון, הסופי".
זה חשוב לך איך יזכרו אותך?
"חשוב לי מי יזכור אותי", היא מחייכת.
תשובה יפה. ולגבי העתיד של המדינה? את אופטימית? פסימית? איפה את עומדת?
מיכאלי לוקחת נשימה עמוקה ופולטת אנחה. "מה אתה רוצה שיהרסו לי את הבית עד הסוף?", היא צוחקת.
"לא, אני לא יכולה להאמין שזה ייעלם. זה לא ייעלם. לא יכול להיות. זאת אומרת בסוף יימצא סידור למדינה".
ובנימה אופטימית זו.
"כבר? מסיימים?".
כן.
"אני יכולה להישאר עד רינה מצליח", היא אומרת ופורצת שוב בצחוק משוחרר.