"ראיתי סוחרי סמים ברחוב וראיתי מי מנהל אותם ואת העבודה שלהם מול העיניים. שני נרקומנים גם נכנסו לנו ללובי בעבר וכמעט הלכו מכות עם אחד הדיירים. הם פשוט עמדו ליד הדלת וחיכו שדייר ייצא כדי להיכנס. גם פרצו לנו לבניין, וכבר ראיתי שאריות של מזרקים מאחורי הדלת של הדירה שלנו – ואנחנו בקומה 6! עד לשם הם עלו".
גדי טונס (44) הוא תושב רחוב הגדוד העברי, שסמוך לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. הוא מבין את הפליאה שאוחזת ברבים כשהם שומעים שהוא מגדל שם את בתו: "אומרים לי 'אתה משוגע? גר בנווה שאנן עם ילדה?' אבל בינתיים היא בגיל שהיא עדיין לא מבינה מה קורה סביבה. אם היא תגיע לגיל 4 או 5 וימשיכו להפקיר את השכונה אני אעבור מכאן".
אבל לא תמיד זה היה כך: "בהתחלה התלהבתי", הוא אומר בגאווה ונזכר במעבר לשכונה לפני שנה. "הייתה הרגשה שאפשר לשנות, שאפשר להיות מעורב בקהילה פה ובמאבק בקיום של התחנה המרכזית. זו שכונה עם המון פוטנציאל". היום הוא מודה: "הבת שלי הולכת לגן ילדים מחוץ לשכונה – מרחק של רבע שעה בשפירא – ואני גם לא אקח את הילדה שלי לגן שעשועים כאן".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"פה בגינת לוינסקי יש מזרקים על הדשא והגינה גם לא מטופחת מספיק", הוא מוסיף. "אולי אם העירייה הייתה עושה את העבודה שלה זה היה שונה". על המפגשים המטרידים עם הנרקומנים הוא אומר: "יש לי תינוקת וזה מזעזע כשאתה רואה דבר כזה".
"הבנו שאנחנו כבר לא יכולים להישאר במרכז העיר"
אופטימיות היא מפלטו של מי שהווייתו קשה, ובמידה מסוימת – כאלה הם תושבי נווה שאנן בתל אביב. הם מדקלמים היטב את מה שגם עין בלתי מזוינת יכולה לקלוט: "פוטנציאל", "ג'נטריפיקציה", "נדל"ן", "התחדשות עירונית". אחד מהם אף הגדיל לעשות והפליג בשבחי עתיד השכונה כשחזה שתהפוך "לאזור היפה ביותר בתל אביב". כל הנחת אבן פינה לבניין חדש ברחובות הרחבים של השכונה ממלאת אותם שמחה, וכל אירוע חברתי שמקדמת העירייה מצית זיק של תקווה. אבל כשהדמיון מפליג לעתיד, הרגליים נטועות בקרקע. והקרקע, יודעים לומר התושבים, אומנם כבר יקרה – אבל לא ידידותית כלל.
טונס לא עבר לשכונה כי ראה בה משהו שאחרים לא, אלא ממניע כלכלי גרידא: "אני ובן הזוג שלי גרנו ברוטשילד לפני, ואז התחלנו הליך פונדקאות. ההליך עצמו עולה כמעט מיליון שקלים עבור שני ילדים, והבנו שאנחנו כבר לא יכולים להישאר במרכז העיר. רצינו לגור בדירה שקנינו, ובמקום שמקבלים בו את הקהילה הגאה. יכולנו לצאת מתל אביב ולעבור לגבעתיים או לרמת גן, אבל שמענו על מקרים של הומופוביה והעדפנו לוותר".
כיום הוא מכיר היטב את הקשיים של השכונה. "כשקניתי כאן את הדירה הייתי תמים והאמנתי שהרשויות יעשו את העבודה שלהן, אבל כשנכנסתי לכאן גיליתי עד כמה זיהום האוויר מהתחנה הסמוכה חמור, לצד כל שאר הקשיים". מאז המעבר כבר חלפה שנה, וטונס גם יודע לומר דברים טובים על המקום, אבל גם מלא בטענות: "באנו לעירייה עם המון רעיונות אבל נתקלנו בסוג של חומה. אין כאן משילות. העירייה והמשטרה לא עושות את העבודה כמו שצריך, וחולדאי עצמו אמר שאם יהפוך את נווה שאנן לפלורנטין, אז שכונה אחרת תהפוך לנווה שאנן בעצמה".
לדבריו, בתי הזונות באזור הם מחוללי הפשיעה העיקריים, שכן הם גורמים לגורמים עברייניים להגיע לשכונה, ולצידם נרקומנים וסוחרים שהרווחה לא מטפלת בהם. "כל בחורה שעוברת ברחוב פין למשל מקבלת הצעות, ונרקומנים מציעים להן סקס בכניסה", הוא מספר על נשים שמתגוררות או נקלעות לאזור ונאלצות לעבור הטרדה על בסיס קבוע. "אצלנו בבניין פרצו לדירה בקומה 2, ואחת הבנות שגרה שם סיפרה שבגלל זה היא החליטה לעזוב. בחורות מרחוב פין מספרות על חוסר הביטחון האישי ועל ההטרדות המיניות בלי סוף".
טונס טוען בכעס: "העירייה הרבה פעמים מעבירה אחריות למשטרה. אבל מי שאשם במצב השכונה זה חולדאי. המקום עובר שינוי איטי כי מישהו שם רגליים". בעיריית תל אביב דוחים את הטענות הללו וקובעים שהם "ערים למצוקת התושבים" וכן שהם עובדים בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה "כדי לצמצם את הפערים לטובת איכות החיים והביטחון האישי של תושביה" (התגובה המלאה בסוף הכתבה).
"כשהזזתי את הפח, ראיתי מישהו שוכב על הרצפה"
התחושות והזיכרונות של טונס לא ייחודיות לו, או לרחוב פין שעלה בעבר לכותרות כשאחד מבנייניו איכלס מוקד לזנות ולסחר בסמים. ב-2015 נהרס הבניין הידוע לשמצה בפין 1, אבל תופעת הזנות נשארה באותו אזור מיקוד: "ממש כאן, מתחת לבית שלי יש בתי בושת, ובשכונה כולה יש 32 כאלה", מספר מוטי כ"ץ (50), תושב השכונה במשך שבע שנים. "זה נראה כמו 'החלונות האדומים' של תל אביב, אבל עם המון פשיעה".
"קבלת הפנים שלי לשכונה הייתה לא נעימה בלשון המעטה", משחזר ליעד דניאל (30). "ירדתי לחדר האשפה לזרוק זבל, ומיד כשנכנסתי הרגשתי שמשהו מוזר. הפחים הירוקים הגדולים היו מכונסים בפינה של החדר הקטן באופן שיצר חלל סגור בצורת ר'. זה היה נראה יוצא דופן והאופניים שנקשרו בצד החדר העצימו את החשד. כשהזזתי את הפח הגדול ראיתי פתאום מישהו שוכב על הרצפה ומתעסק עם אבקה לבנה. התגובה הראשונה הייתה צעקה, ומרוב שנבהלתי התחלתי גם לצעוק עליו כי לא ציפיתי למצוא מישהו מאחורי הפח בלילה. בשלב הזה הוא התקרב אליי וניסה לדבר איתי אבל איימתי שאזמין לו משטרה והוא הלך".
בעיני התושבים הוותיקים בשכונה, ליעד הוא אומנם מהגר בפני עצמו - לא מאריתריאה או מסודן, אלא מהמרכז הירוק והעשיר של תל אביב. אבל למרות שהפז"ם שלו בשכונה הוא כמה חודשים בודדים, התקרית בחדר האשפה של הבניין הייתה הראשונה מתוך סדרת אירועים שמלווים את המגורים שלו באזור המורכב שממזרח לשדרות הר ציון. כיום הוא מספר שהמוטיבציה למעבר הייתה בעיקר כלכלית: "עברתי לרחוב יסוד המעלה בנווה שאנן כי רציתי לגור לבד בדירה חדשה מקבלן במחיר שפוי. למעשה נדחקתי ממרכז העיר, שם לא התאפשר לי לגור לבד ואם כן אז בדירות לא ראויות בגלל המחיר".
"אני ידעתי לאיזו שכונה אני נכנס כי יש לי חברים שגרים פה ועשיתי בדיקות לפני המעבר", הוא מוסיף. "ראיתי את האזור ביום ובלילה, ראיתי את הנרקומנים ואת ההומלסים ברחובות – ובכל זאת, כשהבנתי שבתוך הבית יכול להיות לי נעים, עשיתי את השיקולים שלי ועברתי. הנוכחות של הנרקומנים בשכונה היא אומנם גדולה, וקשה לומר שמדובר במקום סימפתי, אבל בסוף הומלסים ונרקומנים יש כמעט בכל תל אביב. גם לבתי הקפה במרכז העיר נכנסים הומלסים ומבקשים כסף, אז כאן צריך פשוט להתעלם ולקוות שהם לא מזיקים".
לצד הקשיים, ליעד מונה גם כמה דברים טובים במגורים בשכונה: "יש בה הרבה אור ויש לי הרבה חברים שגרים כאן. אומנם אין בית קפה או סופר טוב, אבל השכונה קרובה מאוד ללב העיר אז אני לוקח את האופנוע ויוצא מכאן. מה שכן – לא הייתי מגדל כאן ילדים, זה לא אזור שמותאם לזה בכלל".
"הרגיש לי שזו שכונה לאנשים כמוני"
כשפז דקל (21) עברה לתל אביב מהרצליה ומרמת השרון, היא ידעה היטב לאיזו שכונה היא מגיעה ולמה. "זה המקום הראשון שבו אני גרה בתל אביב והרגיש לי שזו שכונה לאנשים כמוני", היא מסבירה בהתלהבות. "אני אומנית ומוזיקאית והרגיש לי שזה מתאים לי. אני נראית קצת שונה במרחב, ככה שאני מרגישה דווקא בנוח בשכונה שבה אין ניסיון לייצר חיים עירוניים מושלמים במובן הפריזאי".
פז גרה בצ'לנוב, ממערב לשדרות הר ציון - מיקום מעט מרוחק מ"הקסבה" של נווה שאנן - אבל לדבריה היא מסתובבת לא מעט גם בפנים השכונה, ברחובות המלאים בסוחרים, נרקומנים ובחלק מהם גם בבתי זונות. "הפחידו אותי ממהגרים או מנרקומנים, ואמרו לי שאני משוגעת לפני שעברתי. אבל אני יכולה לומר היום שאני לא מפחדת מהם. יש להם מודעות מסוימת של מה מותר ומה אסור לעשות. הם לא ייגשו אליי ויגעו בי. כן צועקים אליי ומנסים למשוך את תשומת הלב שלי, אבל לא תפסו אותי או עמדו בדרכי".
"הדבר הכי גרוע הוא שיש אנשים קבועים שמחכים לראות אותי ואני יודעת איפה הם", היא מודה. "פעם גם מישהו עקב אחריי עם אופניים חשמליים וניסה לייצר שיחה, אבל התעלמתי והוא הלך. אני עושה מה שבא לי ואני מניחה שאשאר בשכונה לאורך זמן".
"שנים הייתי הישראלי היחיד ברחוב, עכשיו זה ישתנה"
מוטי כ"ץ הוא מסוג האנשים שלא מוותרים גם כשהשינוי היה נראה חסר סיכוי, וגם כעת – כשהוא איטי וממושך כמו פרק הזמן שנדרש לבנייה ולאכלוס של הבניינים החדשים שנבנים מול מרפסת ביתו. כשהוא רכש את הדירה שלו ברחוב פין, הבניין שבקצהו היה מכונה "המקום הכי נמוך בתל אביב" ואכלס בעיקר נשים בזנות ונרקומנים בקריז. מאז שנהרס כליל, הבניין ההוא התרומם מחדש כסמל לשינוי שעוברת השכונה. כ"ץ (50), מנהל קבוצת "דרום תל אביב בקריז" וחבר ועד השכונה, מאמין בכל לבו שזו רק הסנונית הראשונה.
"אני אוהב את השכונה", הוא ממהר להדגיש בשיחה בה בעת שהוא מכין את הבג"ץ שהוא מתכוון להגיש בשבועות הקרובים נגד העירייה והמשטרה. "היא יפה, המדרכות בה רחבות, ויש לה היסטוריה. יש בית באר יפה ברחוב בני ברק וירימו שם לפי התכניות בניינים של 12 קומות. בעתיד זה יהיה האזור הכי יפה של תל אביב, הכי יפה והכי נגיש – בגלל תחנות הרכבת הקלה ותחנת רכבת ההגנה שממוקמת בסמוך. זה יהיה הצנטרום הבא".
בינתיים, בתי הבושת מטרידים את מנוחתו מסביב לשעון: "מדובר במטרדי רעש של 24/7 שנמצאים בקומות הקרקע של הבניינים, איפה שאמורות להיות חנויות. המשטרה עושה סיורים אבל מתקשה לסגור אותם, והשיא הוא בסופי שבוע – אז באים לכאן מאות לקוחות בעיקר מהמגזר הערבי ועושים כאן כאוס". לדבריו, "הבעיה המרכזית פה כרגע זה העסקים, ואני לוחץ על העירייה לעשות פה עוגנים חיוביים – למשוך בעלי עסקים טובים כי במשך שנים משכירים את המקומות האלה לגורמי פשיעה".
הקשר של כ"ץ לשכונה התחיל עוד בילדותו, אז היה מסתובב בין חנויות הנעליים שמילאו את רחובותיה. בהמשך עזב את השכונה וחזר אליה כשהבין שהוא יכול לקנות דירה מרווחת במחיר אטרקטיבי, למרות שקשה היה לו לדמיין מגורים בה. "כשאני הגעתי לפה זה היה חושך על פני תהום", הוא משחזר את הרגע שבו עבר להתגורר בשכונה ב-2015. "הייתי הישראלי היחיד ברחוב הרבה מאוד שנים כי ישראלים לא התגוררו במרחב הזה משדרות הר ציון ועד ההגנה. אבל הבנתי שאם אני רוצה לשמור על הבניין שבו קניתי או להתחיל פה סוג של התחדשות, כדאי שאעבור לכאן בעצמי - אבל גם אני לא תיארתי לעצמי אילו אתגרים יש כאן".
מהמשטרה או מהעירייה כבר אין לו הרבה ציפיות: "העירייה מגלגלת את האחריות למשטרה ולהיפך, ואפילו שרים בממשלה שהגיעו לפה היו בשוק כשהם ראו את זה מול העיניים – את החמולות שיושבות באזור ומוכרות קריסטל מת', ואת העבריינים. המשטרה עשתה מיפוי של בתי הבושת וגילתה שזה הפך למין אזור סחר חופשי לסמים".
נוכח התופעה הזו התגבש הבג"ץ, שעליו חתום באופן כמעט בלעדי כ"ץ. "העתירה היא נגד המשטרה ונגד העירייה על כך שמופר כאן חוק כבוד האדם וחירותו וחוק השוויון. הזכות שלי היא לחיות כאן בכבוד וזה מופר מדי יום. קשה ללכת בלי שיטרידו אותך סוחרים או בלי נרקומנים שחודרים לחדר המדרגות".
למרות הסיבות לדאגה הוא מתנבא באופטימיות: "אני מעריך שבשנתיים הקרובות כבר לא יהיו בתי זונות כאן". כ"ץ מקווה שמה שהבג"ץ לא יעשה – יעשה השינוי בשטח: "במשך שנים רק מוטי כ"ץ היה פה ובשביל בן אדם אחד לא סוגרים בתי זונות. עכשיו זה משתנה".
תגובת עיריית תל אביב-יפו: "עיריית תל אביב-יפו ערה למצוקת תושבי שכונת נווה שאנן ולכן תמשיך לפעול, בשיתוף המשטרה, כפי שעשתה עד היום, בכדי לצמצם את הפערים לטובת איכות החיים והביטחון האישי של תושביה. העירייה משקיעה ועוד תשקיע עשרות מיליוני שקלים בשנה בכדי לסייע ולקדם את הפיתוח והטיפול הנדרשים בשכונה בכל תחומי העשייה העירוניים. בנוסף, כחלק מההשקעה העירונית בשיפור איכות החיים בשכונת נווה שאנן, עבר אזור התחנה המרכזית הישנה בשנים האחרונות שינוי משמעותי שנועד להפוך אותו למרחב ציבורי מזמין ופעיל. באזור הרציפים הישנים הוקמה גינה חדשה לרווחת הציבור, הכוללת מרבדי דשא, מתקני משחקים לילדים, מגרש ספורט, גינת כלבים, עצים וספסלים".
"בניגוד לנטען, לעירייה אין בשום פנים ואופן מדיניות להזנחה מכוונת או ריכוז פעילות פלילית בשכונה. נזכיר כי האכיפה בגין סחר בסמים והפעלת בתי בושת היא בסמכות משטרת ישראל. עם זאת, העירייה פועלת עם המשטרה במאבק בפשיעה בשכונה, כולל איטום וגידור מבנים נטושים המשמשים כר לפעילויות לא חוקיות. בנוסף, היחידה לדרי רחוב מקיימת סיורי שטח לאיתור דרי רחוב וסיוע מקיף עבורם. כמו כן, עובדות תכנית סלעית נותנות מענה שיקומי לנשים בזנות. נדגיש כי אין ביכולת העירייה למגר לחלוטין את תופעות הסמים והזנות, אולם אנו ממשיכים לבחון כל העת פתרונות לנושא בתי הבושת בשיתוף עם משטרת ישראל".