"לפני שההורים שלי התחתנו אמא שלי הגיעה לביקור ראשון אצל הסבא והסבתא שלי", מספרת בטינה מלכא-איגלבוש. "היא ראתה שבמרכז הבית ניצב ארון מפואר. הם היו משפחה פשוטה של כורי פחם ולא היה להם הרבה כסף. כל הרהיטים שלהם היו די פשוטים ופתאום בלט הארון הזה שהיה מאוד יפה ואופנתי. ארון כמו שרואים בסרטים עם חלונות זכוכית ווילונות. אימא שלי ביקשה להחמיא לסבתא שלי על הארון היפה והסבתא, בלי בושה, סיפרה איך הארון הגיע אליהם".
"סבתא שלי סיפרה לאימא שלי איך הם בזזו את הארון הזה מחנות רהיטים של יהודים", היא מספרת, "כשהיא סיימה היא הוסיפה 'הראינו להם מה זה'".
את הארון המפואר הזה זוכרת בטינה היטב מילדותה, רק שנים לאחר מכן גילו לה הוריה את מקורו. "הייתה הרבה קנאה ביהודים, לפני המלחמה", היא מנסה להסביר את הלך הרוח של סבתה. "בגלל שסבא וסבתא שלי היו די עניים, סבתא שלי עבדה כאשת משק בית אצל משפחות יהודיות אמידות וגם שימשה עבורן גוי של שבת".
"כשאימא שלי סיפרה לי את הסיפור על הארון, היא אמרה שאם היא לא הייתה אוהבת את אבא שלי היא הייתה פשוט בורחת משם", היא מוסיפה. "כך הבנתי שהם לקחו חלק פעיל בליל הבדולח".
סבה של בטינה, אנטון איגלבוש מהעיר הגרמנית אוברהאוזן, היה תומך נלהב במפלגה הנאצית. הוא אף שלח את בנו להיטלר יוגנד, תנועת הנוער ההיטלראי. הוא עצמו שירת כחייל בפלוגות הסער ומתוקף כך יצא בלילה שבין ה-9 וה-10 בנובמבר 1938 לרחובות העיר ולקח חלק פעיל בפרעות.
"אבא שלי מספר שסבא היה אדם חם ואכפתי שדאג למשפחה שלו. דבר שמאוד לא מתיישב עם הדמות של אנשי פלוגות הסער, אלו היו האנשים שהכניסו מכות לקומוניסטים ויהודים"
בטינה לא הכירה את סבה הנאצי כלל. הוא מת שנים ספורות לפני שנולדה, ובכל זאת, דמותו ומעשיו הותירו בה חותם משמעותי, כזה שהוביל אותה למהפך מוחלט במסלול חייה.
"זאת הייתה הפעם היחידה שראיתי את אבא"
בטינה מלכא-איגלבוש (53) גדלה בעיירה בחבל הרוהר שבמערב גרמניה, בת יחידה להורים בני הדור שגדל תחת השלטון הנאצי ואחרי המלחמה הוביל את גרמניה המשתקמת לשגשוג שהפך אותה למעצמה שהיא היום. כבר 30 שנה שהיא חיה בישראל. נכדתו של איש פלוגות הסער יושבת במשרד בקצה מסדרון במוסד יד ושם ועוסקת בשימור ותיעוד מעשי הזוועה שבוצעו על ידי שותפיהם האידיאולוגיים של בני משפחתה.
בשלוש השנים האחרונות בטינה, המתגוררת בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, מנהלת את מחלקת שירותי היעץ והמידע של ארכיון יד ושם. היא עשתה דרך ארוכה מאז ילדותה במערב גרמניה עד למסדרונות המוסד החשוב הזה במדינה הרחוקה כל כך ממחוזות ילדותה.
בגיל 10 נחשפה לראשונה לשואה, אז מצאה בספרייה של ההורים שלה ספר תמונות על השואה ששמו "הטלאי הצהוב". הגילוי על מה שאירע בארצה שנים לפני שנולדה טלטל אותה מאוד לדבריה. "זה מתחבר למשהו אצלי באופי, כשאני עושה משהו אני נכנסת מאוד לעומק. לכן עניין השואה ממש סחף אותי. אני לא רוצה להשתמש במילה 'אובססיה', אבל אני לגמרי נשאבתי לזה".
כדי לספק את הרעב האינטלקטואלי שלה לנושא רכשו לה הוריה ספרים רבים בנושא שהיו מותאמים לגילה, ואותם היא גמעה בשקיקה. כשהגיעה לתיכון, אז למדה לראשונה על השואה במסגרת הלימודים הרשמית, כבר הייתה מומחית לנושא. ה"תחביב" החדש שפיתחה יצר מתח מסוים במשפחתה.
אז עדיין לא הייתה מודעת לחלוטין לרקע הנאצי של משפחת אביה, דבר שהלך ונחשף בהדרגה ובליווי בושה רבה. "היו לי ולהורים שלי הרבה מאוד שיחות. לאבא שלי, בגלל הרקע הנאצי שממנו בא הייתה גישה קצת אפולוגטית. זה לא שהוא הגן על הנאצים, אבל הוא ניסה לרכך את המסגרת הזו שבה הוא גדל. לפעמים היו לנו דיונים די סוערים לשלושתנו, ואני בת יחידה. בדרך כלל אני ואימא שלי היינו יחד מולו. הייתה שיחה אחת שממש התלקחה. הוא התחיל לבכות ולהגיד שהוא לא נאצי, וזו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותו בוכה אי פעם".
"דמיינתי שאני מסתירה יהודים או עוזרת להם בדרך כלשהי", היא מספרת על המחשבות שליוו אותה בילדותה, "או שהייתי מצטרפת למחתרת. היום אני מקווה שבאמת הייתי עושה משהו במציאות, אבל בתור ילדה הייתי משוכנעת שזה מה שהייתי עושה. תסכל אותי שנולדתי מאוחר מדי מכדי לעשות משהו".
"אבא היה נזכר בימי המלחמה בנוסטלגיה"
הבושה, היא מסבירה, תמיד הייתה חלק מהלך הרוח בגרמניה של שנות ילדותה, אך היא גם הייתה מלווה תמיד במבוכה רבה ובחוסר הבנה. "בשנים האחרונות למלחמה אבא שלי לא היה בבית כי הוא נשלח עם החברים שלו בהיטלר יוגנד לדרום גרמניה כדי לחמוק מההפצצות", היא נזכרת. "הוא סיפר על זה בתור סוג של נוסטלגיה. הוא תיאר את התקופה בצורה רומנטית, כמו מחנה קיץ של הצופים. הוא פשוט זוכר משם את מה שהוא מעדיף לזכור".
"בעבר היה בגרמניה טרנד של התעסקות בשואה עד הכחשת הלאומיות הגרמנית. הייתה תחושה שאתה לא יכול להיות גאה להיות גרמני. אני זוכרת שכעסתי על מי שהיה מניף את דגל גרמניה. הוא היה מבחינתי נאצי, חד וחלק"
אך בעוד הדור של הוריה עסק בשנים שאחרי המלחמה באיסוף השברים, הממשיים והרגשיים, הדור שלה, זה שלא חי את התקופה, כבר גיבש תפיסה מובחנת יותר לגבי השואה. גם אם המקרה האישי שלה ורגשות האשם שהעיקו עליה כל שנות נעוריה היו תגובה מעט חריגה, הם נשענו על האופן שבו התקבלה השואה בסביבה שבה גדלה.
"אלו היו שנים מכוננות", היא אומרת. "בשנות השישים, השבעים והשמונים היה בגרמניה טרנד של התעסקות בשואה עד הכחשת הלאומיות הגרמנית. הייתה תחושה שאתה לא יכול להיות גאה להיות גרמני בשום אופן".
"אני זוכרת שממש כעסתי על מי שהיה מניף על החלון שלו את דגל גרמניה", היא נזכרת. "הוא היה מבחינתי נאצי, חד וחלק. מה שדחף לזה היו משפט אייכמן ומשפטי אושוויץ שהתקיימו באותן שנים. עכשיו זה כבר מאוד השתנה, היום כבר יש אנשים שמניפים את הדגל, אבל אז זה היה עניין מאוד משמעותי".
"בכל פעם שאני פוגשת גרמנים בני גילי", היא אומרת, "אני רואה תרמיל עמוס ברגשות אשם שהם סוחבים על הגב. פשוט ראינו אז את העולם בשחור או לבן".
"היו אנשים שהופתעו מהמהלך שעשיתי"
כבר 30 שנה בדיוק שהיא פה. ב-1992 התגיירה ועלתה לארץ, מאוחר יותר באותה שנה גם נישאה לבן זוגה יליד הארץ. העברית שבפיה מצוחצחת, כמעט מושלמת. חוץ ממספר מילים אקראיות פה ושם שבוקעות מגרונה ונושאות שאריות של מבטא יקי קשה לאתר בה סימנים לחייה הקודמים.
"כבר מגיל ההתבגרות המוקדם לא ראיתי את העתיד שלי בגרמניה", היא מספרת. "לא יכולתי להמשיך לחיות שם. בגלל ההיסטוריה. דיברתי הרבה פעמים פה בארץ עם אנשים שסיפרו על התחושות שלהם כשהם נסעו לגרמניה. כל נסיעה ברכבת הזכירה להם את השואה, כל פעם שהם ראו אנשים מבוגרים הם חשבו מה הם עשו במלחמה. מה שמוזר זה שלי קורה בגרמניה אותו הדבר".
"למרות שגדלתי שם ואני מגיעה מתוך העם הזה, כל הזמן יש לי אסוציאציות לשואה כשאני רואה רכבות או ארובות מעשנות", זה היה לדבריה המניע העיקרי לבחירה הלא שגרתית שלה לחיות בישראל. "היו אנשים שהופתעו מהמהלך שעשיתי. אבל לא נתקלתי בתגובות שליליות", היא אומרת.
לחיים בארץ כבר התרגלה. כמעט. "לא הייתי אומרת שאני יקית טיפוסית. אבל קשה לי עם החלטורות שעושים פה", היא אומרת, "ה'חפלפיות' הזו שיש פה לפעמים - קצת קשה לי עם זה עד היום".
"העובדה שהתגיירתי אף פעם לא שיחקה תפקיד גדול מדי", היא נזכרת. "התקבלתי בארץ באופן חלק ויצרתי חברויות ובשנים הראשונות הייתי עסוקה בבניית החיים שלי פה. התרכזתי בדברים כמו לבנות משפחה ולהתפרנס".
"בשלב מסוים, אחרי שכבר היו לי שני ילדים, היה איזה משבר", היא חולקת את הקושי שעמו נאלצה להתמודד. "מכיוון שהסתכלתי רק קדימה, לא הבנתי שאני צריכה לעבד את הדבר הזה שעשיתי. מרוב שלא הסתכלתי אחורה זה השיג אותי בשלב מסוים. הרגשתי שמשהו בזהות שלי כיהודייה חסר".
"חגגנו את החגים, עשינו קידוש ביום שישי, אבל חיפשתי משהו שנותן משמעות למעבר שעשיתי. פשוט לא היה הבדל גדול כל כך בין החיים שלי שם לחיים שלי פה. זה גרם לעיסוק עמוק יותר בשאלת הזהות".
איך יצאת מהמשבר הזה?
"באותה שנה נסעתי לגרמניה לצורכי עבודה, יחד עם כמה חברים ישראלים. הגענו למינכן, זה המקום שבו צמחה המפלגה הנאצית. היה לי מאוד לא נוח להיות שם, נשארתי רוב הזמן במלון, רק לא לחוש את המקום הזה".
"ביום האחרון שם טיילנו בעיר ואשכרה הרגשתי שנגמר לי האוויר", היא אומרת. "אמרתי שאני חייבת איזה משהו יהודי, אז הלכנו לבית הכנסת הגדול של מינכן. שכנעתי את השומר בכניסה, שלא רצה לתת לנו להיכנס, שזה עניין של חיים ומוות".
"זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהגעתי לעיר הזאת שהרגשתי שאני נושמת", היא אומרת ועיניה מתמלאות אור. "הביקור הזה פתח אצלי רצון לחזק את היהדות שלי עוד יותר. עד אז לא הרבתי להגיע לבתי כנסת, כי קשה לי עם עניין ההפרדה וזה שאני לא יכולה להיות פעילה בתפילה. כשחזרתי לארץ מאותו ביקור הצטרפתי לקהילה בשכונת מגוריי, הגבעה הצרפתית, והתחלתי לשמור כשרות ושבת ולהקפיד יותר. זה עשה לי טוב. זה השלים את מה שהיה חסר בזהות היהודית. הייתי צריכה להגיע שוב לגרמניה כדי להבין את מה שחסר לי. היום אני מאוד פעילה בקהילה הזו וגם משמשת שליחת ציבור".
הרצח שערער את עולמה
חרף ההתערות המוצלחת שלה בארץ, הזהות של בטינה מתעצבת כל העת: "זה פסל שאני לא יודעת אם הוא אי פעם יושלם", היא אומרת על הזהות שלה. המצב בישראל של היום לא גורם לה נחת ומספק מעת לעת התרחשויות שמערערות את התהליך.
"הוא אמר לי אחרי הרצח 'אני לא מאמין שיהודים מסוגלים לעשות דבר כזה'. זה משפט שגם אני לפני עשר שנים הייתי אומרת"
אחד מהמקרים שערערו את עולמה התרחש בספטמבר האחרון, כשנרצחה רחל אייזנשטדט בידי בעלה. אייזנשטט ז"ל עבדה במחלקה שבראשה היא עומדת. היא מספרת כי לפני הירצחה סייעה רחל לאדם שערך מחקר על משפחתו, צאצא של חסיד אומות עולם שבחר גם הוא לקשור את גורלו עם העם היהודי וישראל והשתקע כאן.
"הוא אמר לי אחרי הרצח 'אני לא מאמין שיהודים מסוגלים לעשות דבר כזה'", היא אומרת בכאב. "זה משפט שגם אני לפני עשר שנים הייתי אומרת".
- חשד לרצח במעלה אדומים: ביים את התאבדות אשתו וניסה להתאבד
- תיעוד מצמרר: ההספד מעל הקבר שעורר את החשד לרצח במעלה אדומים
- רגע אחרי הרצח: השיחה הראשונה בין בתה של הנרצחת לבין הבעל החשוד
"פשוט התגיירתי והצבתי בפני הוריי עובדה"
את המסע שלה לחייה הנוכחיים החלה ב-1983, כשהייתה בת 15, אז לקחה חלק בחילופי נוער עם בית ספר ישראלי וביקרה איתם בברגן בלזן, זו הייתה חוויה מאוד קשה שהותירה בה חותם זמן רב.
ב-1985 הגיעה לביקור גומלין בישראל. זו הייתה הפעם השנייה שלה בארץ, שנה קודם הייתה כאן בביקור עם המשפחה. אז התחילה לראשונה להתעניין ביהדות ובישראל מחוץ לקונטקסט של השואה.
"גם אימא שלי, שיותר שיתפה פעולה עם העניין שלי בשואה, לא האמינה שאני אתגייר. הודעתי להם על הגיור רק לאחר מעשה. יכול להיות שהיה לי רצון קצת להכניס להם"
מיד אחרי סיום התיכון נרשמה ללימודי יהדות והיסטוריה יהודית באוניברסיטת קלן. בשנים ההן גם הבשילה בה ההחלטה להתגייר. במסגרת הלימודים באוניברסיטה הגיעה ב-1989 לשנת לימודים באוניברסיטה העברית, אז הכירה את בן זוגה. זה היה רק הקטליזטור להליך הגיור שבו החלה אז. את ההחלטה להתגייר קיבלה, היא מספרת, עוד קודם. לדבריה ההורים לא התייחסו לכוונתה להתגייר ברצינות. "גם אימא שלי, שיותר שיתפה פעולה עם העניין שלי בשואה, לא האמינה. הודעתי להם על הגיור רק לאחר מעשה. יכול להיות שהיה לי רצון קצת להכניס להם".
"בשלב מסוים הודעתי להם שאני רוצה להישאר בארץ אחרי שהכרתי פה את בן זוגי והחלטנו להתחתן", היא מספרת, "וכשסיימתי פה שנה של לימודים הם סגרו לי את הברז של הכסף. עצבן אותי שהם לא לקחו אותי ברצינות. אז פשוט התגיירתי והצבתי בפניהם עובדה".
מחזור תפילה שמקשר בין עבר להווה
בראשית השבוע הגיעה לכנסת משלחת מטעם יד ושם כדי להיפגש עם יושב הראש, ח"כ מיקי לוי. סיבת הביקור הייתה הגעתו של לוי לביקור ממלכתי בגרמניה לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שמצוין היום (חמישי) ב-27 בינואר.
"בסוף הסיור נעמדנו בחלק של יד ושם שמוקדש לאושוויץ, ואני - צאצאית של פושע נאצי - מסבירה לניצול אושוויץ מה שהיה שם במחנה. זה היה מרגש מאוד וגם טעון מבחינתי"
אנשי יד ושם דאגו לצייד את יו"ר הכנסת במוצג מארכיון המוסד, שאותו הוא מציג בעת ביקורו. מדובר במחזור תפילה ליום הכיפורים, שניתן כמתנת בר מצווה לנער יהודי בגרמניה. זהותו של הנער אינה ידועה אך במחזור מופיעה הקדשה בגרמנית מאת הסבא המעניק את הספר מתנה לנכדו. התאריך המופיע על ההקדשה הוא כ"ז בתשרי תרצ"ט, ה-22 באוקטובר 1938. בסוף הנאום שלו בבונדסטאג הקריא לוי מתוך המחזור את תפילת הקדיש - ופרץ בבכי.
בטינה, שסבה וסבתה השתתפו בפוגרומים של ליל הבדולח, שבועיים אחרי שמחזור התפילה הזה ניתן לנער, היא גם זו שאיתרה לפני מספר שנים את מחזור התפילה לגמרי במקרה, בבזאר בעיר העתיקה. היא הביאה אותו לארכיון שבו היא עובדת, שבו מאות-אלפי חפצים אישיים, כמו מחזור התפילה.
בטינה הצטרפה ליד ושם לפני כעשור, לאחר שנים ארוכות של חיים והשתקעות בארץ. באותה תקופה צצה מחדש "אובססיית" השואה של בטינה והיא הצטרפה למוסד כמדריכת קבוצות במוזיאון במשרה חלקית. בשלוש השנים האחרונות היא עובדת במקום בתפקיד הנוכחי.
"כשאמרו לי שהסבא ניצול כמעט התעלפתי"
על התקופה שבה שימשה כמדריכה היא מעידה שהיא לא ששה לספר את הסיפור שלה לקבוצות שאותן הדריכה. היא עשתה זאת לדבריה רק אם הרגישה שזה ממש מתאים וגם אז, היא מסבירה, זה היה מלווה במבוכה רבה.
"אני זוכרת כשהדרכתי את הניצול הראשון שלי, ניצול אושוויץ. אני לא הייתי מוכנה לזה. חשבתי שאני הולכת להדריך שלושה דורות של משפחה יהודית מניו יורק: סבא, הורים וילדים. הגעתי בבוקר ליד ושם ומורת הדרך שלהם מספרת לי שהסבא הוא ניצול. אני כמעט התעלפתי. זה היה ממש בהתחלה, חודש וחצי אחרי שסיימתי את הקורס".
"המשכנו בסיור ובאיזו פינה במוזיאון ישנה תמונה משחרור בוכנוולד. עצרתי ליד התמונה והתחלתי להסביר את מה שהיה שם, ואז הסבא - שעד אז כמעט לא דיבר - אמר 'אני מזהה את התמונה הזו. הייתי שם'"
"לא יכולתי לעשות כלום, נשמתי עמוק, ונכנסנו", היא אומרת. "לא סיפרתי, לא עשיתי שום דבר מיוחד, חששתי שהוא לא ירגיש בנוח. הסבא היה מאוד שקט וכמעט לא דיבר. בסוף לא הייתה ברירה כי אשתו שאלה אותי על הרקע שלי והכריחה אותי לספר לו".
"בסוף הסיור נעמדנו בחלק של המוזיאון שמוקדש לאושוויץ", היא משחזרת, "ואני - צאצאית של פושע נאצי - מסבירה לניצול אושוויץ מה שהיה שם במחנה. אחד הדברים ההזויים. זה היה מרגש מאוד וגם טעון מבחינתי".
"המשכנו בסיור ובאיזו פינה במוזיאון ישנה תמונה משחרור בוכנוולד, מתוך אירוע שעשו האסירים המשוחררים לרגל חג שבועות", היא נזכרת. "עצרתי ליד התמונה והתחלתי להסביר את מה שהיה שם, ואז הסבא - שעד אז כמעט לא דיבר - אמר 'אני מזהה את התמונה הזו. הייתי שם'".
"רק ממש בסוף הסיור, בהיכל השמות, סיפרתי את הסיפור שלי, וגם סיפרתי על סבא שלי. כל חיי חיפשתי איך לכפר על מה שהיה, אפילו רק קצת. והנה אנחנו עומדים בהיכל השמות, אני ואותו ניצול והוא בא ומחבק אותי. הוא אמר שזה מאוד נגע לו ללב".
"כל חיי חיפשתי איך לכפר על מה שהיה, אפילו רק קצת. והנה אנחנו עומדים בהיכל השמות, אני ואותו ניצול והוא בא ומחבק אותי. הוא אמר שהסיפור שלי מאוד נגע לו ללב"
"העבודה עוזרת לי להתמודד עם השואה"
בשל הגרמנית שבפיה היא מרבה להדריך ביד ושם קבוצות דוברות השפה. במקרים אלה היא נמנעת לחלוטין מלחשוף את סיפורה המשפחתי, "אני לא רוצה להוסיף על המטען שלהם". המפגש עם בני מולדתה המבקרים במוסד מלווה לדבריה במתח רב, במיוחד כשמדובר במבקרים בני גילה. אז היא גם נתקלת בסיפורים אישיים נוספים, טעונים גם הם ברגשות ואף חמורים יותר מזה שלה.
"הייתה לי פעם בסיור כקבוצה של מורים גרמנים בפנסיה", היא מספרת על אחד מהרגעים המצמררים ביותר שהיו לה בעבודתה. "הגענו לגלריה של הירי בבורות של האיינזצגרופן, שם אני תמיד מדברת על הממד האנושי, איך בנאדם שאתמול טיפל בגינה שלו יורה בילדים. ואז באמצע ההסבר פתאום מישהו מהקבוצה אומר שהאבא שלו היה באחד האיינזצגרופן וסיפר לו שהם היו יורים בנשים עם ילדים קטנים".
"היה שקט, במשך דקה אף אחד לא אמר כלום מהעוצמה של הגילוי הזה", היא מספרת בכאב. "איכשהו הצלחתי לאסוף את עצמי והמשכנו את ההדרכה. בסוף הוא ניגש אלי ואמר שזו הפעם הראשונה אי פעם שהוא גילה את הדבר הזה".
על היחס של הגרמנים לשואה היא אומרת ש"המבוגרים לוקחים את זה מאוד קשה, אבל הצעירים כבר לא מרגישים אשמים, זה כבר פחות נוגע להם אישית. הם מודעים לגודל הדבר ולתפקיד הגרמני בשואה. הם מרגישים שצריך להכיר ולהפיק לקחים, אבל זה כבר לא חלק מהזהות שלכם".
"באמצע הסיור פתאום מישהו מהקבוצה הגרמנית אמר שהאבא שלו היה באחד האיינזצגרופן, וסיפר לו שהם היו יורים בנשים עם ילדים קטנים, זאת הייתה פעם ראשונה שהוא דיבר על זה"
כל עניין השואה לא משתלט לך על החיים?
"שואלים אותי הרבה 'איך את יכולה לעסוק כל היום, כל יום בשואה', אבל אני מוצאת שככל שאתה נכנס לזה ונהיה סוג של אינסיידר זה מקנה לך איזושהי שליטה ודרך התמודדות עם הנושא".
"מעניין מה סבא שלי היה חושב עליי"
כשאני שואל אותה אם היא מרגישה בכל זאת קרבה כלשהי לסבא שלה, היא מספרת על האיש שלא הכירה: "אבא שלי אמר שסבא היה אדם חם ואכפתי שדאג למשפחה שלו. דבר שמאוד לא מתיישב עם הדמות של אנשי פלוגות הסער, שהיו המיליציה של המפלגה הנאצית, אלו היו האנשים שהכניסו מכות לקומוניסטים וליהודים".
"מכיוון שלא הכרתי אותו, זה כל כך רחוק מהדימוי שהיה לי עליו", היא אומרת. "אבא שלי אמר שאם הוא היה מכיר אותי הוא היה מאוד אוהב אותי, כי אני הנכדה שלו מן הסתם. מעניין מה היה חושב אם הוא היה חי עוד כמה שנים לראות את הנכדה שלו מתגיירת ועולה לישראל".
"אני לא מתכחשת לו, אבל זה לקח שנים עד שיכולתי להגיד 'סבא שלי היה נאצי'. זה תהליך מאוד ארוך, עד שאפשר להגיד את זה בלי לחשוב פעמיים וקצת להתכווץ. רק אחרי שכבר הייתי פה, התבססתי וחייתי את החיים פה כיהודייה הצלחתי להגיד את זה".
לפני סיום הריאיון בטינה שולפת טבעת מאצבעה. היא מבקשת לתקן מעט את הרושם שנוצר משיחה עם נכדה של פעיל נאצי ומשתמשת לשם כך בטבעת הנישואים של סבתה האחרת, אם אימה, שאותה היא עונדת על אצבעה.
הצד ההוא של המשפחה, כך מתברר, הוא כמעט תמונת מראה של משפחת אביה. למרות שניתקה את עצמה מארץ מולדתה, חשוב לה להדגיש שגרמניה של אותם השנים לא הייתה מקום חד-ממדי, שהעם הגרמני לא היה עדר מוסת ומשולהב.
"סבא וסבתא שלי התחתנו ב-1933", היא מספרת על הוריה של אמה, "קצת אחרי תחילת החרם על עסקים יהודיים. את טבעות הנישואים הם רכשו דווקא בחנויות של יהודים, בתור אמירה, כדי לתמוך בהם כלכלית.
"כל הקונספט של גזענות, מבחינה אנושית, מאוד הסעיר את סבתא שלי", היא אומרת. "היא לא הבינה את כל הרעיון הזה, כל הנושא הזה היה לגמרי זר לה. כשהחלטתי לעלות לארץ סבתא הייתה זו שתמכה בי הכי הרבה ולמרות שציער אותה שעזבתי, היא אמרה לי שאני צריכה להיות שלמה ומאושרת".
"היא גם קיבלה מאוד יפה את בן הזוג שלי, היא ממש אהבה אותו", היא מחייכת. "ההורים שלי לעומת זאת תמיד היו קצת מסויגים, כי מבחינתם הוא לקח מהם את הבת שלהם. ובכלל לא היה להם קל, לא רק עם זה שהתרחקתי מהם פיזית, אלא גם רעיונית, עם הפניית העורף לתרבות שממנה באתי".
יום השואה הבין-לאומי:
- יום השואה הבין-לאומי: כ-165,800 שורדי שואה חיים כיום בישראל
- המבצע לאיתור ניצולי שואה שעדיין לא מקבלים קצבה
- "משתדלים פחות לחמם את הבית, נשארים עם מה שיש"
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv