כמה שעות לפני התאונה הקשה ביחידת אגוז בשבוע שעבר, ביקרתי בתרגיל של חטיבת חי"ר מרכזית בבקעה. לא רחוק מהמקום שבו התאמנו באותו זמן לוחמי אגוז. למרות השמש, שרר קור עז והלוחמים מצאו כמה דקות לתפוס תנומה אחרי לילה מפרך. המפקדים שלהם עמדו איתי, והתחממנו יחד, עם כוס קפה, מסתכלים על החיילים הפזורים בשטח.
שבוע לאחר מכן ויש לרמטכ"ל סיבה להיות מודאג. בשנים האחרונות מציגים בצבא ירידה במספר תאונות האימונים, אבל בשנת 2022 תוך פחות משבועיים הגענו ל-4 הרוגים – תאונת מסוק העטלף והתקרית באגוז, ועכשיו נוספה לכך התאונה בדובדבן, שבה נפצעו השבוע 2 לוחמים מפיצוץ נפל במהלך אימון.
בצבא לא רואים קשר בין האירועים באגוז ובדובדבן, אבל מבינים שלתרבות הארגונית והקפדה על הפרטים יש חשיבות רבה. שני האירועים הם גם תזכורת לכולנו שצה"ל עוסק יום יום בדברים מסוכנים - ומעלים את השאלה אם צה"ל באמת מצליח לתחקר את עצמו באופן שבו אפשר להפיק תובנות אמיתיות ושינוי עמוק באופן הפעילות של היחידות.
גורמים שמכירים מקרוב את צורת התחקיר בצה"ל מודאגים מהעובדה שבשנים האחרונות יש תופעות של פער גדול מדי בין התחקירים שמתבצעים לבין היכולת לממש את המסקנות והתובנות מהם. לכן גם אם כלפי חוץ יש מראית עין של עשייה של ביצוע, בפועל זה לא ממומש. ככל שמעמיקים בפרטים מצביעה התאונה באגוז על בעיית תרבות ומשמעת. מה היא האווירה ביחידה שאפשרה כזה ברדק?
- תחקור האסון ביחידת אגוז: חוסר התיאום והזיהוי השגוי שהובילו להיתקלות
- האסון ביחידת אגוז: הקצין היורה נחקר במשך כ-10 שעות וחזר על גרסתו
- שני הקצינים שנהרגו באסון ביחידת אגוז - רס"ן אופק אהרון ורס"ן איתמר אלחרר
לכן החליט הרמטכ"ל שוועדת הבדיקה בראשות אלוף מיל' נועם תיבון תבחן את הנעשה בכלל חטיבת הקומנדו, שאליה משתייכת אגוז. לחטיבה המיוחדת הוכפפו גם יחידות דובדבן ומגלן – שתי יחידות שגם בהן היו תקלות מבצעיות ותאונות אימונים קשות בשנים האחרונות. משחק בנשק שהביא למות לוחם וירי דו"צ שהביא לפציעתם של שני לוחמים קשה בדובדבן, וטקסי בוגרים שהביאו לפציעה קשה של לוחם במגלן.
מבחינת הצבא האירוע באגוז חמור וקשה וגם מאוד מתסכל. בניגוד לניסיונות של גורמים מחוץ לצבא ל"הדביק" את האירוע למהלך ההתמודדות עם גניבות נשק וחוסר המשילות בדרום, גורמים בצבא מדגישים שהשניים, רב-סרן איתמר אלחרר ז"ל ורב-סרן אופק אהרון ז"ל, נפלו בתקרית ירי ולא על הגנת הארץ. וזה מה שכל כך מתסכל את המפקדים בחטיבת הקומנדו ובמטה הכללי בכלל.
חזרה לפעילות, הכי מהר שאפשר
כשמדברים על אווירה ותרבות ארגונית צריך להסתכל על החלטה להקים את חטיבת הקומנדו. היחידה החדשה, שמאגדת בתוכה שלוש יחידות ותיקות, מקצועיות ובעלות ניסיון מבצעי מוכח, אבל גם כאלה שיצא להן של יחידות פרועות. החטיבה הוקמה לפני 6 שנים תחת מי שהיה הרמטכ"ל אז גדי איזנקוט.
המטרה הייתה להכפיף את היחידות למפקד אחד ולמפקדה אחת. מצד אחד רצו להפוך את היחידות לכוח מיוחד גדול ומשפיע שניתן להטיל למערכה או לשלוח אותו למבצעים מיוחדים בשגרה עם סטנדרטים אחידים ויכולות שמשלימות זו את זו, ומצד שני לשמר בכל אחת מן היחידות רוח לחימה, מסורת ו-DNA משלה.
מי שנשלח להקים את החטיבה היה אלוף אורי גורדין. הוא פגש לוחמים יוזמים וחותרים למגע באגוז, חושבים ומתכננים במגלן ויצירתיים בדובדבן, אבל עם נורמות וסטנדרטים שמחייבים טיפול. איך משאירים אותם יוזמים ולא פרועים? הוא שאל את עצמו. לכל אחת מהיחידות האלה היה תיק של תקלות, אסונות, ותאונות על גבה. תפקיד חטיבת הקומנדו היה לעשות סדר גם בזה.
הוחלט שכל מפקד יחידה מחויב להיות מג"ד חי"ר לפני שיקבל פיקוד על אחת מהיחידות המיוחדות של הקומנדו. שיכיר את החוויה של גדוד "רגיל" על נורמות הפיקוד בו, הנהלים, תיאום וסדר ומשמעת. ההבנה הייתה שיש לשמר את היחידות האלה בתעסוקה מבצעית כל הזמן. החיכוך הזה לא מותיר לכאורה פנאי לעשות שטויות, וזו גם המטרה עכשיו אחרי האסון באגוז והתאונה בדובדבן.
הכיוון כרגע הוא חזרה על הנורמות הצבאיות, על עקרונות הפעולה - על המפקדים להכיר את הסטנדרטים המצופים מהם ושיהיו טבועים בהם תוך הפעלת שיקול דעת כל הזמן - וחזרה לפעילות, הכי מהר שניתן. זה גם היה המסר של הרמטכ"ל בביקורו ביחידה ובהחלטה להחזיר את היחידה לשגרה: "ברור שיהיו כאן שגיאות ותקלות". לצד החיזוק לקצין שירה, הבהיר כוכבי: במקצוע שלנו אין אפס טעויות – אבל צריך לעשות הכול כדי למנוע טעויות מהסוג הזה ולבצע תחקיר נוקב".
האירוע באגוז מעלה שאלות קשות
בצה"ל אומרים שאם נגיד שהתקריות באגוז ובדובדבן הן מחיר השמירה על הארץ, זה יקל עלינו מדי. יש כאן בעיה אחרת. כשמסתכלים על האירוע באגוז מסתכלים גם על הסביבה – מה הסיטואציה שבתוכה פעלו הלוחמים. שטח האימון הוא בשטח ישראל. לא נכון להיות עם כדור בקנה, גם אם יש גניבות אמל"ח, אין סכנת חיים.
יש כאן אירוע טראגי בביש המזל שלו. המפקדים יזמו יוזמה נכונה, סריקות אחרי גנבי ציוד, אבל כאשר יוצאים למשימה כזו יש להיערך בהתאם – תכנון, יידוע כלל הכוחות, תיאום, אמצעי קשר, וחלוקת גזרות בים הכוחות. הקצין היורה, סגן נ' הלך לבד. אין בשום תורת לחימה בצה"ל נוהל כזה. הפעולה היחידה שהייתה מונעת את האסון היא תיאום.
דבר נוסף הוא התרבות – האווירה, המשמעת וההתנהגות ביחידה, כל מה שקיים מסביב ותרם לרצף התקלות באירוע. גם יוזמה צריך לעשות בצורה מסודרת. הלוחמים יוזמים וזה טוב, אבל הצבא אינו פרוע.
איך מחנכים קצינים צעירים, משימתיים שדוחפים לבצע, להיות יוזמים אך בצורה נכונה? מי אמור להיות "מבוגר אחראי" שבודק, מתדרך ומוודא שהדברים נעשים בצורה מסודרת ומבוקרת? כאן נכנס תפקידו של מפקד יחידת אגוז ומח"ט הקומנדו. שני האנשים שצריכים להסתכל על הדברים מלמעלה, ללמד ולתדרך את האנשים שלהם, בשגרה ולא רק לפני תרגיל או אימון יחידני, להראות את הדרך הנכונה לתכנן ולפעול, להפעיל שיקול דעת. להקנות נורמות של בטיחות ותרבות ארגונית חזקה. האם הן היו קיימות ביחידה?
ביחידות המובחרות בצבא יש לוחמים וקצינים עם ביטחון עצמי רב, וזה טוב מאוד. בעלי אמונה ביכולת ויוזמים. זו נקודת כוח אבל גם נקודת סיכון. לכן מבינים בצבא שצריך להגביר את שימת הלב לנושאי בטיחות במיוחד ביחידות המיוחדות - נורמות, סטנדרטים והקפדה על סדר.
ועדת שהבדיקה תשאל עד כמה באמת חש הקצין סכנת חיים, כפי שהעיד גם בחקירתו במצ"ח. מה הביא לכך שירה מטווח קצר של עשרה מטרים בשני חבריו מבלי לוודא, מבלי לקיים נוהל מעצר חשוד. הירי כנראה היה מהיר מדי. הוראות הפתיחה באש ברורות – אם אתה חש סכנת חיים הסר אותה. האם זה באמת מה שקרה כאן?
סוגיית השירות הקרבי
ובחזרה לתרגיל חטיבת החי"ר בבקעה. בסופו של יום הצבא הוא כור ההיתוך היחיד, האחרון במדינה. הצבא הוא המקום היחיד המאפשר לאנשים להיפגש. אם בעבר היה קיטוב קשה בצבא, היום מדובר בכור ההיתוך היחיד,
המציאות עצמה היא נטולת מפגשים, לא רק בגלל הקורונה, גם בגלל הטכנולוגיה - כולם בטלפונים הניידים. בסופו של יום הצבא הוא המקום היחיד המאפשר לאנשים להיפגש
סוגיית השירות הצבאי הקרבי היא עכשיו בלב השיח הציבורי, אני אומר למפקדים בחטיבת החי"ר, השירות לא מכין את הצעירים האלה באופן שוויוני לאזרחות. אבל לתפיסתם דווקא השירות הקרבי מכין אותך לאזרחות יותר טוב מ-8200. הם לא נגד כסף והייטק, אבל מאמינים שאופי חשוב יותר. שירות קרבי הוא שמעצב את האופי של האנשים בצורה מיטבית. ביחידות האלה לומדים להתמודד – עם קושי, עם עבודת צוות, עם חוסר ודאות ועם התמדה – כל מה שאחר כך מביא את היכולת להשיג, להצליח ולעשות אקזיט באזרחות.
בחטיבה הם מספרים קיים פרויקט שבמסגרתו מממנת החטיבה את הלוחמים המשוחררים ושולחת אותם למכינה שבה ילמדו את המקצועות הבגרות שלהם הם זקוקים כדי לעשות תואר. זה מעבר למימון תואר ראשון לכל הלוחמים, שמממן הצבא את בוגרי היחידות הקרביות שמשתחררים בתום שירות מפרך.
גם כשהם מסתכלים על המוטיבציה לגיוס קרבי הם מרוצים מהגיוסים האחרונים לחטיבה, הן מהמספרים והן מאיכות האנשים. מדובר בנוער איכותי ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, אבל לא רק. נוער עם חינוך טוב שרואה את השירות הקרבי כמקום אולטימטיבי לשרת באמצעותו את המדינה. אנשים שיש להם מה לסכן והם מוכנים לסכן.
בחטיבה ישנם גם חיילים רבים מ"השוליים". השילוב בין האנשים השונים הוא שמחזק את הכלל, את הקבוצה. החטיבה כיום היא ראי של החברה הישראלית.
הם חושבים שאמון הציבור בצה"ל נשמר, אבל זה מצריך "תחזוקה" יומיומית וכל אירוע "רע" יכול לשנות את ההסתכלות - אמרו ולא ידעו מה יתחולל לא רחוק מהם בעוד כמה שעות בלבד.
צריך גם צריך מפקדים עם עמוד שדרה, הם מוסיפים, שלא מפחדים מתקשורת. איך מכשירים את אותם מפקדי מחלקות או צוותים, איך בונים אותם ומביאים אותם לרצות להפוך למפקדי פלוגה? ומי בכלל רוצה להישאר לקריירה כל כך תובענית בצבא, כשחבריו משתחררים ומרוויחים כפול באזרחות, כשהתדמית שלהם בציבור יורדת (למעט בזמני מבצעים או מלחמות), ולשירות כבר אין את היוקרה שהייתה בעבר?
למרות האתגר, הטובים נשארים בקרבי
שעת צוהריים ואני יוצא מהבקעה, הלוחמים שפגשתי נערכים כבר לתרגיל הלילה הגדול שמצפה להם. בודקים כוננות, תוכניות הסתערות, משננים את צירי הניווט. הם חיים בבועה, מבינים מה מתחולל סביבם רק כשהם יוצאים הביתה, רק אז סופגים את האמירות, התחושות, ההערות של הסביבה הקרובה ומה שמתפרסם בתקשורת.
ועדיין הם מתעקשים שהטובים נשארים, למרות שזה אתגר שהולך וגובר להשאיר אותם. הרי המ"מ של היום הוא המג"ד של מחר. זה שיוביל את האנשים לקרב, אבל לא רק. הוא זה שצריך לדאוג לבנייתם כלוחמים וכאנשים – וכאן נכנס היבט הנורמות, המשמעת, המנהיגות ושיקול הדעת.