לפני כשנתיים, כשרועי (כל השמות בכתבה בדויים) החל לעבוד באחת מחברות ההיי-טק הגדולות בעולם מיד אחרי שסיים את התואר השני, הוא הביט בחוזה שעליו חתם – ולא הצליח להוריד את החיוך שנמתח על פניו. השכר הגבוה (מאוד), תיק המניות, מספר ימי החופש ושאר התנאים הותירו את הרושם שהנה הוא הסתדר. את מה שחלם עליו לאורך שש שנות הלימודים שלו באוניברסיטת בן גוריון הוא השיג תוך זמן קצר, ובלי הרבה ראיונות ומבחנים.
רכיב השכר אמנם כבר הספיק להתרחב מאז, אבל הפעם – ביחס הפוך לחיוך. השינוי החל כשנולדה בתו הראשונה, זמן קצר לאחר שהתחיל לעבוד, ואז גילה שמה שיכול היה להרשות לעצמו כצעיר ללא ילדים – כמעט לא אפשרי כשהוא אב לתינוקת.
"יש סוג של דרישה סמויה אצלנו שצריך לעבוד יותר ולעשות שעות נוספות בחודש", הוא מספר. "ברגע שהזוגיות הפכה למשפחה, התחלתי לצאת מוקדם יותר מהעבודה כדי להוציא את הבת שלי מהגן בזמן שאשתי עובדת, והתחושה הזאת – של לצאת לפני כולם, בעוד שהשאר נשארים גם עד שבע בערב גוררת תחושות אשם. אתה יוצא ורואה את כולם ממשיכים לעבוד, ואתה מזהה את העין העקומה". לדבריו, ממוצע השעות של עמיתיו לצוות עומד על יותר מ-190 שעות בחודש, כשמשרה מלאה בישראל עומדת על 182 שעות בחודש.
"המתנות שמקבלים זה כלום לעומת אובדן החיים הפרטיים שלנו. יש לי כמה אנשים בעבודה שהחיים האישיים שלהם הפכו קורבן של העבודה. הם אולי יכולים לצאת מוקדם, אבל לא מניחים את הנייד לשנייה"
יותם
התלונה על עומס העבודה והשעות הרבות שהעובדים בהיי-טק נדרשים לעבוד חזרה על עצמה בשיחות עם כל חמשת המרואיינים לכתבה הזאת, שעובדים בתחומים שונים ובחברות שונות – בתאגידים גדולים לצד סטארט-אפים קטנים. בעוד שעבור רוני, מהנדסת בסטארט-אפ בינוני ממרכז הארץ, הזמן הרב שהיא מקדישה לעבודה מייאש לפעמים, אבל מובן בהתחשב בצורכי עבודתה, יותם, שמועסק בתחום השיווק והסושיאל חש ששעות העבודה הרבות פוגעות באופן ממשי בחייו האישיים.
"יש סוג של דרישה סמויה אצלנו שצריך לעבוד יותר ולעשות שעות נוספות. ברגע שהזוגיות הפכה למשפחה והתחלתי לצאת מוקדם יותר, התחילו אצלי תחושות אשם. אתה יוצא ורואה את כולם ממשיכים לעבוד, ואתה מזהה את העין העקומה"
רועי
"יש תקופות שאין לי חיים"
"הבעיה הגדולה זה הוורק-לייף בלאנס (Work-life balance)", אומר יותם ונאנח. "המתנות שמקבלים זה כלום לעומת אובדן החיים הפרטיים שלנו. יש לי כמה אנשים בעבודה שהחיים האישיים שלהם הפכו קורבן של העבודה. הם אולי יכולים לצאת מוקדם, אבל לא מניחים את הנייד לשנייה, פותחים מחשב ועובדים גם ב-22:00. חברות יכולות להגיד עד מחר שהן מפנקות את העובדים, אבל בפועל העבודה לא מפסיקה גם אחרי שיוצאים מהמשרד".
"זה גובל בסטרס. אני מסיימת נורא מאוחר ויש לחץ לשחרר דברים. זה נשמע אולי בכייני, אבל אני לא יכולה אפילו לקבוע אימון לשעות הערב"
רוני
"יש תקופות שאין לי חיים", מוסיפה רוני. "אני מסיימת נורא מאוחר, יש לחץ לשחרר דברים ואני לא יכולה אפילו לקבוע אימון לשעות הערב. קרה כבר שקבעתי שיעור פילאטיס לשעה 20:00, לא מוקדם לכל הדעות, אבל לא יכולתי ללכת כי המשכתי לטפל במשהו דחוף. זה נשמע אולי בכייני, אבל אנשים שלוח הזמנים שלהם הוא ברזל צריכים לדעת להתאים את עצמם לעבודה מהסוג הזה".
"יש עליי המון אחריות", היא מוסיפה. "אם אני עובדת על קוד שיוזרים הולכים להשתמש בו ויש בו חלילה באג – אני חייבת לטפל בו גם אם זה באמצע הלילה. אני נדרשת להיות זמינה 24/7 ולספק מוצר באיכות הכי טובה. אני אשב גם בלילה לתקן תקלה אם צריך ואין אפשרות להקטין ראש ולהמתין ליום שאחרי".
"זה גובל בסטרס", היא פוסקת ומשחזרת מצבים שאליהם הגיעה תוך כדי העבודה. "אני לוקחת את העבודה הביתה, בעוד שבעבודות אחרות, בתפקידים לא ניהוליים לפחות, אפשר לדעת מתי יום העבודה מסתיים".
ליטל, שעברה לאחרונה ממה שמכונה "התעשייה הישנה" אל כלוב הזהב של ההיי-טק, יודעת להגיד שהשעות בחברת ההיי-טק הגדולה שבה היא מועסקת שונות מאלה שהכירה עד לא מזמן. "בהיי-טק יכולים פתאום לקיים פגישות גם בחמישי בערב, בעוד שבעבר התחלתי וסיימתי לעבוד בשעות מוגדרות ולא נכנסו פגישות פתאומיות. ברור לי שהקצב והעומס גדולים יותר, אבל אני משתדלת לשמור על גמישות".
"בחרתי בנוחות של ההיי-טק ולא במה שמעניין"
לירן, צעיר מצפון הארץ שעובד גם הוא באחת מהחברות הגדולות בעולם הגיע להיי-טק מלא תשוקה היישר מהמחלקה ללימודי הנדסת חשמל בטכניון. "באתי בלב נקי להיי-טק, המניע ללימודי ההנדסה היה עניין", הוא מספר. אבל לדבריו, מהר מאוד הוא גילה שעניין וסיפוק תעסוקתי הוא לא ימצא בעבודה הנוכחית שלו. "הייתה לי ביקורת על אנשים שבחרו ללמוד תכנות או מקצועות הנדסה רק בגלל המשכורת הגבוהה, אבל בסופו של דבר אני עצמי נשאר בהיי-טק בגלל הכסף. לאט לאט אני מנסה לעשות את התזוזה החוצה, אבל זה לא יוכל להיות במכה כי אני נהנה מהוותק הנוכחי ומהשכר הגבוה, אבל בהמשך הכוונה היא לעזוב".
"גם עבודות אחרות יכולות להיות לא מעניינות", הוא מסביר, "אבל בעבודה בהיי-טק דורשים ממך מחויבות ומעורבות באופן שהפרויקט שעליו עובדים צריך להיות מרכז החיים שלך. אם אתה שם רק בשביל השכר והעיסוק עצמו לא מעניין אותך – זה מוביל לתסכול. זה מייצר חוסר מוטיבציה והרגשה של היעדר מימוש עצמי. לפעמים אפשר לשנות את זה, אבל ברוב המקרים זה בלתי ניתן לשינוי".
"אם אתה שם רק בשביל השכר והעיסוק עצמו לא מעניין אותך – זה מוביל לתסכול. זה מייצר חוסר מוטיבציה והרגשה של היעדר מימוש עצמי. לפעמים אפשר לשנות את זה, אבל ברוב המקרים זה בלתי ניתן לשינוי"
לירן
גם רועי אומר דברים דומים: "בסוף אני מגיע לעבודה ובונה רכיבים ל'דאטה סנטר'. אם הייתי עובד למשל בתעשיות ביטחוניות אולי הייתי מרגיש איזה ערך מוסף, איזו תחושה של עשייה למען מטרה חשובה. בפועל, בעבודה שלי אין שום דבר שמלהיב אותי. בחברות עם עשרות אלפי עובדים – בסוף אתה גרגר. מרוויח מעולה, יש אוכל טוב, אבל אתה גרגר בתוך התעשייה הזאת שבפועל מייצרת מכשירים שעוזרים לילדים לראות פורנו באופן מהיר יותר. אנחנו צוחקים על זה הרבה, שאנחנו עובדים על זה שקצב המידע יעבור מהר, אבל בסוף מה באמת עובר? תמונות באינסטגרם וסרטוני פורנו".
"אמנם יש אתגרים מקצועיים שהם מעניינים, אבל בסוף זה ביזנס. התחרות גדולה על לקוחות ומודדים אותך בכל צעד שאתה עושה. על תפוקה, זה הופך את כל הסיפור להרבה יותר קשה"
יותם
יותם מצטרף לביקורת: "אומנם יש אתגרים מקצועיים שהם מעניינים, אבל בסוף זה ביזנס. התחרות גדולה על לקוחות ומודדים אותך בכל צעד שאתה עושה. על תפוקה, על שעות. אם לא הגעת למספר מסוים – אתה אומר לעצמך שייתכן שאתה לא מספיק טוב, וכשאין עניין במה שעושים – זה הופך את כל הסיפור להרבה יותר קשה".
"אם לא נעמוד בקצב וביעדים – כנראה נלך הביתה"
אחת הסוגיות שהבדילו, בעבר לפחות, בין התעשייה הישנה להיי-טק, היא הביטחון התעסוקתי. מתברר שתחושת הקרקע הרועדת עדיין קיימת בקרב המועסקים, אבל לא עבור כולם היא דרמטית. "הביטחון התעסוקתי אצלנו הוא בעצם המקצוע", אומרת רוני. "יכול להיות שהסטארט-אפ שלי לא יצליח וכולנו נלך הביתה. אבל אני יודעת שלכל הפחות יש לי מקצוע ויש לי ניסיון, ואוכל לבחור איפה ארצה לעבוד. אבל זה נכון שתוחלת החיים בחברה לא ארוכה, בכל שנתיים שלוש עוזבים וצריך להבין שכל עבודה היא זמנית".
"יכול להיות שהסטארט-אפ שלי לא יצליח וייסגר, אבל יש לי מקצוע ויש לי ניסיון שאני לוקחת איתי. בכל מקרה, זה נכון שתוחלת החיים בחברה לא ארוכה, בכל שנתיים שלוש עוזבים וצריך להבין שכל עבודה היא זמנית"
רוני
יותם, שהגיע להיי-טק מעולם העמותות ומעשייה פוליטית אחרי לימודי מדעי החברה באוניברסיטה, הרגיש על בשרו את חרב הפיטורין. "מיד עם תחילת הקורונה פוטרתי מהחברה הקודמת שבה עבדתי", הוא מספר. "לא ביצעתי תפקיד ליבתי בחברה, והתפקיד שלי נחשב ל'שמנת' בהיי-טק, אז פשוט פוטרתי. התחושה היא שקל מאוד לפטר ולא עושים מזה עניין גדול".
"יש בתעשייה הזאת מה שמכונה תסמונת המתחזה", הוא ממשיך. "אתה תמיד בטוח שאתה פחות טוב, שהתפקיד גדול עליך, ואתה כל הזמן חושב שאין לך את הכלים לבצע אותו כמו שצריך בגלל הדרישות הגדולות. כשהתחושה היא כזאת – אתה חי בפחד מתמיד שתפוטר ושהקרקע מתחת לרגליים שלך רועדת".
"יש בתעשייה הזאת מה שמכונה תסמונת המתחזה. אתה תמיד בטוח שאתה פחות טוב, שהתפקיד גדול עליך, ואתה כל הזמן חושב שאין לך את הכלים לבצע אותו כמו שצריך בגלל הדרישות הגדולות. כשהתחושה היא כזאת – אתה מרגיש שהקרקע מתחת לרגליים שלך רועדת"
יותם
רועי מוסיף: "אני עובד על פרויקט שהוא יחסית קטן בחברה. אנחנו יודעים שיש לנו שנה לספק תוצאות. אם לא נספק אותן – סיכוי מאוד סביר שנלך הביתה. יש ברקע תמיד תחושה של 'אי אפשר לדעת'. אם הפרויקט לא יצליח, כנראה שמחצית מהצוות ילך".
"חברות היי-טק הן לא בהכרח מקום שמקדש אינטליגנציה רגשית"
לירן מספר שהוא החליט בעצמו על קיצוץ המשרה שלו: "החלטתי לעבוד פחות כדי שאוכל להתמקד בדברים אחרים שמעניינים אותי יותר. שילמתי על זה בהורדת שכר ובהאטה משמעותית של ההתקדמות המקצועית. אמנם לא אמרו לי ללכת הביתה, אבל אני בעצמי הייתי חייב לצמצם את המשרה כדי להרגיש טוב יותר".
"לא נעים לבוא לעבודה במחשבה שלא רואים אותך ממטר, שלא באמת אכפת להם ממך. הבוסים שלך אולי הצליחו לסיים את הפרויקט ולעמוד ביעד שלהם, אבל בדרך הם דרכו על העובדים שלהם"
לירן
לדבריו, לא רק הפיטורים הם סוגיה שנמצאת באוויר, אלא גם הקידומים של עובדים לתפקידי ניהול. "חברות היי-טק הן לא בהכרח מקום שמקדש אינטליגנציה רגשית", הוא אומר. "אנשים מקודמים לא על סמך כישורים חברתיים ויכולות ניהול אלא בגלל דברים אחרים כגון עמידה ביעדים. אתה יכול להיות לחוץ שמישהו מעליך לא מרוצה מההתקדמות שלך, אבל למעשה הוא לא מבין מה אתה מרגיש. כל מה שמעניין את המנהלים זה ההתקדמות שלהם, והעובדים תחתיהם מוצאים את עצמם מתוסכלים וחרדים".
"לא נעים לבוא לעבודה במחשבה שלא רואים אותך ממטר, שלא באמת אכפת להם ממך", אומר לירן. "הבוסים שלך אולי הצליחו לסיים את הפרויקט ולעמוד ביעד שלהם, אבל בדרך דרכו על העובדים שלהם. המנהל קיבל העלאה כי לא בוחנים אותו לפי מספר העובדים שהתפטרו אחרי פרויקט לחוץ, ארוך וקשוח – אלא בזכות העמידה ביעד. זה היי-טק".