אושפז בגל הראשון, שוחרר בגל החמישי: "אני נזכרת ביום שאבי יצא מהבית, המצב היה כבר לא טוב וזה מיד הידרדר. אין כמעט רופא שלא אמר לנו שאבי ימות", נזכרת ורד עזריאל - סוף סוף ליד בעלה אבי בביתם. "'אני חוזר הביתה'", היא שרה לו, "תשיר, 'אני חוזר…'", ומבקשת שישלים את השיר: "לאן?". "אלייך", עונה לה אבי. "אליי", היא חוזרת אחריו וצוחקת. "אהבת חיי", היא אומרת ומנשקת אותו באהבה גדולה. "וואו, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". צפו בכתבה המלאה.
זה סיפור על אהבה שלא נכנעת, על רגע אחד בתחילת מגפת הקורונה ששלח את בני משפחת עזריאל למסע שהפך את חייהם מהקצה אל הקצה. "היו לנו חיים מלאים, זוגיות נפלאה", אומרת ורד באהבה. "עבדנו סביב השעון. אבי הוא מהאנשים שלא מסוגל לשבת בבית".
הימים הם ימי המשבר הפוליטי שאחרי הסגר הראשון. לאוויר נזרקות הנחיות, הגבלות, הקלות וחוזר חלילה. בדיקות הן לא עניין של 10 דקות המתנה, והחיסונים יגיעו לכלל האוכלוסיה רק כחצי שנה מאוחר יותר. אבי, שהיה עובד בכיר במכס בנתב"ג, הספיק לעשות חמש משמרות עד שנדבק בנגיף.
"אין לאן ללכת - אבא מורדם ומונשם"
"ביום שישי הזעקנו את מד"א, פינו אותו לאיכילוב ומיד הכניסו אותו לטיפול נמרץ. הוא היה כבר במצב קשה מאוד, ומהרגע הזה התחיל מחול השדים", היא משחזרת. עבר פחות משבוע עד שמצבו הידרדר והוא הובהל למחלקת הקורונה באיכילוב, ופחות מחודש עד שהועבר למחלקת טיפול נמרץ – מורדם, מונשם ומחובר למכשיר האקמו.
"באותו יום הייתי אמור בבוקר להביא לאבא אוכל", משחזר בנם חן בכאב, "וכשהתקשרתי לאימא שלי שאני אמור להגיע אליו, אימא שלי אמרה לי 'חן אין לאן ללכת, אבא מורדם ומונשם'". והאם ורד מספקת הצצה לרגע הקשה: "המערכות קרסו - העלו אותו למכונת הנשמה, אבל גם מכונת ההנשמה לא עזרה".
הבן ניב נזכר: "שמעתי שהוא מונשם ומורדם, זה היה בבום ולא עבר הרבה זמן, והוא כבר היה על אקמו". והבן חן מתקשה לעצור את הדמעות: "באותו רגע, חשכו עיניי". "יש שלבים - קודם יש חמצן", מסביר אחיהם גל את תהליך ההידרדרות המהיר של אביו. "אחרי זה יש את מכונת ההנשמה ואחרי זה הרדמה, ואז יש את האקמו. האקמו זה הקו האחרון".
שלושה שבועות לאשפוז, באיכילוב מאפשרים לראשונה לבני המשפחה להתקרב לאבי – והוא אפילו לא יודע שהם שם. את ורד הלבישו בחליפה אטומה והכניסו אותה למחלקה. ארבעת הבנים עמדו מחוץ לחדר, צפו דרך הזכוכית והתפללו. "היה מותר לנו לדבר עם רופא פעם ביום", משחזרת ורד את הרגעים הקשים. "אז הייתי יושבת ליד השולחן כדי לא לפספס מההתרגשות, הייתי כותבת הכול ומתעדת כדי להעביר מילה במילה, גם לילדים". ניב מתאר את המצב האבסורדי: "אין לך אפשרות לגשת. אין לך אפשרות אפילו ללטף לו את הראש, ברמה כזאת. להיות איתו, אפילו להרגיש לו את היד".
"רופא אמר לי 'תסתכלי על אבי, הוא ימות""
אבל המסע הזה רק התחיל. סוף ספטמבר 2020, סגר הקורונה השני נכנס לתוקף. הרופאים באיכילוב נלחמים על מערכות גופו של אבי. הוא מוקף בבני משפחתו שמסרבים להרים ידיים, למרות תמונת המצב העגומה שנשקפת מהמוניטור. "כל כך הרבה פעמים הרופאים אמרו לנו שאבי עומד למות", אומרת ורד. "רופא אחד אמר לי 'תסתכלי על אבי, אבי ימות, הוא לא ישרוד את זה. אז אמרתי לדוקטור, 'אני האפוטרופוס על אבי, וכל זמן שאבי ממשיך לנשום חמצן, גם אם דרך מכונה, אנחנו ממשיכים הלאה להילחם על החיים שלו'".
כשהמשפחה שומעת על בית חולים שיקומי בנס ציונה עם מחלקה למונשמים, הם דואגים לכל האישורים והתיאומים כדי להעביר לשם את אבי. "הילדים נסעו לקנות לו טאבלט מיוחד", מספרת ורד, "הם הקליטו לו 24 שעות של שירים, שהם יתנגנו כל הזמן. היה לנו חשוב להחזיר אותו לחיים. אם הוא שמע או לא - לא התייחסנו לזה. אנחנו התייחסנו כאילו הוא שומע אותנו ומבין אותנו, ויודע שאנחנו שם איתו. מלווים אותו".
אבל המצב של אבי ממשיך להידרדר. בתוך שבועיים הוא מגיע למצב הגרוע ביותר. "אבי קיבל שוב זיהום קשה מאוד בריאות", ורד משחזרת, "הוא הסתבך. הזעיקו ניידת טיפול נמרץ ואמרו לי שהמצב שלו קריטי, שהם חייבים לפנות אותו לבית החולים הכי קרוב" – זה הנוהל. אמרו במילים אחרות לקרוא למשפחה".
ליד פנימית קורונה נמצאת מחלקת יולדות. בעוד אבי נלחם על נשימותיו, מעבר לקיר נושמת נכדו הבכורה את נשימתה הראשונה. "לא הייתה לי התלבטות", מספר חן. על הבחירה ללדת לצדו של אביו המאושפז. "זה היה אירוני, מצד אחד האבא פה, במצב שמנסים לשקם אותו. מצד שני בא לעולם דבר חדש, הדבר הכי יקר לי שזו הילדה שלי, זאת הנכדה שלו הראשונה. בשבילי זה היה מפץ - כי אני הייתי באיזושהי מערבולת, איך שסיימנו את הלידה, אני אחרי חצי שעה, אני זוכר שהלכתי אליו ודיברתי אליו פשוט, ואין לי עם מי לדבר, כי אבא לא היה איתנו".
"לא ידענו את עצמנו מרוב אושר"
דצמבר 2020, הגל השני כבר התחלף בשלישי. את חג החנוכה חוגגת המשפחה ליד מיטתו של אבי באסף הרופא. הבלתי ייאמן קורה ואבי מתחיל לפקוח עיניים. "באותו רגע כולנו פשוט בכינו לידו", משחזר הבן ניב. "לא ידענו את עצמנו מרוב אושר, אפילו שהיה מצב כזה נורא - חלקיק של תקווה שפתאום מתעורר".
"הייתי בטירונות בפברואר האחרון", מספר הבן גל. "בגלל שהיה לי את הבלגן בבית היה מותר לי להיות עם הטלפון עליי. ראיתי את השיחה מאימא, אני עונה לה, ואז הוא אומר לי: 'גלו מה קורה?", גל מדבר ולראשונה חיוך מתפשט על פניו. "איך שקלטתי את זה הרגשתי שהתמלא העולם שלי", הוא אומר. "כי פתאום אחרי חצי שנה שאני בקושי בבית, פתאום לשמוע את זה? זה מילא אותי".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה אבי ניצח את כל הסיכויים: "חטיבת הצנחנים 55 ליוותה אותנו ונתנה לנו המון כוח. המ"פ שלו אז היה האלוף במיל' יום טוב סמיה", מספרת ורד. "כשקרה מה שקרה לאבי, הוא כתב לי שאבי ישרוד את זה, זה קטן עליו. כשאבי נפל מגובה של קילומטר וחצי כשהחופה לא נפתחה והמצנח הרזרבי לא נפתח והוא נשאר בחיים ושרד את זה – אז אין ספק שזה קטן עליו והוא ישרוד את זה".
את שנת 2021 מתחיל אבי בתל השומר. במשך 4 חודשים הוא עובר גמילה ממכונת ההנשמה שליוותה אותו 8 חודשים. זה תהליך קשה מאוד – הנזק לריאות גדול, והן לא מספקות לו מספיק חמצן שיאפשר לו אפילו להתיישב לבדו. "ידענו שרק שם, בשיקום, יש סיכוי שאבי יחזור לחיים", מדגישה ורד באמונה שלמה. "המילה שיקום – זה מילה של תקווה של חיים. היה לי ברור שאנחנו כבר בחוף מבטחים".
במשך חודשים הוא עובר בין מחלקות שיקומיות למחלקות פנימיות, נלחם בזיהומים חדשים שבכל פעם מסיגים אותו אחורנית. חודשים של חיבור למכשירי הנשמה השאירו אותו עם נזק מוחי שפוגע במוטוריקה עדינה. הוא לא מסוגל ללחוץ על כפתור או להחזיק מזלג.
"עברנו משיקום נשימתי סיימנו שם והיה לנו ניצחון ראשון כשהבטיחו לנו שאבי יחיה עד 120 עם מכונה", נזכרת ורד בהתרגשות. "הכי קשה זה הפיזיותרפיה, החזרה לחלקים שלא מתפקדים כל כך, שנפגעו", מודה אבי. "היציבה שלי, ההליכה – להחזיר לי את האפשרויות הוורבליות שבחלקן נעלמו".
בנובמבר 2020 הסתיימה תקופת אשפוזו של אבי בתל השומר. בני המשפחה מחשפים פתרונות אחרים ומבינים שאבי חייב לחזור הביתה כדי להמשיך בשיקום. יש להם רק חודש כדי להתאים את הבית לאדם נכה. שנתיים לתוך המגפה, ישראל עדיין לא החליטה אם ואיך היא משתתפת בטיפול בחולה קורונה שנשאר סיעודי. כל העלות נופלת על המשפחה ומדובר בהרבה כסף.
פלוגת מאי 1977 מתגייסת שוב למען החבר לנשק, חברות שמנצחת מלחמות תנצח גם את זה. המפקד מהעבר יום טוב סמיה אמר בקול נרגש, כשחניכו חזר הביתה: "ראינו את ההתגברויות של אבי על דברים מטורפים. לא האמנו שבן אדם יכול להתגבר על זה, אמרתי שמע ישראל בשלב מסוים".
אבל ורד תמיד הרגישה שזה לא סוף הסיפור: "שרנו ביחד בחדר 'אני חוזר הביתה'. אבי הוא אהבת החיים שלי ואני כל הזמן ראיתי את הגיבור שלי והאמנתי בו, ודיברתי אליו וכל הזמן אמרתי לו 'אבי אתה גיבור של כולם, אתה תנצח'". אחרי שנה וחצי, כשהרבה רופאים לא השאירו סיכוי ואבי עבר מבית חולים לבית חולים, רק ורד והילדים נלחמו כדי שלא יוותרו עליו. הם עטפו אותו גם כשלא היה ברור אם הוא מסוגל להבחין בזה. אבל חולה הקורונה הקשה ביותר בישראל שרד וחזר הביתה. בסוף זה סיפור על אהבה.