שירה חדשה: במבט ראשון שירה איסקוב נראית כיום אישה חזקה, בלתי שבירה, כמעט סופר-וומן. אבל אם מסתכלים היטב, רואים את הצלקות - אלו שעוד לא הגלידו ואלו שלא יגלידו לעולם. לפני שנה וארבעה חודשים היא השתחררה משיקום ארוך בבית החולים סורוקה, שאליו פונתה אחרי שבעלה לשעבר אביעד משה ניסה לרצוח אותה. רק השבוע בפעם הראשונה היא מצאה כוחות לחזור לחדר הטראומה, שם נזכרו: "היא הייתה לא מזוהה בפנים, אי אפשר לשכוח את זה". ושירה הזילה דמעה והודתה: "לא יוצא לי הרבה לבכות, אני שומרת על עצמי". צפו בכתבה המלאה.
ד"ר איליה ריפלנסקי, כירורג בכיר בסורוקה, חיבק אותה ונזכר: "זה אחד המקרים הדרמטיים שהיו באותה שנה. היא הגיעה כולה מרוחה בדם ובלי לחץ דם, כמעט בלי נשימה. יש כאלה שלא שורדים את זה. בימים הראשונים זו הייתה שאלה מאוד קשה כי היו לה שתי בעיות גדולות מאוד - אובדן דם וחבלת חזה".
אתם הצלתם אותה
"משתדלים להציל את כולם, את כל מי שבא לחדר הזה", הוא אומר
"לא יוצא לי הרבה לבכות, אני שומרת על עצמי"
כשאת מסתכלת על הדרך שעשית בשנה האחרונה, את מרגישה גיבורה?
"לא", עונה שירה בריאיון לאולפן שישי
מצליחה להבין למה אנשים אומרים את זה עלייך?
"וואי קשה לי עם זה, עם האמירה הזו"
עצם זה שאת בכלל קמה, הולכת, מטפלת בליאון, נלחמת...
"עבדתי קשה על ללכת שוב, בשביל לעמוד על הרגליים. עד היום אני עובדת על זה קשה, גם בנפש"
זו לא גיבורה?
"אני עושה את מה שצריך בעיקר לילד שלי, שיראה אימא עומדת על הרגליים חזקה ולא שוכבת במיטה ובוכה"
יש סיוטים בלילה?
"לא כל יום אבל יש. יש התעוררויות בלילה, בטח, יש. זה לא דבר שנגמר"
איך את מתמודדת?
"מגיע הבוקר, ליאון מתעורר ואז אני שמה מסכה - הנה האימא החזקה והשמחה והשירים בבית - זה המשחק".
"ליאון מתעורר ואני שמה מסכה - שיראה אימא עומדת על הרגליים חזקה ולא שוכבת במיטה ובוכה"
את הדלקת משואה ברגשות מעורבים
"היה לי קשה שמדברים על זה ועליי וזה היה ברשתות החברתיות ובעיתונות וברדיו וכל אחד עם המילה שלו על זה ש'היא קיבלה מכות והוא ניסה לרצוח אותה'. זה לא קשור לזה שהוא ניסה לרצוח אותי - זה קשור לאיך קמתי מזה ואיך התראיינתי בפנים חשופות ושבורות מול כל המדינה".
"סבלתי מכאבי תופת אז זה קטן עליי"
בשנה האחרונה ליווינו את שירה במסע השיקום שלה בחזרה לחיים. פגשנו אותה לראשונה בחודש מרץ, ביום שבו בעלה לשעבר אביעד משה שניסה לרצוח אותה העיד בבית המשפט. העיתונאית לינוי בר גפן עדכנה אותה בהמשך הצפוי ושאלה "איך את מסכמת?", ושירה ענתה: "פשוט לא היה לו שום דבר לומר", והשתיים הסכימו שאביעד משה "פשוט המשיך לבלבל את המוח".
את השיחה הזו היא ניהלה בדרך לטיפול שיניים, אחד מבין עשרות טיפולים שהיא נאלצת לעבור בשבוע כדי לחזור להיות כמו פעם. והדרך הזו עוד ארוכה: "יש אף אוזן גרון, יש אורתופד, יש רופא שינים שעוד לא סיימתי את הלסת, את הפלסטיקה - לא חסר, הרשימה ארוכה מגוונת. אם יש לי כאבים ואם אין לי, ואם קיבלתי סחרחורות של ורטיגו אז ללכת לטפל בזה מיד"
בטיפול השיניים אמרו לה: "חשבנו לעשות ציפוי לשיניים הסמוכות הרי, כי יש בהם סדקים", והיא הודתה: "כן? אני פחות מסתכלת עד שזה לא מסתיים". ד"ר טל ויסמן, מומחית כירורגית פה ולסת, נזכרה בטיפולים הקשה : "היית אלופה באמת, מסכנה. היא הייתה מה זה גיבורה - הכאבתי לה קצת", ושירה מסבירה: "לא, לא הכאבת. זה פשוט לקח אותי לאותו ערב. לפעמים זה מגיע, ברגע שהכי פחות חושבים על זה זה מגיע".
בטיפולי השיקום, שלחלקם היא מגיעה עם ליאון עליה, היא מתאפקת לא לבכות: "הכאבים... את הורגת אותי. אני לא יכולה... על איזה איפוק אני שומרת כדי שליאון לא ישמע". והמרפאה בעיסוק, דלית שפר-עיני משיבא, עונה לה בצחוק: "תביאי אותו כל יום".
"הייתי רוצה שהיא תחזור לתפקוד בכל תחומי החיים, שתצליח בכל מה שהיא רוצה לעשות אם זה לכתוב, אם נביא אותה גם למטבח בצורה בריאה, לתפוס דברים", היא מסכמת, ושירה מתלוצצת: "כשאני מקלפת מלפפון ואוספת את הקליפות - זה כמו המכונה שאוספים בה בובות וזה נופל".
בטיפול האסתטי לצלקות היא מקבלת זריקות בלי חומר הרדמה. האם היא מנסה להוכיח לעצמה משהו? "אני פשוט כל כך סבלתי מכאבי תופת, אז הכאבים האלה זה קטן עליי כבר, זה לא קריטי כבר".
"שלא יישארו גם הצלקות שבלב"
פרופ' אייל וינקלר - מומחה בכירורגיה פלסטית ואסתטית - מסביר מה יקרה בניתוח הצפוי: "אזריק לה שומן ואחתוך את הצלקות ואתפור את האזור בפנים כדי שלא ייראו שום סימן יותר וזהו. יפה היא הייתה גם לפני שהיא הגיעה אליי, זה לא אני עשיתי. יישארו רק הצלקות שבלב, שהצלקות על הפנים יעופו". שירה עונה: "לא, לא יישארו גם בלב", והרופא מסביר: "זו הדאגה שלך כבר, זו העבודה שלך".
בכניסה לחדר הניתוח הוא מדגיש: "אנחנו מסמנים כמה אזורים בפנים ובאוזן שבהם נעשה תיקון של הצלקות. יש לנו עוד אזורים בגוף שאנחנו לא נחשוף אותם למצלמות ובהם אנחנו גם עושים תיקונים של נזקי דקירה וצלקות". אימה אסנת איסקוב הגיעה לתמוך בה: "מתפללים, מלאכים יישבו על הכתפיים שלה לשמור עליה, ייתנו כוח לרופאים ולכל הצוות ובעזרת השם הכול יעבור בשלום".
רגע לפני הניתוח שירה עוד מדברת עם הבן ליאון: "ניני תשלח לאימא נשיקה, לב. איזה כיף - ותספר לאימא איך היה, אימא תחזור בערב מהרופא שעושה לי פססט פססט בפנים". מול המראה, אחרי הניתוח, היא בוחנת את פניה ואומרת: "תראו איך זה מתאחה, איך הצלקת מתאחה. בסך הכול הם מרוצים".
ואת?
"אני מחכה לראות את התוצאה, אני עדיין לא רואה - רואה רק תפרים וגלד. זה מחזיר אחורה ללפני כמעט שנה. בשנה שעברה זה החלים לאט והייתי חלשה, ועכשיו זה דווקא מחלים בצורה יותר טובה. עוד קצת ונסיים עם זה".
"הוא יודע להגיד 'נו נו נו אבא'"
במציאות המורכבת של חייה, מי שתמיד נמצא במקום הראשון הוא ליאון, בנה בן השלוש. ליאון היה בבית באותו יום נורא, ולמרות שלא נפגע פיזית הטראומה הזו נחרתה בנפשו הרכה. וזה אומר שגרת טיפולים ארוכה. בכניסה לאחד מהם הוא מתחיל לבכות, ושירה מחבקת אותו ואומרת: "נזכרת במשהו? מה קרה, ליאון?" והמטפלת שרית אומרת: "פשוט תלטפי לו את הגב"
"עד עכשיו הוא גם לא דיבר. היום הוא יודע להגיד מה היה", מסבירה שירה.
מה הוא אומר?
"הוא יודע להגיד - 'אבא נתן מכות בראש לאימא', הוא ממש אומר את זה, ו'נו נו נו אבא', ו'אסור אבא', ו'אני כועס'. הוא ממש אומר את זה ככה. בפעם הראשונה הייתי ממש בשוק - 'מה, איך אתה מדבר איתי על זה?' ואני
זוכרת שמיד הקלטתי את זה שיאמינו לי שזה מה שהוא אמר, שהוא מדבר על זה ותשמעו איך הוא מדבר על זה. ואישרתי לו שזה נכון, אנחנו מדברים רק על האמת בבית. כשהוא אמר 'אני כועס' אמרתי לו 'אנחנו לא צריכים לכעוס'".
"ליאון יודע להגיד - 'אבא נתן מכות בראש לאימא' ו'אסור אבא' ו'אני כועס'. אמרתי לו 'אנחנו לא צריכים לכעוס'"
"לפני זה הוא היה ילד מאוד מאוד שמח, אי אפשר היה לפספס את זה. כל הזמן היה רץ וצוחק וקופץ וצוהל, ממש ילד מדהים", היא נזכרת - ומציפה רגע כואב במיוחד. "אני לא אשכח שבגן אמרו לי באפריל - כשהמקרה היה בספטמבר - 'היום זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו צוחק'. הסתכלתי ואמרתי 'מה? הילד שלי לא צוחק
אצלכם בגן?' ואמרו לי 'לא, כלום הוא לא אמר עד עכשיו'. לקחתי את זה כל קשה ושאלתי 'איך הוא מתפקד כל היום בגן?' אבל עכשיו רואים שיפור ענק בהתנהגות שלו".
והקושי יכול להיות יום-יומי: "נכנסים לכיתה ואבות נכנסים לקחת את הילדים והוא אומר - זה אבא שלו וזה אבא שלו ואיפה אבא שלי? זה כואב, כן, מאוד כואב".
מה את עונה?
"אני מחבקת אותו ואומרת לו נכון. אבל אני לא רוצה לזרות מלח על הפצעים. זה קורה לאט לאט - הוא כבר ילד שמח וחזר לצחוק הרבה וגם עם הילדים בגן הוא משחק ומשתתף והוא חזר לדבר. יש לו עוד תהליך עם הדיבור".
"הוא כבר ילד שמח וחזר לצחוק הרבה וחזר לדבר"
"חזרתי לנשום, החיוך האמיתי חזר"
הטיפולים של ליאון לא מוכרים על ידי המדינה. שירה אומנם קיבלה תרומות עבור חלק מהם, אבל מנסה לשנות את זה גם עבור ילדים אחרים שהאימהות שלהם חוו אלימות קשה. היא הגיעה עד ללשכת שר הרווחה מאיר כהן שאמר לה: "המשימה שלנו ושלי זה גם ילדים שאחד ההורים נאשם בניסיון לרצח, הילדים האלה צריכים לקבל טיפול ואנחנו בדרך לזה. הילדים האלה קצת נשחקים. את יודעת, יותר מאיתנו" ושירה עונה לו: "מי כמוני יודעת שלוקחת את הבן שלי שלוש פעמים בשבוע לטיפולים". כהן מסכים ומסביר: "המדינה צריכה לממן את זה, זה לא בשמיים, אלו תקציבים מוגדרים. זו חובה. זה לא לעשות חסד לאנשים - זה לתת את הזכויות".
וזה לא המאבק היחידי ששירה מנהלת - משרד הפנים לא מאשר לה להחליף את שם המשפחה של בנה ממשה לאיסקוב. בדרך לדיון חשוב בבית המשפט היא מזילה דמעה ומדברת בגילוי לב על הסבל של בנה: "עצם זה שפתאום ההורים נלקחו לו - אימא נלקחה לו לבית החולים ואבא נכנס לכלא באותו ערב ובשנייה אחת נאבדו לו ההורים, זה לפני הכול טראומה. אבל עצם זה שהוא חווה את זה ושמע את המכות ושמע את הצרחות שלי והוא בעצמו צרח...". בדרך היא נזכרת: "למצפה רמון היינו פונים פה שמאלה. לשם אני לא מסוגלת לנסוע יותר - זהו, סיימתי עם מצפה רמון".
באותו הבוקר השופטים היו צריכים להחליט אם אביעד משה יורשע בניסיון רצח של שירה והתעללות בקטין חסר ישע - בנם המשותף ליאון שהיה איתם בבית וראה הכול. זו ההכרעה שתקבע אם שירה תהיה האפוטרופסות המלאה שלו.
את יכולה לדמיין בכלל סצנריו שלא אומרים שם בכלל רצח?
"כן. אם עד היום הייתי אסופה ועניינית אז זהו, התפרקות טוטאלית", היא עונה. בבית המשפט היא אמרה לכתבים: "לא יכולה בכלל לדבר, נראה מה יהיה". אחר כך, במעלית, היא מסדירה נשימה.
את מעכלת?
"לא, לא מעכלת את המקרה עדיין... מדהים", ובחיוך היא מוסיפה: "לא יהיו ביקורים בכלא"
אחר כך בטלפון, היא מספרת: "יואו, חזרתי לנשום, החיוך האמיתי חזר. בשלושת הסעיפים הרשיעו אותו - גם ניסיון לרצח, גם התעללות בנסיבות מחמירות וגם התעללות בחסר ישע. זה תקדים, לא היה דבר כזה אף פעם". כמה ימים לאחר מכן מגיע ראש השנה 2021.
את זוכרת מה עשית באותן שעות לפני שנה בדיוק?
"במטבח, מבשלת.. באותם רגעים בדיוק סיימתי לעשות את הצורה של החלות. התמונות שרצות בראש והחווייה שרצה בראש והחבטה, הדקירה, שלולית הדם על הרצפה - הכל פלאשבקים מהאירוע שהם יותר מוחשיים מהאירוע ויותר חזקים ועוצמתיים. זה יום אמוציונלי מאוד שלא חשבתי שיהיה, נעבור גם אותו. עוד 12 שעות... להיות אחרי זה. זה יום אמוציונלי לכולם, לא רק לי - למשפחה שלי, איפה הם היו באותם רגעים כשקיבלו את הבשורה, הנסיעה לסורוקה בערב חג. מבחינתם זה יום הולדת, מבחינתי זה לא - זה מישהו שניסה לקחת את החיים שלי, זה לא אומר שאני צריכה לחגוג את זה שהוא לא הצליח לקחת לי את החיים".
אביעד, בעלה לשעבר, ממשיך להקשות בעניין הפיצויים הכספיים לקראת גזר הדין. באחת הבקשות, כך קוראת שירה, הוא כותב: "מבוקש להתחשב בכך שהנאשם נמצא תקופה ארוכה במעצר ומצבו הכלכלי קשה". ברגע זה היא מרשה לעצמה להראות כעס ותסכול: "זה קשה, איך אתה בכלל חושב על הכסף? באמת? על זה אתה חושב - על הסכום הכספי שתצטרך לשלם לי - במקום על מה שעשית ומה שאני והילד עוברים? זה לא נתפס".
"בוחרת לחייך ולהמשיך"
לעבודה היא עוד לא מסוגלת לחזור. אבל היא התחילה להעביר הרצאות על הסיפור האישי שלה. אלפי אנשים מגיעים כדי לשמוע, לחזק ולתמוך. "היא עדות חיה לניצחון האור על החושך", כך מציגים אותה - והיא מספרת על המפגש עם אביעד משה בבית הדין הרבני, חודשים אחרי ניסיון הרצח: "הוא תופס אותי במבט ומסתכל עם חיוך כזה - 'לא הצלחתי לרצוח אותך אבל תראי איך את נראית, הצלחתי לרטש את כל כולך'. הייתי אז בלי שיניים ועם 3 סנטימטר שיער ועם כל הפנים מרוטשות". אחרי אחת ההרצאות אומר לה שוטר בכיר: "את ההרצאה שלי ובזכותך 26 נשים בתקופת הקורונה הצלחתי לתחקר, בזכות זה שגילית את הפנים שלך"
בשנה העמוסה הזו, בין הטיפולים האין-סופיים לדיונים בבתי המשפט, שירה התנדבה להוביל אירוע התרמה - שכל הכנסות ממנו יעברו לנשים בסיכון שחוו אלימות כמוה. "היא מלווה את הפרויקט והיא באמת הפכה למשפחה בחודש האחרון", מספרים עליה שם, והיא מדברת על הקשר למטבח: "הייתי אופה המון בבית - עוגות, עוגיות, חלות, הכול. מאוד אהבתי לעשות את זה. כרגע עדיין רגשית קשה לי עם זה אז אני פחות באפייה, אבל נחזור לזה מתישהו".
עכשיו שירה מחכה ליום חמישי הבא, היום שבו בית המשפט יגזור את דינו של אביעד משה, שצפוי להיכנס ל-20 שנות מאסר לפחות. אבל המאבק של שירה לא תם - זה מאבק יום-יומי שלה ושל בנה לחזור לחיים פשוטים ושלווים. הניצחון על מי שהרס את חייה הוא רק נקודת ציון אחת בדרך הארוכה לריפוי הצלקות שבלב.
מה את מאחלת לעצמך לשנים הקרובות?
"בריאות, אושר, שמחה ועשייה - אני עדיין לא יודעת במה, אבל עשייה. החיים יחייכו, אין סיבה שלא - אם אני בוחרת לחייך ולהמשיך אחרי מה שעברתי אז אני אקבל את זה בחזרה"