את הקעקוע שחרוט על ידה של רוית סבג, בת ה-50 ממגדל, אי אפשר לפספס. זוג כפות ידיים אוחזות בלב שעוטף בתוכו שלוש נשמות טהורות – בתה דור כרסנטי (23) ז"ל ושני נכדיה ז"ל – יוסף, שהיה בן שנה ו-10 חודשים במותו, ובנימין, שהיה צעיר ממנו בשנה. שלושתם נרצחו לפני חמש שנים בידי אביהם נדב סלע, שרצח בדקירות סכין את אשתו, את ילדיו ואת בן השכנים, נחמן עתיה ז"ל, שהיה רק בן 11 במותו, בבית המשפחה שבמגדל.
"הלב הוא שלי", מסבירה סבג על הקעקוע, "כפות הידיים הן של דור. כשאני נופלת היא מחיה אותי מחדש ולא נותנת לי ליפול", היא אומרת ועוברת בה צמרמורת. "את השמות רשמתי בכתב ידי. כפות ידיה של דור, שהייתה כל הזמן מחוברת לילדים, מופיעות בתמונה המפורסמת שלהם, וכך גם על הקבר שלהם – מחבקות את המצבות של יוסף ובנימין. למרות שאני אנטי קעקועים, היה מתבקש שאחרוט אותם על העור שלי".
בסוף השבוע שעבר, כשישבה סבג בביתה ונחה מהשגרה העמוסה, הגיעו החדשות הקשות מבית שמש, שהחזירו אותה שוב לכאב הגדול שסודק את ליבה יום-יום – ליאנה סבנוק ז"ל נרצחה בידי אביה אלכסנדר בהיותה בת 21 בלבד. "זה ישר זורק אותך ליום שלך, למה שקרה לך ולמה שעברת ברגעים הראשונים ששמעת", מספרת סבג בעצב. "אני חושבת על האימא הזו – מה היא עברה כששמעה את הבשורה הזו. זה כמו סרט נע, הכול רץ. ההודעה, המראות, ההלוויה, הכול אוטומטית. הדברים האלו מוציאים אותי מדעתי".
"ידעתי שהחיים שלי נגמרו"
ביום שבת, 28 בינואר 2017, חרב על רוית סבג עולמה. היום שהחל כעוד שבת חורפית ורגילה, הפך לטרגדיה בלתי נתפסת. הכול התחיל כשסבג קיבלה טלפון מהגרוש שלה, איתן כרסנטי. "ב-14:40 הטלפון שלי צלצל", היא משחזרת בדמעות. "על הצג הופיע איתן, אבא של דור. אמרתי לעצמי: 'מה הוא רוצה ממני פתאום בשבת בצוהריים'. פתאום שמעתי צרחות, שמלוות אותי עד היום, וברקע איתן אמר: 'הוא גמר אותה'. לא הבנתי מה זה, חשבתי שהוא הרביץ לה".
"הגעתי לשם ושמעתי אותו צועק בטלפון, לא הבנתי אם על מד"א או על המשטרה, ואז רצתי לדלת – והוא צעק לי: 'הדלת סגורה', אז רצתי לחלון הפתוח", ממשיכה סבג בקול חנוק. "הוא עוד לא הספיק להגיד לי: 'תסתלקי משם' וראיתי את יוסף מתבוסס בדם על הספה, וכך גם את כל הצעצועים מלאים בדם. יכולתי להושיט את הידיים ולהרים את יוסף מרוב שהחלון היה קרוב לספה".
"רצתי לחלון הפתוח וראיתי את יוסף מתבוסס בדם על הספה, וכך גם את כל הצעצועים מלאים בדם. יכולתי להושיט את הידיים ולהרים את יוסף מרוב שהחלון היה קרוב לספה"
רוית סבג, אמה של דור כרסנטי ז"ל
"ידעתי שהחיים שלי נגמרו", מתארת סבג את הרגעים הקשים. "אנשי מד"א לא עונים לי, אני רק צורחת והם לא יוצאים מהבית – והבנתי שזהו. כל מי שנכנס לשם אמר שמה שהוא רואה שם זו זוועת עולם ושאין סיכוי שהתמונות האלו ייצאו לו מהעיניים".
בנימין היה אמור להיות היום כבר בן 6 ויוסף בן 7. המחשבה הזו מטלטלת אותך ביום-יום?
"את יודעת מה קורה לי כשאני רואה ילדים בגיל שלהם עכשיו? זה עושה לי רע בלב. אני מסתכלת עליהם ואומרת: 'לעזאזל, הם היו יכולים להיות ככה'. אני חושבת על מה שהייתי עושה איתם ומה הם היו מקבלים ממני. קשה לחשוב על זה שהיו לך שני נכדים והם אינם".
"אני לבד והמחשבות פונות אליהם המון"
יותר מחמש שנים חלפו מאז הטרגדיה. סבג עובדת שעות ארוכות כסגנית מנהלת סניף שופרסל, וב-18:00 בערב, כשהיא בדרכה לביתה שבמושבה מגדל שבצפון, ניכרים מתחת לעיניה עיגולים שחורים, שמעידים על העייפות הגדולה שלא מונעת ממנה לנהל שגרה תובענית, כזו שבה יום העבודה נפתח ב-4 וחצי לפנות בוקר.
אך סבג לא ממהרת לנוח. במקרה שלה היא שואבת נחת דווקא מזמן האיכות שהיא בוחרת להקדיש לשתי בנותיה ובעיקר לשני נכדיה שנולדו לאחר האסון – תהל בת ה-4 ואוריאל בן השנתיים. "אחד הריבים שלי עם המנהלים הוא שאני צריכה זמן לנכדים – הם ממלאים אותי", היא אומרת בחיוך.
קורה הרבה שהמחשבות שלך בזמן העבודה נודדות אל הבת והנכדים שנרצחו?
"העבודה לוקחת ממני הרבה כוחות, אני לבד והמחשבות פונות המון אליהם. כששואלים אותי 'מה נשמע?' אני אומרת עד היום: 'בסדר, ברוך השם'. אני לא רוצה את הרחמים של האנשים מהתואר המפוקפק שקיבלתי – האימא של דור והסבתא של יוסף ובנימין שנרצחו".
"אני שונאת לבשל, כי כל דבר באוכל מזכיר לי אותם", היא משתפת. "בכלל, עצם העובדה שאת מחזיקה סכין עושה לך רע. זה מזכיר לי איך הם נרצחו".
אחרי הרצח אמרת: "בגיל 42 נהייתי סבתא, בגיל 44 חיי נהרסו". יש פעמים שבהן תהית אם יש טעם לחיים אחרי אסון כזה?
"אנשים שואלים ואומרים לך – 'איך אפשר להתמודד עם זה?' הרי למען מי יש לך לחיות? את לא תחיי, את לא תבלי, את לא תצאי, את תשבי כל היום בבית. לקח לי זמן לצאת מהמקום הזה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בעוד פחות מחודש תחגוג רוית סבג את יום הולדתה ה-50, וכשהיא מנסה לסכם את העשור האחרון – זה מציף בה מחשבות לא פשוטות. "אני שואלת את עצמי אם הייתי מוחקת את העשור הזה מהחיים שלי או שהייתי משאירה אותו. בעשור הזה קיבלתי את המתנה הגדולה – הנכדים שלי – ובו גם מישהו ריסק לי את החיים ולקח לי את החיים שלי", היא מצהירה בתסכול. "איפה החיים שלי עצמם נמצאים? מתחת לקבר שחצי מהמשפחה שלי קבורה בו? אני לא יודעת לבחור אם העשור הזה היה לי טוב או רע".
"הייתי בטוחה אחרי הרצח של דור, יוסף, בנימין ונחמן, שזהו, המדינה תתהפך ולא יהיו יותר רציחות", אומרת סבג בכעס. "שמישהו יזדעזע שמישהו רצח ארבעה – תינוק שישן, תינוק ששיחק ואת האישה שלו, ושמשהו יתהפך – וזה לא קרה. מאז עוד ועוד נרצחים, נרצחות וילדים נרצחים. אני כבר לא מאמינה בממשלה ובכנסת שלנו. לא שהם יכולים, שהם רוצים לעשות משהו".
"הייתי בטוחה שאחרי הרצח של דור, יוסף, בנימין ונחמן, שזהו, המדינה תתהפך ולא יהיו יותר רציחות – וזה לא קרה. בממשלה ובכנסת שלנו לא רוצים לעשות משהו"
רוית סבג
"לא לכל אחד יש זכות להיקרא 'אבא'"
גם לירון דרור, אימה של גוני ז"ל, לא תשכח את דקירות הסכין שבהן נרצחה בתה בת 10 החודשים בידי אביה, ברק בן עמי. היא עדיין מרגישה את החתכים האלו קורעים אותה מבפנים. דרור, שבן עמי ניסה לרצוח גם אותה וגם את בתה הבכורה, שהייתה אז בת 3, יושבת עם ילדתה בבית בהוד השרון שבו אירע הנורא מכול – ומנסה להישאר חזקה, למענה.
"חשבתי שכשהילדה שלי תגדל היא תוכל להגן על עצמה, וזו אשליה שהתנפצה לי בפנים ביום שבת כשליאנה נרצחה בבית שמש", אומרת דרור. "בראש שלי הבנות שלי היו תינוקות וקטנות אז הן לא הצליחו, אבל גם לבחורה בת 21 קשה להתמודד מול מפלצת כזו. הוא היה נקמן והתוצאה היא נוראית".
מה האירוע הקשה הזה מעורר בך?
"אני שוב חושבת על המילה 'אבא' ושוב נוכחת לדעת שלא לכולם יש הזכות לקבל את התואר הזה, ולא משנה הביולוגיה. המדינה צריכה לחשוב איך היא הייתה מצילה את הבחורה הצעירה הזו שכל החיים היו לפניה".
רצח בעקבות ויכוח על תחפושת
האסון הכבד פקד את דרור ב-6 במרץ 2020 – בזמן שבמשפחת בן עמי התארגנו למסיבת פורים בגן של הבת הבכורה. אלא שבאותם רגעים, היום שאמור היה להיות עליז וצבעוני – הפך ברגע אחד לעצוב ביותר בחייה של לירון. על פי כתב האישום, פרץ בינה לבין בעלה לשעבר ויכוח קולני בעניין התחפושות והאיפור של הפעוטה, ועל כך שהיא הותירה כלים בכיור.
כתב האישום מתאר באופן מזעזע כיצד ניגש ברק בן עמי אל מטבח הבית, נטל סכין מטבח ודקר את דרור כמה פעמים באמצעות הסכין בצווארה, במטרה להביא למותה. "לאחר מכן, ניגש הנאשם אל בתו התינוקת, ודקר אותה בצוואר ובבית החזה במטרה לגרום למותה. מיד לאחר מכן דקר הנאשם את בתו הפעוטה בת ה-3 באמצעות הסכין מספר פעמים בצווארה ובפלג גופה העליון, גם כן כדי לגרום למותה".
אילו סימני אזהרה בקשר עם ברק בן עמי התעוררו אצלך אחרי הטרגדיה?
"הקטנה, גזלייטינג (התעללות רגשית הקשורה בשקרים ובהכחשת עובדות – ס"ל); הוא היה קדוש מעונה, יום אחד מיסטר הייד ואחרי כמה דקות ד"ר ג'קיל. ממש דו-פרצופי. היו לו התקפי זעם והייתה לו אובססיה לבנות – מי הרים אותן ומי נישק אותן. הכול נעשה כי הוא הרגיש שזה בא על חשבונו ואם הן יאהבו אנשים אחרים, הן יאהבו אותו פחות. וזו מחשבה שהיא שגויה והרסנית מהיסוד".
"בדיעבד אני חושבת שכל הסימנים היו שם, ובגלל זה חשוב לי לדבר על זה", מדגישה דרור. "אני יודעת ואני רואה מהפניות של כל מיני נשים שמזהות את עצמן, שזה דפוס חוזר כמעט אחד לאחד. זה מדהים ומפחיד בו-זמנית".
"היו לו התקפי זעם והייתה לו אובססיה לבנות – מי הרים אותן ומי נישק אותן. הכול נעשה כי הוא הרגיש שזה בא על חשבונו. בדיעבד אני חושבת שכל הסימנים היו שם, לכן חשוב לי לדבר על זה"
לירון דרור
מה נותן לך את הכוח לצמוח מהכאב הזה?
"אם הבת הבכורה שלי לא הייתה היום בחיים, אני חושבת שגם אני לא הייתי פה היום. היא נותנת לי את הכוח וביחד אנחנו סוג של זן נדיר מאוד של אנשים, נשים שמכירות שכול וכאב ממש מקרוב. עבודת השיקום שלנו ממש יום-יומית, זו עבודה מתמדת. את הכול אני עושה כדי שיהיה לה טוב ושהיא תהיה חזקה ומאושרת. זה מה שחשוב לי".
מאז הרצח האכזרי והבלתי נתפס של גוני לעיניה של אימה דרור, היא פועלת כל העת כדי להנציח אותה ומתרגשת מהיוזמות שקמות לזכרה. "גוני הייתה אמורה להיות היום בת 3, אבל בגלל רוצח שטן היא תישאר בת 10 חודשים. אני מדמיינת אותה ילדה מתוקה שרצה וצוחקת ונשרף לי הלב".
למה את הכי מתגעגעת?
"החוסר שלה מורגש בכל יום בידיים שנותרו ריקות. גוני אהבה מאוד מוזיקה, היינו מאזינות כמעט לכל ז'אנר, והיא כל כך אהבה לרקוד איתי. והיום נשארנו, אחותה ואני, רק עם חור בלב בצורה שלה".
לאחר תקופה שבה השקיעה דרור את מרבית שעות היום בשיקום שלה ושל בתה, היא מתכוונת לחזור לעבוד בקרוב כאדריכלית – כדי לכלכל את הבת ובתקווה שהעבודה תשכך מעט מהכאב. במקביל היא משתמשת בכישוריה בעולם הארכיטקטורה כדי שתקום סמוך לביתה גינת שעשועים לתינוקות קטנים – לזכרה של גוני ז"ל.
כשאת מסתכלת סביבך ורואה שמקרים מהסוג הזה עדיין קורים במדינה שלנו, זה מכעיס אותך?
"עלתה הצעה של אמנת איסטנבול שניסו להעביר בממשלה", אומרת דרור ומתייחסת לאמנה בין-לאומית למאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה ולמניעתן, שעליה חתומות יותר מ-40 מדינות. "אנשים לא מתארים לעצמם באילו סיטואציות אני והבת שלי נתקלנו, והזוי שאין חוקים שמגינים עלינו. אני ממש מקווה שמישהו ירים את הכפפה, כי זה יכול להציל חיים".
"אנשים לא מתארים לעצמם באילו סיטואציות אני והבת שלי נתקלנו, והזוי שאין חוקים שמגינים עלינו. אני מקווה מאוד שמישהו ירים את הכפפה, כי זה יכול להציל חיים"
לירון דרור
"נאלצתי לקבור שלושה ילדים שנרצחו בידי אבא שלהם"
גם לילך שם טוב בת ה-50 שאיבדה ביום הולדתה ה-38 את שלושת ילדיה – עומר (9), רוני (8) ואור (5) ז"ל, שנרצחו בידי אביהם איתי בן דרור לפני כ-11 שנה – חוזרת לאובדן העצום ומספרת על בחירתה בחיים.
- כתב אישום נגד איתי בן-דרור
- "לא הייתי מתנגדת לגזר דין מוות": 3 מאסרי עולם לאיתי בן-דרור שרצח את 3 ילדיו
- אחרי הטרגדיה הנוראה: לילך שם טוב הפכה שוב לאמא
"נאלצתי בצורה הכי קיצונית לקבור שלושה ילדים שאיבדו את חייהם בידי אבא שלהם – דבר שהוא לא נתפס", היא אומרת. "יכולתי להשתגע, או גרוע מכול – להיות סוג של 'מת מהלך'. אבל החלטתי לחיות את החיים".
זה בטח מוטט אותך.
"זה היה להשתטח על הקברים ולהיות קורבן כל הזמן. הייתי הולכת לקברים וצורחת לילדים שלי: 'סליחה, עוד מעט אימא מגיעה. ניפגש ממש בקרוב'. התעוררתי בלילות בתחושת מחנק ושאלתי את עצמי: 'איך אני, עם הלב הטוב שלי, חוויתי דבר כזה?', 'למה דווקא אני?'"
"הייתי הולכת לקברים וצורחת לילדים שלי: 'סליחה, עוד מעט אימא מגיעה. ניפגש ממש בקרוב'. התעוררתי בלילות בתחושת מחנק ושאלתי את עצמי: 'למה דווקא אני?'"
לילך שם טוב, ששלושת ילדיה נרצחו בידי אביהם
יותר מעשור חלף מאז הרצח האכזרי, ובמהלכו עברה שם טוב תהליך ארוך של שיקום ובחירה בחיים. לפני כשש שנים היא הפכה לאם יחידנית והביאה לעולם את שי לי (6), שהיום היא כל עולמה. "הוא לקח לי שלושה ילדים, אבל לא לקח לי את הרחם. החלטתי שאני הולכת ליצור חיים, להיות אימא שוב", היא מדגישה בטון נחרץ.
הילדה שמילאה לה את הלב
בזמן ששי לי מתעוררת בבוקר, לילך משמיעה לה את השיר "קחי לך" של ריטה, שהפך לשיר שלהן. שי לי מחבקת אותה חזק ולילך מחייכת, לא רוצה לשחרר את הילדה האהובה שמילאה לה את הלב באהבה ששכחה שהיא מסוגלת להרגיש. "אני כל כך אוהבת אותך קטנה שלי, בכל נים ותא בגופי", היא אומרת ומביטה בה וההתרגשות ניכרת.
שי לי יודעת על האחים שאינם?
"כשהיא הייתה בת שנתיים וחצי, פתחתי יום אחד את הלפטופ שלי, ואז היא ביקשה ממני לראות סרטון. ערב לפני זה הרציתי, לחצתי בבת אחת על האנטר, והשקופית הראשונה שעלתה הייתה התמונה של שלושת הילדים. היא שאלה אותי: 'מי אלה?', אמרתי לה: 'אלה הילדים שלי – האחים שלך'".
כששם טוב נשאלת אם היו נורות אזהרה שהבהבו אצלה במהלך הקשר עם בעלה לשעבר, היא אומרת שרק אחרי האסון הצליחה לרדת לעומקו של הקשר המתעלל. "ברגע שהכרנו הוא היה לוקח אותי ממקום למקום, מתקשר אליי כל 5 דקות. בפרשנות האישית שלי, כמישהי שלא חוותה מערכת יחסים כזו עד לאותו הרגע – חשבתי שהוא דואג לי ואוהב אותי. בדיעבד הבנתי שכבר אז זו הייתה אובססיה. עצבן אותו שהשכר שלי היה גבוה משלו והוא מצא לעצמו עבודה נוספת, כך ששתי המשכורות שלו עלו על השכר שלי".
הוא התנצל בפנייך אחרי הרצח?
"הוא התקשר אליי להגיד לי שהוא מתנצל, אבל ניתקתי לו את הטלפון בפרצוף. נורא נבהלתי לשמוע את הקול שלו. באיזו זכות הוא מתקשר?"
גם שם טוב מותחת ביקורת על התנהלות המדינה ביחס לנפגעי העבירה: "ההפרדה הברורה שיש בין משפחות של נפגעי איבה לבין משפחות של נרצחים ונרצחות בתוך המשפחה כואבת מאוד. הדם של הילדים שלי הוא לא פחות סמיך משום דם אחר, ואין שום הכרה – זו איבה מבית".
"הכתובת הייתה על הקיר"
בשנת 2013 הגישה שם טוב תביעה נגד רשויות המדינה בטענה שהגורמים המוסמכים שהיו מעורבים בטיפול בבעלה לא עשו די כדי למנוע את האסון. רק כעבור שלוש שנים הוחלט במסגרת הסכם פשרה כי המדינה תשלם לה פיצויים בסך כ-2 מיליון שקל.
שם טוב מתוסכלת מכך שלמרות התביעה, לא חל שינוי באשר לחיסיון הרפואי במקרה שבו אחד מבני המשפחה נמצא מסוכן לסביבה: "במדינה לא ששים להעביר את חוק החיסיון הרפואי, והייתה התנגדות מצד משרד הבריאות. אם יש מסוכנות – צריך להתריע. כשהוא (איתי בן דרור – ס"ל) אובחן ונמצא מסוכן לסביבה, זה היה לפני שהתגרשנו, והסתירו את זה ממני".
"במדינה לא ששים להעביר את חוק החיסיון הרפואי והייתה התנגדות מצד משרד הבריאות. אם יש מסוכנות – צריך להתריע. כשהוא אובחן ונמצא מסוכן לסביבה זה היה לפני שהתגרשנו, והסתירו את זה ממני"
לילך שם טוב
"במקרה שלי הכתובת הייתה על הקיר, חד-משמעית", היא ממשיכה. "אם הייתי יודעת שזמן קצר לפני כן הוא ביקש להתאשפז שוב והפסיכיאטרית לא הסכימה, והגדילה את המינון של התרופות – לא הייתי נותנת לו את הילדים. לא אמרו לי כלום ואף אחד גם לא עקב אחריו. הוא פשוט אגר את הכדורים ורצח את הילדים שלי ב-153 דקירות סכין".
למרות הכאב העצום והכעס, שם טוב חגגה השנה את יום הולדת ה-50 בנימה של ניצחון והחליטה להעלות על נס את השפע. "קיבלתי את מה שרציתי ליום ההולדת שלי – ניתוק כמעט טוטלי והנאה מטורפת. הטבעתי את יגוני וחזרת אישה אחרת לגמרי".
לצד זאת, כששם טוב מתבוננת בתמונות של עומר, רוני ואור ז"ל, מתעוררת אצלה תחושה אמביוולנטית – לעיתים הדמעות זולגות, ולעיתים היא מישירה מבט בחיוך. "עומר לימד אותי שצריך עשייה חברתית למען עתיד טוב יותר – וזה גרם לי להבין שחשוב לי לספר את הסיפור מהעיניים שלי", היא מסבירה. "רוני לימדה אותי ללכת עם האהבות שלי וחדוות היצירתיות – בשבילה למדתי איפור מקצועי וציור. אור לימד אותי לצחוק, לחייך ולחיות עם זה בשלום, וזה מה שהפך אותי מאם שכולה לאם שקולה", היא אומרת ומצליחה, למרות הטרגדיה הנוראה, לסיים את שיחתנו במסר מלא בתקווה.
בשנים 2004–2020 נרצחו בישראל 58 ילדים בתוך המשפחה
מפעם לפעם עולה לכותרות התופעה המזעזעת של רצח ילדים בידי הוריהם. על פי נתוני המועצה לשלום הילד, בשנים 2004–2020 נרצחו 58 ילדים בתוך המשפחה. מספר הבנים שנרצחו דומה למספר הבנות (28 בנים ו-30 בנות).
- הנתונים: המועצה לשלום הילד
אחת מהפרשות המזעזעות ביותר של רצח ילדים במשפחה אירעה בשנת 2008 – רצח הילדה רוז פיזם, שהייתה בת 4 וחצי בלבד, בידי סבה רוני רון ואימה מארי פיזם. "הנאשם נטל את התיק הגדול, הכניס לתוכו בגדים של רוז, הכניס את רוז לתיק ולאחר גרימת מותה, הטביע אותה במימי הירקון על מנת שלא תתגלה גופתה", אמרו השופטים בהרשעתו.
מנכ"לית המועצה לשלום הילד עו"ד ורד וינדמן אמרה ל-N12: "רצח ילדים בידי הוריהם זו תופעה שהדעת מתקשה לקבל, אך ההיקף שלה משמעותי". גם אם לא תמיד ניתן למנוע לחלוטין את התופעה, ניתן בהחלט לצמצם אותה ולהציל חיים באמצעות זיהוי אותות מצוקה וקיום תקשורת בין גורמים שונים שיש להם קשר עם הילד והוריו".
עו"ד וינדמן מסבירה: "לא מעט פעמים התברר בדיעבד שלו היה גורם אחד שהיה מקבל את חלקי התצרף השונים מכל אחד מהגופים שמכירים את הילד והוריו: גורמי חינוך, בריאות, רווחה ומשטרה – היה אפשר אולי להרכיב תמונה כוללת שהייתה עשויה להדליק אור אדום מבעוד מועד".
"על הנקודה הזו בדיוק הצביעה ועדת וינטר, שהוקמה בעקבות רצח רוז פיזם ז"ל, כשהמליצה להסדיר את נושא העברת המידע בין הרשויות השונות. אלא שהמלצות ועדה חשובה זו לא יושמו אף שניתנו כבר לפני כ-12 שנים", מוסיפה מנכ"לית המועצה.
תגובות
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אין באפשרותנו להתייחס למקרה הפרטני מטעמי חיסיון וסודיות רפואית, על פי חוק זכויות החולה 1996 סעיף 19: 'מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם', ועוד יותר כשמדובר במידע רפואי רגיש.
"עם זאת, באופן כללי, במקרים שיש בהם רושם של החמרה במצב הנפשי של המטופל עם פגיעה בשיפוט ובביקורת המציאות ועלייה ברמת מסוכנותו והנ"ל מסרב לבדיקה, יש אפשרות לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשה להוראת בדיקה כפויה ובהמשך, על פי תוצאות הבדיקה, ניתן לבקש הוראת אשפוז כפוי על פי החוק לטיפול בחולי הנפש 991".
"מסוכנות הנובעת ממצב הנפשי של אדם היא לא דבר קבוע וניתנת לעליות וירידות בהתאם למצב הנפשי של המטופל, ובנוסף מסוכנותו של אדם יכולה לנבוע מגורמים אחרים ולא רק מהמצב הנפשי".
משרד הרווחה ומשרד המשפטים סירבו להוסיף על תגובת משרד הבריאות.
לרשות כל מי שמזהה נורות אזהרה וחשה בסכנה עומדים מרכזי הסיוע: מוקד 118 של משרד העבודה והרווחה – פעיל 24 שעות. קו הסיוע של ויצ"ו לנשים נפגעות אלימות 3980* ומרכז נעמת למשפחה 9201*