"לעשות ריאיון כמו שאני עושה היום, בשנות ה-90 זה לא היה בא בחשבון. כי הייתי נגוע בבושה, הייתי נגוע בסטיגמה", אומר אבי טולדנו. עוד דקה הוא יעלה לבמה של תיאטרון גבעתיים, בינתיים הוא עושה חימום בחדר ההלבשה. קולות שירה בוקעים מגרונו, והקול שלו עדיין עוצמתי, עדיין מרגש. "מוטב עכשיו מאשר אף פעם לא", הוא אומר בכאב. "אני היום באמת רוצה לנער את העניין הזה".
כבר יותר מ-50 שנה שאבי טולדנו הוא חלק מהפסקול הישראלי. הילד שעלה לארץ בגיל 15 וחצי ממרוקו אחרי שזייף את חתימת אביו, פרץ לתודעה עוד לפני שהתגייס והפך לאחד הקולות הכי מוכרים בארץ. לאורך השנים הרבה להתראיין, סיפר על ההצלחות והאכזבות בחייו האישיים והמקצועיים, רק על נושא אחד הוא לא דיבר – בנו ערן, הפעם הוא רוצה לדבר עליו, לשבור את חומת השתיקה ולדבר על מחלת הסכיזופרניה שממנה סובל הבן.
בגיל 73 אבי טולדנו עדיין מופיע. "כי אני משלם עדיין מזונות", הוא אומר וצוחק, ואז מוסיף ברצינות: "אני חושב שאת הנשימה האחרונה שלי אני אעשה על הבמה".
"באתי בשביל אבא שלי, כי אני אוהב אותו"
טולדנו הוא שועל במות ותיק, אבל ההופעה הזאת שונה מבחינתו. "היום יש לי אורח מיוחד, ערן, הבן שלי. וזה באמת מרגש יותר מהרגיל, אפילו שאני תמיד נרגש".
ערן, הסיבה לריאיון הזה ולהתרגשות של אביו, נכנס למבואת התיאטרון. הוא פוסע לבד, בין הקהל שגודש אט אט את המקום. כשהוא נשאל אם הוא אוהב לבוא להופעות, הוא מהסס. "אני אגיד לך את האמת, לפעמים כן, לפעמים לא", הוא אומר. "אני לא אוהב הופעות, כי זה לחוץ וזה מלא באנשים. אני נכנס למצב של סטרס, אנשים רגילים לא יבינו את זה, אין מצב שהם יבינו את זה".
למה היה חשוב לך לבוא היום?
"בשביל אבא שלי, כי אני אוהב אותו, והוא כל מה שיש לי בעולם הזה".
"אני זוכר שאבא שלי בא לקחת אותי מבית הספר עם מרצדס אדומה ענקית, וכולם עמדו והסתכלו, היו מופתעים לגמרי, זה היה אאוט אוף דה בלו, זה לא היה דבר שהוא רגיל"
ערן טולדנו
"הדבר הראשון שליאורה אמרה אחרי הלידה זה 'תבדוק שהכול בסדר'"
כבר יותר מ-30 שנה מתמודד ערן בן ה-48 מתמודד עם סכיזופרניה והיום גר בהוסטל לנפגעי נפש בנתניה. ערן נולד ב-1973, הבכור מבין ששת ילדיו של אבי, וגדל רוב ילדותו בצפון תל אביב. ילדות רגילה ובריאה, בלי רמז למה שעתיד לבוא.
"שמחנו מאוד כשערן הגיע", מספר אבי. "הדבר הראשון שליאורה אמרה אחרי הלידה זה 'תבדוק שהכול בסדר'. הסתכלתי על הידיים, האצבעות, אמרתי הכול בסדר, מאה אחוז, נראה נורמלי לחלוטין, הכול בסדר".
כשערן נשאל מה הזיכרון הכי מוקדם שלו הוא מספר על סצנה שחקוקה בזיכרונו: "שאבא שלי בא לקחת אותי מבית הספר עם מרצדס אדומה ענקית, וכולם עמדו והסתכלו, היו מופתעים לגמרי, זה היה אאוט אוף דה בלו, זה לא היה דבר שהוא רגיל".
כשערן גדל בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, אבי טולדנו היה אחד הכוכבים הגדולים בישראל. הוא היה חלק מכל אירועי המוזיקה הגדולים. כולל הופעות מכובדות על בימות האירוויזיון כמבצע של השיר "הורה", וגם כמלחין של השיר "חי", ששרה עופרה חזה בתחרות.
"גדלתי בבית שלא היה חסר לי כלום", מספר ערן. "להיות הבן של אבי טולדנו זה היה כבוד. אני יודע שאבא שלי עשה הכול בשבילנו". "אני מקווה", אומר אבי ושניהם פורצים בצחוק.
"הרגשתי שאני כמה אנשים וזה היה נורא נורא קשה"
אבל כשהיה ערן בגיל ההתבגרות, התחילו במשפחה להרגיש שמשהו אצלו לא רגיל, בהתחלה חשדו בהפרעות קשב, אבל כשהמצב החמיר הבינו שדרושה התערבות טיפולית.
"פתאום התחילו כל מיני פחדים", אומר אבי בכאב. "הזיות", משלים ערן את דבריו, ומתאר את מה שעבר עליו: "היה לי קשה להתמודד. הרגשתי שאני כמה אנשים וזה היה נורא נורא קשה". "הוא היה פשוט בחרדות איומות, הבן אדם פשוט נטרף, נטרף", ממשיך אותו אבי. "אין מילה אחרת".
"אתה נשאר בעצם חשוף לגמרי", אומר ערן, "אתה מרגיש שקוראים אותך כמו ספר, אתה עולה לאוטובוס ואנשים מסתכלים עליך, ובמיינד שלך, המחשבות ככה וככה... ואתה לא יכול לצאת מזה". "אתה מרגיש מאוים", אבי מנסה לחדד, וערן מאשר: "כן, מרגיש מאוים, רדוף, שעוקבים אחריך, זה לא חיים שהכרתי".
הרגשת שרודפים אחריך?
ערן: "כן, היו לי מחשבות רדיפה מטורפות לחלוטין. אתה מגיע למצב שאתה כבר לא יודע מה קורה איתך. זה רודף אותך וזה ממש מבעבע מבפנים, אתה לא יודע איך להתמודד עם כאלה דברים".
בשלב מסוים הבינה המשפחה שאשפוז במחלקה סגורה הוא בלתי נמנע. מאז הפכו האשפוזים בבתי החולים הפסיכיאטריים של ערן לריטואל קבוע שחוזר על עצמו מדי כמה חודשים.
כמה פעמים היית מאושפז?
ערן: "מעל 60 פעמים".
כמה זמן כל תקופת אשפוז כזו?
ערן: "חודשיים-שלושה כל פעם".
מה מביא אותך לאשפוז בעצם?
"חוסר אונים, הייתי שומע קולות, הייתי במצב רע מאוד. יצאתי מהבית, הלכתי לחוף הים להתבודד. היו לי בעיקר נטיות אובדניות".
"היו לי מחשבות רדיפה מטורפות לחלוטין. אתה מגיע למצב שאתה כבר לא יודע מה קורה אתך. זה רודף אותך וזה ממש מבעבע מבפנים, אתה לא יודע איך להתמודד עם כאלה דברים"
ערן טולדנו
אבי: "לפעמים הוא היה נכנס לאברבנאל, למשל, ונשאר שם שלושה חודשים, נסענו לראות אותו, ופשוט הוא לא היה בן אדם יותר, אין מילה אחרת לתאר את זה"', אבי נזכר באשפוזי העבר וניכר שהכאב מציף אותו. "הטיפול אז היה לשתק אותם, להרדים אותם, וזה הטיפול. שלא יפריעו. היו גם קטעים שהיו קושרים אותו".
"24 שעות הייתי קשור ככה", ערן מרים את ידיו מעלה, מותח אותן לצדדים. קשה לדמיין אדם קשור ככה אפילו שעה. "עם הרגליים ככה", הוא ממשיך ומותח את רגליו קדימה, ואז צולל אל תוך החוויה הקשה: "לא יכול לזוז, לא יכול לקבל כלום, פעם בחצי שעה היו מביאים לי מים שאני אשתה, שאני לא אתייבש. הדבר היחיד שיש בחדר זה שעון. יש לך שעון כזה עגול מולך, והזמן לא עובר. שום דבר לא זז". ערן מדבר בשטף, חוזר לסיטואציה שהוא מתקשה להבין: "שמו אותך קשור בחדר עם שעון, זה קצת פרימיטיבי - זה משהו מטורף".
"בלי התמיכה והעזרה של רונית, אני לא יודע איפה הייתי היום"
בית. ריחות של ארוחה שמתבשלת על האש. "זה גורמה", אומר ערן כשהוא מתיישב ליד השולחן. איתו יושבים גם אבי, ובת הזוג של אבי בשנה האחרונה, רונית דוד.
אחרי שתי מערכות נישואין וגירושין ו-6 ילדים, בשנה האחרונה אבי בזוגיות עם רונית. מבחינת ערן, מעבר לליווי הקרוב של אימו ליאורה, הוא רואה גם בבת הזוג החדשה של אביו חלק מהמשפחה.
"זאת תחושה מאוד קשה. כי אני רואה את האחים שלו, שיהיו בריאים, הם התחתנו, חלק, והביאו ילדים, ואני מסתכל על ערן שהוא כל כך מיוחד בעיניי, באמת, הוא נשמה אדירה. כולו נתינה, וכואב הלב"
אבי טולדנו
אתה אישרת את הזוגיות הזאת?
"כן", אומר ערן וצוחק.
אתה עושה מבחנים לחברות של אבא?
"לא, אני לא בירוקרטי, אני מקבל את מה שיש ואני אומר תודה. אני חושב שזאת בחירה טובה, אני חושב שזאת אחת הבחירות הכי טובות שהוא עשה. בלי התמיכה והעזרה שלה, אני לא יודע איפה הייתי היום".
כשרונית נשאלת איך היחסים שלה עם ערן היא מיד אומרת "וואו". "קודם כל, ערן נכנס לי ללב מיד", היא מספרת בחיבה. "העיניים שלו המדברות, הלב הרגיש. הוא בן אדם רגיש ברמות. מיד קלטתי אותו".
הרבה נשים, זה יכול היה להרתיע אותן שלבן זוג שלהן יש בן חולה.
"ממש לא", אומרת רונית. "הוא כמו אח, ממש כך, והוא יודע שהוא יכול 24 שעות להתקשר אליי, מתי שהוא רוצה. תמיד אני זמינה בשבילו".
תשובתה חושפת את הקושי היומיומי שעמו מתמודדת המשפחה החמה הזאת.
כשאבי נשאל איפה ההתמודדות הזאת מוצאת אותו - לאורך כל השנים וכל האשפוזים. ברור מתשובתו שערן נמצא בליבו כל הזמן. "אני מתפקד, יש לי עוד 5 ילדים. אני משתדל לפחות", הוא עונה. "פעם בשבוע אנחנו נפגשים. אני משתדל להיות אתו בטלפון לפחות איזה 10 פעמים ביום".
ביום?
"ביום, כן. זה לא קל. כשאתה רואה אותו במצב כזה... אתה, שמע... זאת מחלה שאתה באמת חסר אונים מולה. אני בתור אבא יכול רק להרגיש את המצוקה שלו, ולהרגיש את המצוקה שלי. אבל אני לא יכול לעזור לו, וזה מתסכל אותי פי מאה".
"היום אני כל כך כועס על עצמי שלא התעוררתי לפני 20 שנה בעניין הזה. אני חושב שהיום העולם שלנו הרבה יותר בשל לקבל את השוני הזה ולהבין שהשד הוא לא כזה נורא, וצריך להתמודד עם זה בצורה כל כך הרבה יותר פתוחה, ולחבק את האנשים האלה"
אבי טולדנו
"זאת תחושה מאוד קשה", הוא אומר והכאב ניכר בעיניו. "כי אני רואה את האחים שלו, שיהיו בריאים, הם התחתנו, חלק, והביאו ילדים, ואני מסתכל על ערן שהוא כל כך מיוחד בעיניי, באמת, הוא נשמה אדירה. כולו נתינה, כולו... וכואב הלב". אבי נאנח, עוצר בקושי את הדמעות. הכאב מטלטל אותו מבפנים. סימני השבירה ניכרים בפניו.
"אבל אנחנו לא נישבר", הוא אומר ומחבק את בנו. "חמוד שלי", הוא אומר לו בחיבה ורק אז הדמעות מתחילות לזלוג. לאט. בשקט. "אתה בסדר? שואל אותו ערן בדאגה". "כן, כן, הכול בסדר", עונה לו אביו.
"כשאני מנגן אני מרגיש שאני פשוט מתפרק לרסיסים ואז חוזר חזרה"
ערן מתחיל לנגן על הפסנתר. נעימה יפה, סוחפת. "כשאני מנגן אני מרגיש שאני פשוט מתפרק לרסיסים ואז אני אוסף את כל הרסיסים וחוזר חזרה. זה משהו שמאוד משחרר. זה חופש. זה פשוט חופש".
הנגינה שלו כאילו מחלצת את אבי מתוך הכאב. מניחה אותו על חוף מבטחים. "איזה אלוף", הוא אומר לערן, "תאמין לי זאת וריאציה יותר יפה מהמקור".
כמה שנים אתה מנגן?
"שש שנים", עונה ערן. "סתם, סתם, לא למדתי אף פעם. למדתי שני שיעורים. סוג של מתנה מאלוהים".
אתה רוצה לנגן שיר של אבא?
אבי צוחק. וערן מתחיל לפרוט על הפסנתר ולשיר "אבא ארז מזוודה ותרמיל". אבי מצטרף אליו בשירה לשיר הכה עוצמתי "אבא אבא".
גם בהופעה בתיאטרון גבעתיים שר אבי את השיר. "הבן שלי הבכור נמצא כאן הערב", הוא אומר לקהל. "ערן, איפה אתה?", ערן מוחא לו כפיים בהתלהבות ואבי מתחיל לשיר שיר חדש שכתב לבנו - "ילדי שלי".
אתה היום בן 73, בעצם רק השנה התחלת לדבר על ערן, למה חיכית עד עכשיו?
אבי: "היינו עסוקים בהתחלה בהכחשה. היינו עסוקים בהתמודדות. פתאום נמאס לי מהדעות הקדומות, מהסטיגמות, נמאס לי שיש איזה אי נוחות, איזה בושה בציבור הרחב כלפי הדבר הזה. זה פצע בנפש".
"היום אני כל כך כועס על עצמי שלא התעוררתי לפני 20 שנה בעניין הזה", ממשיך אבי. "אני חושב שהיום העולם שלנו הרבה יותר בשל לקבל את השוני הזה ולהבין שהשד הוא לא כזה נורא, וצריך להתמודד עם זה בצורה כל כך הרבה יותר פתוחה, ולחבק את האנשים האלה. אין דרך אחרת. כי זה הדבר הכי הכי צודק לעשות. הכי נכון לעשות".
נגינת פסנתר בכתבה: יואב אסיף - האולפנייה www.haulpaniya.co.il