"פעם אמרתי שערבי טוב הוא ערבי מת. היום ערבי הוא החבר הכי טוב שלי"

נפתלי קרלס, בן 19, ועבד אלנאצר עודאת, בן 18, אומנם נראים כמו אנשים שונים מאוד - אחד יהודי מרמת בית שמש שמתכונן להתגייס למג"ב, והשני ערבי מוסלמי מכפר כנא בגליל, שרוב חייו אפילו לא דיבר עברית שוטפת. אבל יש ביניהם דווקא הרבה מן המשותף - שניהם נהגו לשנוא אחד את השני, גם מבלי להכיר, כמעט כל חייהם. 

"בכפר שלי הלאומיות והזהות הפלסטינית מאוד משמעותיות", מספר עבד. "גדלתי בסביבה שלצערי - לא נעים לי לומר - עם שנאה ליהודים, אשכרה ככה. לא רק ישראלים, יהודים בכללי. השנאה הזו מושרשת בבית ספר, בכל מקום. היו כל הזמן מנסים להכניס אותה כחלק מהזהות שלי - ובאמת זה עבד בשלב מסוים. אני שנאתי יהודים. אבל עכשיו זה כבר שונה", הוא מגניב מבט לנפתלי, שמחייך אליו ואומר - "אני פעם הייתי אומר שערבי טוב הוא ערבי מת. היום ערבי הוא אחד החברים הכי טובים שלי".

 התחברו מיד

הם הכירו לפני שלושה חודשים במכינת "המדרשה למנהיגות ישראלית משותפת" בעמק יזרעאל, שמטרתה חיים משותפים בין יהודים וערבים - והתחברו כמעט מיד. זאת למרות שהגיעו מרקע שונה מאוד ויש בעברם אירועים קשים שהשפיעו על תפיסת עולמם.

"במקור אני מדרום אפריקה", אומר נפתלי במבטא מובהק. "בשנת 2014, כשהייתי בן 12, לפני שעלינו לארץ, היה פיגוע בצומת אלון שבות ובת הדודה שלי נרצחה. אני זוכר שקמתי בבוקר וראיתי את ההורים שלי מאוד עצובים, הם סיפרו לי מה קרה וזה שבר אותי. לא הייתי מאוד קרוב אליה, כי גרנו רחוק, אבל הרגשתי פספוס ענק שלא אספיק להכיר אותה יותר".

"מאז שבת הדודה שלי נרצחה החלטתי שכל הערבים מחבלים, שאין ערבי טוב בעולם. כל הסיסמאות הגזעניות שיש. במשפחה שלי, אגב, חשבו כמוני, גם הם היו ימנים מאוד. אולי אני הייתי קצת יותר קיצוני מהם"

דליה למקוס, בת הדודה של נפתלי, נרצחה ב-10 בנובמבר 2014, בתחנת אוטובוס באלון שבות כשהייתה בת 26. מחבל דרס אותה ואז דקר אותה. 8 שנים לפני הרצח, הייתה דליה מעורבת בפיגוע דקירה נוסף שאותו שרדה. 

"מאותו רגע החלטתי שכל הערבים מחבלים, שאין ערבי טוב בעולם. שערבי טוב זה ערבי מת, כל הסיסמאות הגזעניות שיש. במשפחה שלי, אגב, חשבו כמוני, גם הם היו ימנים מאוד. אולי אני הייתי קצת יותר קיצוני מהם", אומר נפתלי בשקט. 

מתי זה השתנה?

"הגעתי לישראל כשהייתי בן 14, ופתאום ראיתי ערבים בכל מקום - נהגי אוטובוס או עובדי בניין, ראיתי שהם לא כולם מחבלים. והאירוע המשמעותי ביותר היה כשהלכתי פעם לבית החולים עם אח שלי, שהוא ילד עם צרכים מיוחדים. צריך לטפל בו בצורה מאוד רגישה ולהיות סבלניים איתו, והרופא הערבי התנהג אליו כמו מלאך. מאז התחלתי לשנות את דעתי". 

יש פער בין לחשוב שאולי לא כל ערבי מחבל לבין להגיע למכינה משותפת עם ערבים.

"הרגשתי, ועדיין אני מרגיש, שעשיתי את החטא הכי גדול שאפשר - לשפוט מישהו בלי להכיר אותו. אני רוצה עתיד יותר טוב לילדים שלי ולמי שיהיה פה בישראל, והרגשתי שאם אני לא אהיה חלק מהשינוי, אז אין לי זכות להתלונן שאין שינוי".

"על המכינה שמעתי באמצע שנת י"ב", הוא אומר. "נרשמתי לכמה מכינות וחיפשתי לאן ללכת. רובן לא נראו לי משמעותיות במיוחד. ואז המכינה הזו קפצה לי ומיד רציתי לבוא לפה".

כשאני שואלת איך המשפחות של השניים קיבלו את החלטתם, נפתלי מתמתח לאחור במבוכה ומחייך - "זו שאלה טובה". עבד מניח עליו יד ומיד נחלץ לעזרתו. "אז אני אתחיל. המשפחה שלי קיבלה את זה ממש טוב וזה הפתיע אותי, כי אני גר בסביבה שאנחנו גדלים כפלסטינים, ואז פתאום אתה הולך מבחירה לחיות עם יהודים. ציפיתי שהם יכעסו, אבל המשפחה שלי אהבו את זה שאני הולך לראות את הצד השני, השונה".

"לפני כמה חודשים בן דוד שלי נהרג מירי של שוטר יהודי", הוא מספר, "חשבתי שזה ישפיע עליהם, אבל ההפך. הם אהבו את זה שאני הולך להכיר את השונה ולחיות חיים משותפים אמיתיים". "דווקא החברים הקרובים כעסו עליי שאני הולך", הוא משחזר. "אשכרה אמרו לי: 'אתה הולך לחיות עם יהודים?' זה גרם לי להרגיש כמה אני שונה מהם. הראש שלהם סגור על זה שאני לא יכול לחיות עם יהודים או לנהל איתם שיחה, וזה ככה כי גדלנו עם החינוך הזה. ניסיתי להסביר להם שאני רוצה לעשות שינוי, וקיבלתי תגובות שהיה לי ממש לא נוח איתן".

 "לפני כמה חודשים בן דוד שלי נורה למוות על ידי שוטר יהודי. חשבתי שזה ישפיע על ההורים שלי, אבל ההפך, הם אהבו את זה שאני הולך להכיר את הצד השני. דווקא החברים הקרובים כעסו עליי"

"אני לא אדם שונא"

כשעבד נשאל איך קרה שתפיסת העולם שלו השתנתה הוא מספר על התהליך שעבר: "נכנסתי למועצת התלמידים המחוזית כשהייתי צעיר יותר, התחלתי להבין יותר עברית והתקדמתי להיות הנציג של המחוז וככה נפגשתי עם יהודים. התחלתי להבין שזה אותו בן אדם, רק עם שפה אחרת. ואז התחלתי לחקור יותר את הסכסוך ולנסות להבין יותר את הסטיגמות והכל, והמחשבה שלי השתנתה. הבנתי שאני לא אדם שונא, ושאני תומך באהבה. ומשם התחלתי למחוק את השנאה. בהתחלה הייתי נכנס על זה להמון דיונים עם אבא שלי, ועם הזמן הוא התחיל להבין יותר ולתמוך בי יותר והוא גם עבר תהליך יחד איתי".

"למכינה הגעתי בזכות מכיניסטים במחזור קודם מהכפר שלי, שהמליצו לי", מספר עבד. "הם דיברו איתי על המכינה, ואמרתי לעצמי למה לא. גם ככה אני עובר תהליך ומשתנה, ואני רוצה להכיר אנשים שונים. והעניין הזה של ישראל ופלסטין והסכסוך, זה ממש מעניין אותי והחלטתי ללכת על זה".

משך המכינה 7 חודשים והיא ממוקמת במכללת עמק יזרעאל. מתקיימת בה גם תוכנית קדם צבאית וגם תוכנית של שירות לאומי או אזרחי. פעם בחודש החניכים נשארים לסוף שבוע במכינה, ובמהלך השבוע הם משתתפים בהרצאות, בשיעורים ובאירועי הסברה משני הצדדים. "ההחלטה הכי טובה שקיבלתי היא להיכנס למכינה הזו", אומר עבד נמרצות. "חברים שלי כל הזמן אומרים לי ש'הולכים לעשות לך שטיפת מוח כדי שיגייסו אותך לצה"ל ולשירות לאומי', ואמרתי להם שאולי, אבל שאני רוצה לבדוק. וזה קטע, עכשיו הזהות שלי חזקה יותר מאי פעם. אני מרגיש הכי פלסטיני, וזה כי למדתי איך להסביר ולחשוב ולראות את שאר הצדדים בצורה טובה".

"כשקיבלו אותי פה כמו שאני", מספר עבד, "זה חיזק אותי עוד יותר. בחדר שלי, בדירה המשותפת, אני תולה דגל פלסטין, והחברים והשותפים היהודים באים ויושבים איתי שם לידו וזה כל כך מרגש אותי. כמה אני רוצה לחיות בסביבה שבה כולם מקבלים ככה אחד את השני. אתה פלסטיני, ציוני, יהודי - לא משנה, אתה בן אדם. לא משנה מה אתה חושב, מקבלים אותך. זה מה שכל כך מקסים במכינה. אנחנו לא נשנה אותך, אם אתה רוצה להשתנות - בחירה שלך".

אז אתה באמת תתגייס לצה"ל?

"אני לא אתגייס לצה"ל, אבל שירות לאומי - אולי".

"דווקא אבא של דליה תמך בי"

"בהתחלה, כשהחלטתי ללכת למכינה המשפחה שלי הייתה פשוט בהלם", מספר נפתלי. "זה היה כל כך שונה ממה שציפו מבנאדם כמוני, עם הרקע שלי. וזה הפתיע אותם מאוד. אבל עכשיו הם תומכים בי. באופן מפתיע, דווקא אבא של דליה היה זה שתמך בי. לא שאלתי אותו אף פעם למה, אבל אני מרגיש שהוא רואה את הפוטנציאל של המקום הזה".  

בנובמבר נרצח בפיגוע בעיר העתיקה אליהו קיי ז"ל, עולה חדש מדרום אפריקה בן 26. נפתלי שהכיר את קיי, שוב חווה טראומה - מכר שלו נרצח בפיגוע שביצע ערבי. אבל הפעם, זה תפס אותו אחרת.

"כשקיבלנו את ההודעה שאלי נרצח בפיגוע בדיוק היינו במפגש של המכינה. כמעט התחלתי לבכות ויצאתי החוצה, ועבד ישר בא אחרי, הוא היה הראשון שיצא בשביל לחזק אותי. עבד אמר לי שהוא מזדהה איתי וראיתי אותו כמו בן אדם, חבר, כמה הוא תומך. זה הרגיש לי ממש שאני סוגר מעגל – ראיתי איזה שינוי עברתי מאז הפיגוע שבו בת הדודה שלי נרצחה ועד עכשיו".

כשיש אירועים כאלה, כמו פיגועים, זה יוצר ביניכם ויכוח?

עבד עונה מיד: "לא בינינו. זה אנחנו ביחד מול המציאות הקשה הזו. יש שיח מכבד. אני יכול להביע את דעתי בצורה מכבדת ומבינה, ואני מבין שיש צד אחר שחושב אחרת, אבל יש כבוד ואני מרגיש בנוח לומר מה אני מרגיש".

"אני למדתי הרבה על הצד השני", מוסיף נפתלי. "בכל פעם שיש פיגוע והמחבל ערבי, אני רואה איך הצד שלהם חווה את התוצאות, כמה זה משפיע על כל הערבים שלא עשו כלום, ורק רוצים לחיות בשלום. לדוגמה - יש חיפושים בבתים שלהם וכמה מג"בניקים בבת אחת נכנסים לכל מקום, ויש כל הזמן מבטים לעברם".

"התחלתי להבין איך זה נראה מהצד השני", ממשיך נפתלי "איך ימנים קיצונים שזורקים אבנים והכל, איך זה נראה. התחלתי להבין עד כמה אלימות לא יעילה. זה בלתי נתפס כמה שהתקדמנו ב-3 חודשים, התפיסות שלנו יכולות לתרום לעתיד יותר בטוח לכולנו, לעומת שנים ארוכות של אלימות משני הצדדים".

והמציאות - באמת אלימה. על פי נתונים שפרסם צה"ל על גזרת איו"ש, בשנה שחלפה חלה עלייה של 38 אחוז בזריקת אבנים מצד פלסטינים, זינוק של 36 אחוז בזריקות בקבוקי תבערה, ו-100 אחוז יותר אירועי דקירה מהשנה הקודמת. אמנם אין סימטריה וכמות האירועים של אלימות יהודים קטנה הרבה יותר - אבל בחודשים האחרונים אירעו לא מעט מקרים כאלה, ביניהם עימותים אלימים בדרום הר חברון שהתרחשו בספטמבר האחרון ובהם נפצע קשה בראשו ילד פלסטיני בן 4. 

״השהות המשותפת במכינה מאפשרת היכרות מעמיקה בין הזהויות השונות, על כל המורכבות שלהן ומבלי לטשטש אותן", אומר יוסי מלכה, מנכ"ל מרכז מעשה של קרן רש"י, שמפעיל את המכינה יחד עם העמותה למנהיגות ישראלית משותפת, המכללה האקדמית עמק יזרעאל וההסתדרות הציונית העולמית. "התוכנית מספקת כלים למנהיגות", מוסיף מלכה, "ולצדם שינוי בתפיסות העולם באמצעות שיח פתוח ומכבד, שמלמד שלמרות השוני אפשר לחיות יחד בחברה משותפת ומגוונת".

כשהם נשאלים אם יוצא להם לדבר ביניהם על מציאת פתרון לסכסוך, עונה נפתלי שהם "פחות מדברים על פתירת הסכסוך, ויותר עושים אותו בפועל. אנחנו חיים ביחד, חיים את הפתרון".

ועבד מוסיף: "אין בעיניי אופציה איכשהו לחלק את היהודים והפלסטינים, יש רק אפשרות לחיים משותפים, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים פה".