"חייבים להציל את הבחורה הצעירה הזאת! השעה כבר חצות ואנחנו באמבולנס. מי נראית במצב הכי גרוע?". גם כשהגל הרביעי היה נראה מאחורינו, הם לא נחו על זרי הדפנה. או יותר נכון - נחו עם נעליים. בכל רגע נתון הם, מפעילי האקמו של ישראל, יכולים להיקרא לנסות ולהציל את חייו של חולה. יש רק כמה עשרות בודדים מהם בכל הארץ על מאות חולים קשה - וכשהם נקראים לדהור בכבישים ולהתערב, זה לפעמים כבר רגע לפני המוות. את הדילמות שלהם עוד לא שמעתם: החום, הזיעה, הנשימות הכבדות, ההחלטות הכואבות, הדממה, העייפות, הפחד, הדמעות, הסיפוק והאובדן.

מפעיל האקמו הוא מפעיל מכונת לב-הריאה, מערכת שתומכת בחולים עם קריסה נשימתית או לבבית או שניהם ביחד. במקצועם הם טכנולוגים רפואיים והנדסאי אלקטרוניקה, שעברו הכשרה של 3 שנים מעבר ללימודים כדי להתמקצע בתחום ניתוחי לב - שבו מחברים חולים למכונת לב-ריאה במהלך ניתוח לב פתוח. בלי הרבה טקסים וחגיגות, הם כבר כמעט שנתיים חווים את התקופה הקשה בחייהם, שבה המוות מחכה מעבר לפינה, וכל יום מספק אתגרים בלתי אפשריים חדשים. החששות מגל חמישי שיבוא תופסים אותם, כמו תמיד בתקופה האחרונה, דרוכים, מודאגים ועם סיפורים כואבים שלא מרפים.

אותם מפעילי האקמו אחראים על אחד השלבים הקריטיים בטיפול בחולים מונשמים. רגע חיבור החולה הקשה למכונה עלול להשתבש לפעמים, וכמעט תמיד חיי המטופל מונחים על הכף. שגרת יומם היא רכבת הרים של רגשות: השמחה הגדולה ביום שנטלו חלק בהצלת מטופל, ומפח הנפש אחרי מותו של חולה קשה שאפילו המכונה המתקדמת לא עזרה לו. ובין כל זה הם עוד מנסים לנהל חיי שגרה רגילים ככל שהם יכולים, כשמעל מרחפת העובדה הפשוטה והכואבת: ללא מפעיל אקמו, לא ניתן לחבר חולה למכונה. כך נראים 6 ימים שלהם בחזית המאבק במגפה: פרויקט מיוחד.

יום ראשון | רמי הייזלר מרמב"ם: "את מי להציל קודם?"

השעה 23:00 בלילה. אני מתארגן לשינה: סוגר חלונות, סוגר את הדלת - ותחושה של עייפות יורדת עליי מעמל היום. תקופה לא קלה עוברת עלינו מתחילת הקורונה. בתחילת הגל האחרון המגפה הייתה כאילו מנותקת מכל אזור הצפון ומכל בתי החולים במרכז. לא הרגשנו הצפה של חולי קורונה. אין אקמו. אלא שבימים האחרונים הצונמי הגיע גם אלינו.

אני נכנס למיטה ואז הנייד מצלצל. רק לא עכשיו, אני אומר לעצמי. על הקו ד"ר אדלר, מנהל יחידת האקמו של בית חולים רמב"ם. "יש חולה צעירה בהריון שחייבים לחבר אותה לאקמו", הוא אומר בקול מיואש. "היא שוכבת בבית חולים העמק, כמה זמן נראה לך שנוכל לצאת מבית החולים?"

"בדרך לבית החולים החל דיון אם לחבר את החולה לאקמו. אחת מהשאלות הבוערות הייתה מה הסיכויים של העובר לשרוד את האקמו? ההחלטה לבסוף לחבר אותה לאקמו הייתה גבולית"

"סביבות שעה מעכשיו", אני עונה, ומתכסה בשכבת אדרנלין. לפתע חשתי ערנות. אני מתלבש במהירות, אומר שלום לאשתי וכמו תמיד יוצא מהבית בתחושת שליחות. חייבים להציל את הבחורה הצעירה הזאת! בדרך אני מתקשר ליבגני - מפעיל מכונת לב ריאה ואקמו שיצא איתי להעברה. השעה כבר 24:00 ואנחנו בתוך האמבולנס בדרך לעפולה. ד"ר אדלר, מתמחה, יבגני ואני.

בדרך החל בינינו דיון אם לחבר או לא לחבר את החולה לאקמו. אחת מהשאלות הבוערות הייתה מה הסיכויים של העובר לשרוד את האקמו? שאלה זו עלתה גם בקבוצת אקמו קורונה ארצית. שם עוזרים לנו הקולגות שלנו ושולחים לנו מחקרים ותורמים לדיון. ההחלטה לבסוף לחברה לאקמו הייתה גבולית.

נכנסנו לחדר. 4 נשים בהריון שוכבות כאשר כולן מחוברות למכונת ההנשמה. אני חושב לעצמי, מי נראית במצב הכי גרוע? מי נמצאת בהיריון הכי מתקדם? למי המדדים במוניטור הם הכי גרועים? אני מבין שאני לא ממש יודע מה התשובה. כולן היו לצערי לא במצב ממש טוב, איך אפשר לבחור? ואז נכנס מנהל המחלקה ומצביע על החולה שצריך לחבר אותה והעביר לנו דיווח מסודר על מצבה. תוך כדי הדיווח יבגני ואני מתחילים כבר להכין את המכונה.

"'אקמו און', נשמע קולו של ד"ר אדלר. ואז כמו נס משמיים - מערכת האקמו מתחילה לרוץ ובשניות כל מדדי האישה משתפרים מול עינינו. ההתרגשות כאן הייתה הרבה יותר גדולה כי מדובר ב-2 חולים בו זמנית שנתמכים ממערכת אחת, האם והעובר שלה"

זו תחושה קשה. אנחנו מעסיקים את עצמנו בעבודה אך המידע שמשתפים אותנו על הבחורה הכה צעירה מכה בנו. בת 36, אחרי 8 שנים של טיפולי פוריות, נדבקה בשבוע ה-25 להריונה. אני מרגיש איך הכוחות נגמרים לי רק מהמחשבה שמשהו יקרה לה ושהסיכויים שלה למות כה גדולים. הדמעות יורדות ללא מעצורים. למזלי אני עם מסכה על הפנים ומשקף כך שהצוות לא ממש שם לב לדמעות. חשבתי גם על בעלה של האישה, ועל כך שאולי יישאר לבד, הכול קשה. אבל אין ברירה. חייבים להתאפס ולהתמקד במטרה.

 

בתום הכנת מערכת האקמו, אני רוחץ ידיים ונכנס עם צוות המנתחים לחבר את החולה לאקמו. לצידי עמד ד"ר הופמן, מנתח כלי דם שיצא לא מזמן לפנסיה מרמב"ם ופתח יחידת כלי דם בעפולה. אני יודע שהיא בידיים טובות ומקווה שהכול ילך כשורה.

"אקמו און", נשמע קולו של ד"ר אדלר. ואז כמו נס משמיים - מערכת האקמו מתחילה לרוץ ובשניות כל מדדי האישה משתפרים מול עינינו. למרות שחיברתי חולים למערכת הזו אין-סוף פעמים, ההתרגשות כאן הייתה הרבה יותר גדולה כי מדובר ב-2 חולים בו זמנית שנתמכים ממערכת אחת, האם והעובר שלה. תחושת רגיעה יורדת עליי ואנחנו מתחילים להתארגן להעברת החולה לבית חולים רמב"ם. "הכול בסדר, אנחנו יוצאים לדרך", אני מדווח לד"ר דני מטיפול נמרץ ילדים - שם שוכבים חולי הקורונה שמחוברים לאקמו. ליחידה זו יש חדרים עם לחץ שלילי שמוציא אוויר החוצה.

"אנחנו מבקשים רופא ואחות ממחלקת גינקולוגיה שיחכו לנו", ביקש ד"ר אדלר תוך כדי נסיעה והפעלת הסירנה באמבולנס. בדיקה יומית על ידי רופא ואחות ממחלקת נשים היא המדד של איך מתקדם ההיריון ומה מצבו של העובר.

בינתיים, האימא מוגדרת כמחלימה ולכן מועברת לחניון קומה 3-. שם מטפלים בכל חולי הקורונה בבית החולים רמב"ם - חניון שהוסב מחניון עובדים לבית חולים תת קרקעי. אני חוזר הביתה, עייף ומסופק, אך האישה והעובר שלה לא יוצאים לי מהראש.

יום שני | עדינה מאיר מאיכילוב: "אמא"

אני מדברת עם בתי אומה בטלפון, אחרי שלא עניתי לה כמה שעות טובות. היא כועסת על כך שלא עניתי לה, כי הבטחתי שכל שעתיים אצא ואחזור אליה אם היא תתקשר. אני מסבירה שהגיעו חולים מאוד קשים, והטיפול ארוך, ולכן כל היום התארך. אני עונה לה ובגרון חנוק מנסה להסתיר את פרץ הבכי בגלל פרידה מחולה יקר שנפטר על מכשיר האקמו אחרי 15 ימי מאבק, כששניים מילדיו עומדים ממוגנים מכף רגל ועד ראש ונפרדים ממנו בשירת מזמורים. זו הייתה אחת הפרידות הקשות שעברנו במחלקה. צוות שלם נשבר ולא נשארה עין אחת יבשה.

עדינה מאיר, בית חולים איכילוב
"זו הייתה אחת הפרידות הקשות שעברנו במחלקה". עדינה מאיר, בית חולים איכילוב

השעות חולפות, העייפות מתפשטת, העיניים שורפות ואני מחכה לרגע שאוכל ללכת לקרצף מעלי את "הקורונה" ולמהר הביתה. השעה כמעט שלוש ואז אנחנו מקבלים הודעה לא צפויה (או שכן, תלוי את מי שואלים. לאומה שמחכה לי בבית היא בטוח לא הייתה צפויה). "חייבים לנסוע לנהריה לחבר חולה לאקמו ולהביא אותו לאיכילוב", היה כתוב בהודעה, וישר מיד הרגשתי את היאוש שלי ושל בתי אומה ביחד. "למה אנחנו? למה שלא יצאו מבית חולים בצפון?", אני מנסה להתעקש. "אין ברירה", עונים לי,  "בתי החולים האחרים מלאים ואין אפשרות ולנו הרי התפנתה מכונה. אני נושמת עמוק ושואלת עם דמעות בעיניים: "למה לא שואלים אותנו, את מפעילי האקמו, אם יש לנו אפשרות? אנחנו כבר קורסים". עונים לי: "אין ברירה. תתארגנו, האמבולנס יגיע תוך שעה".

"החורף בחוץ קשה והקור בלתי נסבל, אבל בפנים חם. חם מדי. כולנו מזיעים ומתנשמים בכבדות, מרכיבים מכונה מבעד למסך האדים שעל מגן הפנים ומוכנים להתחבר לחולה. המתח עולה. כל כך הרבה פעמים אני תוהה איך אנחנו מצליחים לעשות משהו כשהעבודה היא כמעט 'עבודה עיוורת' בתנאים בלתי אפשריים של מיגון"

בלב נחמץ אני מתקשרת אל אומה ומספרת לה שאתעכב עוד. "אבל אימא, את הבטחת", היא עונה לי. "אני יודעת מותק, אבל אין לי ממש ברירה אנחנו בתפקיד ויש אדם חולה שזקוק לנו מאוד כרגע ואין צוותים", אני עונה.  אומה מנתקת בלי לומר מילה. אנחנו מתארגנים ומחכים. עוברות כמה שעות והאמבולנס לא מגיע, הנהג מודיע שהוא מאחר כי יש מצוקת אמבולנסים כי הם מגיעים עם חולי קורונה ואז חונים שעות בכניסה למיון. המיון עמוס ולא יכול לקלוט חולים חדשים, אז הם נאלצים לחכות בתוך האמבולנס עם אנשי מד"א. ככה, שעות ארוכות ומייגעות הם יושבים ממוגנים עד שמתפנה מקום. כאוס מוחלט.

ארבע וחצי שעות עברו עד שהעמסנו ציוד ויצאנו לכיוון נהריה. השעה כבר שבע בערב ואומה בבית לבד. צוות שלם עייף ודי מיואש יוצא למסע הצלה. אנחנו מגיעים לנהריה בלילה, הרופאים נכנסים ראשונים להעריך את מצב החולה ואז מודיעים שאין ברירה וצריך לחבר את החולה לאקמו. אנחנו מתמגנים בזריזות ונכנסים עם כל הציוד. החורף בחוץ קשה והקור בלתי נסבל, אבל בפנים חם. חם מדי. כולנו מזיעים ומתנשמים בכבדות, מרכיבים מכונה מבעד למסך האדים שעל מגן הפנים ומוכנים להתחבר לחולה. המתח עולה. כל כך הרבה פעמים אני תוהה איך אנחנו מצליחים לעשות משהו כשהעבודה היא כמעט "עבודה עיוורת" בתנאים בלתי אפשריים של מיגון.

בחדר צפוף, אנחנו מחברים קנולה במפשעה, עוד קנולה בצוואר, זה לא היה פשוט אבל אנחנו מוכנים לחיבור. "מלחיץ החיבור הזה", אני חושבת לעצמי.  אנחנו נמצאים במתח אימתני שהכול יעבוד כמו שצריך, שלא תהיה בועת אוויר במערכת, ושרק נצליח ונגיע בשלום חזרה לאיכילוב.

אנחנו מוסרים צנרת ומתחברים. הכול זורם כמו שצריך, "צבע טוב", אנחת רווחה ואנחנו מרוצים. אבל רגע, משהו לא מסתדר, הסטורציה הוורידית. יכול להיות שהקנולות קרובות מדי. עוד עיכוב, לחץ, זיעה, עייפות וצער. כל אלו בדקות שנראות כנצח. אנחנו מחכים לצילום החזה, הכול עובד לאט, העומסים לא מאפשרים אחרת.

בבית בתל אביב הילדה הקטנה שלי כבר מזמן לא מחכה לי. תחושת ייאוש ועצבות עוטפת אותי. מועקה. אני חושבת לעצמי שהתפקיד והשליחות שלי גורמים לי להיות אימא פחות טובה. לא נוכחת. אני משתדלת לשמור על איפוק, אני בתפקיד לא? מגיע הפענוח: אכן הקנולות קרובות מידי אז אנחנו מרחיקים אותן קצת. הסטורציה מסתדרת. אנחנו תופרים ומתכוננים להעביר את המטופל לאלונקה. שוב אנחת רווחה.

עדינה מאיר, איכלוב
"מלחיץ החיבור הזה, אני חושבת לעצמי". עדינה מאיר, איכילוב

במשך כל השעות האלו אנחנו עוברים מתחושות מתח, לעצב, לשמחה, להקלה וחוזר חלילה. רכבת הרים רגשית בתוך עייפות בלתי ניתנת לתיאור. אנחנו כבר שעות במיגון ללא מים, אולי נעשה הפסקת שתייה? יש לנו עוד דרך ארוכה חזרה לתל אביב עם המטופל. לא. אנחנו מחליטים שחבל על כל רגע ומעמיסים הכול. 

כל כך הרבה ציוד על אלונקה אחת מעל חולה אחד שנלחם על חייו, וצוות שלם שרק מתפלל להגיע הביתה בשלום. התחלנו בנסיעה חזרה, גשם זלעפות, האמבולנס "דוהר" את דרכו, מהמורות בכביש,  וכל קפיצה כזו כל כך מסוכנת לחולה. כל קפיצה אנחנו מביטים אחד על השני עם פחד בעיניים שרק נעבור את זה. שרק הוא יעבור את זה. השעה ארבע לפנות בוקר ואנחנו מגיעים לחניית המיון באיכילוב, היישר לטיפול נמרץ.

"אני נכנסת למחלקת הקורונה ומסייעת לחולה לדבר עם הבן שלו בפייס טיים. קשה להם, הם בוכים ואני בוכה איתם, יודעת כמה זה מייסר להיות הורה שלא נוכח"

שוב פעולה מסכנת חיים. להעביר למיטה בעדינות מקצועיות וזהירות. שוב אדרנלין וחשד. כל אחד יודע את תפקידו בכוח ולאט מארגנים את החולה, בזמן שנזהרים גם על עצמנו שלא להיחשף, שהכפפות לא יקרעו ומגן הפנים לא יזוז. עייפים ומותשים אנחנו נזהרים שלא לנגב בטעות זיעה מהפנים. הנה עוד מעט זה נגמר, רק עוד קצת.

בשעה 6:00 בבוקר סיימנו ובזהירות אנחנו "מקלפים" מאיתנו את הסרבלים ושאר המיגון. אנחנו  עייפים מותשים ובעיקר צמאים, אני משחררת את אחד מאנשי הצוות. "זה בסדר עוד שעה ממילא יבואו להחליף אותי ואין לי כבר למה למהר, הבת שלי נרדמה לבד מזמן", אני אומרת לצוות.

עדינה מאיר, איכלוב
עדינה מאיר מבית החולים איכילוב

אני מתמגנת שוב ונכנסת למחלקת הקורונה, ובודקת את שאר החולים שמחוברים לאקמו ותוהה מה יהיה גורלם, אילו אתגרים חדשים מתכננת לנו הקורונה הזו. חולה אחד לא מונשם מנופף לי בידו, אני נכנסת לחדר שלו מציגה את עצמי ושואלת לרצונו. הוא מתנשם בכבדות ומחזיק לי את היד, מבקש קצת מים, אני מגישה לו בעדינות, הוא מסמן לי על הטלפון הנייד שלו ומבקש שאחייג בפייס טיים לבן שלו, אני מתקשרת עבורו, בנו עונה והם מנסים לדבר. קשה להם, הם בוכים ואני בוכה איתם, יודעת כמה זה מייסר להיות הורה שלא נוכח. אני נפרדת ממנו ויוצאת מהמחלקה ונכנסת לחדר בקרה. משמרת בוקר הגיעה, ובדממת הסגר אני הולכת הביתה. אל הבת שלי, שמתגעגעת לאמא שלה כל כך.

יום שלישי | רמי הייזלר מרמב"ם: "היום אני לא עובד"

"היום אני לא עובד", קבעתי, אני ואשתי נצא סוף סוף לסידורים וארוחת בוקר מפנקת. מגיע לנו אחרי חודש עמוס. אולם הצהרות לחוד ומציאות לחוד. השעה 04:40 בבוקר. שוב נשמע קולו של ד"ר אדלר על הקו, "מה עכשיו?", אני אומר לעצמי. ד"ר אדלר אומר: "יש יולדת שעברה ניתוח קיסרי בחניון בית החולים רמב"ם וחייבים לחבר אותה לאקמו".

נקודת האור הקטנה שלי בכל הסיפור הזה היא שלא צריך לנסוע ולהעביר את החולה ממקום למקום. "בסדר גמור אני בדרך", עניתי ושוב מתמלא אדרנלין. אני מכין קפה בזריזות ויוצא לדרך. בדרך מתקשר לשאדי ואוסף אותו בצומת אבליים.

"מה יהיה? מתי זה ייגמר? מתי הם יתחילו להבין שרק חיסון יציל אותם?", אני חושב לעצמי והעייפות מתגברת. אנחנו עולים בזריזות לחדר ניתוח, הכול כבר מוכן במחסן. אנחנו מחליפים למדים ויורדים במעלית לקומה 1- כדי להתמגן. שוב תחושת המחנק בבגדי המיגון, הזיעה חוסר אונים שמגרד לך באף ואתה מפחד לגעת ולגרד.

"הורדנו את המטופלת עם המיטה לראות את התינוק. אלו מחזות שבשבילם אני חש כי נועדתי למקצוע הזה. אלו רגעי סיפוק שזר לא יבין זאת. התינוקת נולדה במשקל טוב ובריאה ורק חיכתה לראות את אימא"

אנחנו מגיעים למיטת החולה בדיוק כאשר צוות הפגייה יוצא עם התינוק. לפתע מגיע לכיווננו גבר לבוש אזרחי וללא בגדי מיגון. "זה הבעל. הוא זה שתירגם לנו את היולדת עד שהרדמנו והנשמנו אותה", הסביר לי הרופא תורן. מסתבר שהאישה הזו היא חירשת ואף אחד לא ידע את שפת הסימנים, מזל שבעלה היה שם. אז גילינו כי שניהם חלו כשהיא הייתה בשבוע 38 להריונה. ובגלל שמצבה החל להתדרדר פונתה לחניון ע"י מד"א.

רמי הייזלר, בית חולים רמב
רמי הייזלר מרמב"ם

צוות הרופאים החל לייצב את המצבה והוחלט שאין מנוס מליילד אותה ולחברה לאקמו. מהלך החיבור היה קל, שמחתי ואמרתי לשאדי. עכשיו נותר רק להעביר אותה ליחידת טיפול נמרץ ילדים, שם מטפלים בחולי אקמו קורונה מכיוון שיש להם חדרים עם לחץ שלילי.

העברת חולה שמחובר לאקמו הוא תהליך מסובך ולא קל. יש צורך בבדיקה קפדנית שלא יצא אף צינור מגופו של החולה. צוות ביטחון של בית החולים עוזר לכוון אותנו למעליות אחוריות עד שהגענו ליחידת טיפול נמרץ ילדים. עוד חיבור מוצלח מאחורינו. הלב מתמלא בשמחה. אלא שבמהלך הטיפול שלה, מצבה הידרדר. צילום החזה לא נראה טוב. היא מקבלת תמיכה של 7 מזרקים אוטומטים שמחדירים לגופה אין סוף חומרי הרדמה. שיתוק, תמיכה לשריר הלב, סטרואידים. מכונת ההנשמה לא ממש מראה הטבה בנפחי ההנשמה.

ואז, לשמחתנו מצבה מתחיל להשתפר. בהוראת הרופאים אני מתחיל להוריד את קצב התמיכה של המכונה והחולה מראה סימני התאוששות מדהימים.  לבסוף, נותקה החולה מהמכונה. אני רץ להתקשר לאשתי ומספר לה על החוויה המרגשת. לפחות עשינו מעשה טוב במקום ארוחת הבוקר שהפסדנו באותו יום שישי. אחרי שנותקה מהאקמו, אני מגיע לראות מה עם החולה ולתדהמתי היא יושבת על המיטה, ערה לחלוטין. ולמרות שאני כלל לא מבין את שפת הסימנים אני מיד מבין כי היא רוצה לראות את התינוק. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

כעבור שבוע מאז התעוררה והחלימה מהקורונה ובשיתוף האחות שמטפלת בה הורדנו אותה עם המיטה לראות את התינוק. אלו מחזות שבשבילם אני חש כי נועדתי למקצוע הזה. אלו רגעי סיפוק שזר לא יבין זאת. התינוקת נולדה במשקל טוב ובריאה ורק חיכתה לראות את אימא.

יום רביעי | מירב לוריא מהדסה: "לא יצא לי להכיר אותו"

את יום הכיפור הזה לא אשכח בחיים. במהלך החג, אני כמובן כמו תמיד עם מכשיר פלאפון מוצנע, ונמצאת בדרכי לתפילת שחרית של יום כיפור. אז הטלפון מצלצל, מתקשרים מבית החולים להגיד שזקוקים לי. בבית החולים צריך לחבר לאקמו בחור צעיר שהידרדר במהירות וקרס. זוהי ההזדמנות האחרונה שלו לחיות. כשאני מגיעה, כמו רוב המטופלים שאני פוגשת – הוא מונשם ומורדם, מסביבו צוות פעלתן, ששומר עליו בחיים. להכיר אותו אישית אני כבר לא אזכה בתקופה הקרובה, אני חושבת לעצמי ונהיית עצובה.

לי, לרופאים ולאחיות ביחידה לטיפול נמרץ לחולי קורונה בהדסה עין כרם לקח הרבה זמן לחבר אותו למכשיר, אך בסוף זה קרה. אני יוצאת ופושטת את בגדי המיגון, ומרשה לעצמי לחשוב, עוד אדם צעיר, בן 42 בסך הכול, שלא הספיק או לא רצה להתחסן. ומה זה משנה בעצם, התוצאה היא התוצאה הקשה הזו.

אני בדרך הביתה ושוב הטלפון מצלצל, מוקפצת בחזרה לבית החולים. כמו בסרט, על הקו החברים מהדסה. "אתם נוסעים עד לנהרייה, וכל שנייה קריטית". סרט? סרט אימה. מיהרתי לבית החולים, הבנתי שאת בעלי כבר לא אשמע בתפילת נעילה, כחזן בית הכנסת המאולתר בשכונה שלנו.

בבית החולים אני פוגשת את ד"ר אלכס ליפיי וד"ר אסף שוורץ, ויוצאים לדרך. המחשבות רצות בתוך הראש, מתערבבות בין הגבר הקודם שחיברנו לאקמו, לבין החולה שאנו בדרך אליו. מי לידו? מי מבני המשפחה שלו היה שם כשקרסו מערכות הגוף והריאות לא עמדו בפגיעה של הווירוס? כשמגיעים לנהריה החושים מתחדדים. שם הגוף נדרך, וכל תשומת הלב של כולנו ממוקדת בו – הכי חשוב כרגע זה לחבר אותו באופן המקצועי והנכון ביותר כדי לשמור עליו בחיים. והוא, הוא לבד. אין מסביבו בני משפחה, הלב באמת מתכווץ. חיברנו והכול עבר בשלום.

ושוב הדרך הביתה, דרך ארוכה והמרחק גדול. הכול יכול לקרות בנסיעה שכזו. שוב המחשבות על להשאיר אנשים בחיים. קודם כל להשאיר בחיים. המבצע עובר בשלום על אף המורכבות, והתחושה היא שאת מכוונת מטרה – בלי להסס. לא משאירים ברגעים האלה מקום לספק או לשיח על סיכויי הישרדות. כי אם לא ניתן 100% מעצמנו, מי ייתן לו את הסיכוי לחיות? זה עכשיו או לעולם לא, בפול גז. וזו התחושה מול כל מטופל, לא משנה כמה המצב שלו קשה. להאמין שיחיה ב-100%, ואז לתת את ה-100% שלי, כי אין הזדמנות נוספת. אין חצי קלאץ'.

מירב לוריא, בית חולים הדסה  (צילום: בית חולים הדסה)
מירב לוריא, בית חולים הדסה|צילום: בית חולים הדסה

יום חמישי | רמי הייזלר מרמב"ם: "נמצאים במקצוע הנכון"

המחשבה על העובר הולכת איתי 24 שעות ביממה. כמידי בוקר הגעתי בתקווה שאראה אותה עדיין בהריון ולא קרה משהו דרסטי במהלך הלילה שגרם לצוות ליילד אותה. עוד יום ועוד יום והעובר שורד. תחושה טובה מלווה אותי שאני עושה דברים נכונים שכנראה מחזיקים את העובר. כאדם דתי אני מתפלל עבורה "מי שברך לחולים",  נושא תפילה לבורא עולם ומבקש ממנו שירחם עליה. את סיבלה היא כבר חוותה. כל מה שרצתה זה פרי בטנה.

וכך חולפים להם הימים ועוד שבוע חולף ואז מגיע מבחינתי הנורא מכל, חייבים ליילד אותה. היא שוכבת במחלקת קורונה בבית החולים שהוקם בחניון. המחשבה ששם היא תלד מעציבה אותי. בליבי אני מתפלל לבורא עולם שייתן חיות לעובר. שבוע 28 נחשב שבוע שבהחלט ניתן לשרוד. שמח כי בורא עולם שמע את תפילתי. בטוחני שעוד רבים התפללו עבורה וב"ה היא ילדה בשעה טובה. הכול עבר בשלום. התינוק מועבר לפגיה.  האישה מתאוששת ונגמלת ממכונת ההנשמה. כעבור חודש ימים היא משתחררת לביתה בלי הבת שלה שנשארה להשגחה.

למרות שעדיין לא שבו אליה כוחותיה, אחרי מספר ימים היולדת מחליטה שזה הזמן לנסוע לבית החולים ולראות את החלום שכה חיכתה לו. אין עין שלא דמעה כאשר האימא הוציאה את התינוק מהאינקובטור והחזיקה אותו בזרועותיה. ללא ספק אחד מרגעי השיא במחלקה, כך אמר מנהל הפגייה. וכך מדי יום הגיע בשעות הביקורים רק כדי לתת בקבוק של 50 מ"ל וכעבור שבוע 60 מ"ל לביתה הקטנה. לנו כצוות הרפואי למרות כל מה שחווינו במהלך שנות עבודתנו לא נותר אלא להתרגש ולהודות לבורא עולם שזכינו לראות את האימא יוצאת מבית החולים על רגליה ובידה סלקל ובתוכו ביתה הקטנה. גם ברגע כתיבת שורות אלו בורחת לה דמעה קטנה ונופלת על הלחי. זה הסימן שאנחנו במקצוע הנכון.

יום שישי | מירב לוריא מהדסה: "החולה נפטרה"

הפחד שבי, הוא פחד שנטמע בי בזכות. הגיעה אלינו אישה בהריון במצב קשה והתדרדרה כל כך מהר. עוד הספקתי לראות את בעלה עושה לה מסאז' בגב, וצחקתי איתה – "תזכרי את הרגעים האלה ותדרשי עוד מסאז'ים אחרי הלידה". עברו כמה שעות והוזעקתי לחבר אותה לאקמו. שעות ארוכות אנחנו נלחמים עליה, אך לצערי היא נפטרה. משהו נחרט בי. אני יוצאת מהיחידה לטיפול נמרץ ופורצת בבכי, דבר שלא קורה לי הרבה. אני לרוב אסופה וחזקה, היום הוא יום קשה מאוד.

"המפגש עם המשפחות הוא לא פשוט. הן תולות בך תקווה, מייחלות לכל פיסת תקווה שתוכלי להעניק להן. אני תמיד מבטיחה, כי זוהי האמת: אנחנו נלחמים, אנחנו נעשה הכול, הכול כדי להחזיר לכם אותו"

יותר מאוחר בבית החולים ערכו מפגש תמיכה מקצועי כדי להקל עלינו רגשית לאחר האירוע הזה, אחד המנהלים שאל למה לא נכחתי. "רציתי להגיע, אבל בדיוק נלחמנו על יולדת אחרת שחיברנו לאקמו", עניתי לו. והצלחנו.

מירב לוריא, בית חולים הדסה  (צילום: בית חולים הדסה)
"שעות ארוכות אנחנו נלחמים עליה, אך לצערי היא נפטרה. משהו נחרט בי". מירב לוריא, בית חולים הדסה|צילום: בית חולים הדסה

כעבור כמה שבועות מצב הריאות שלה השתפר וניתן היה לנתק אותה מהאקמו. היום היא חובקת בן, והמשפחה אמרה לי שהיא לא שוכחת איך הצעתי להם לתלות תמונות של התינוק מסביב למיטת האם כשהיא הייתה מונשמת ומורדמת. רציתי שהיא תדע שהם מסביבה, שהתינוק מחכה לה ושיש לה על מה להילחם. זה כנראה נכנס איפשהו לתודעה, המחוות האלה, גם אם לא במודע". המפגש עם המשפחות הוא לא פשוט. הן תולות בך תקווה, מייחלות לכל פיסת תקווה שתוכלי להעניק להן. אני תמיד מבטיחה, כי זוהי האמת: אנחנו נלחמים, אנחנו נעשה הכול, הכול כדי להחזיר לכם אותו.

לא פעם המשפחות רוצות שנכיר את החולה ששוכב על המיטה – הוא מונשם ומורדם אבל הן מספרות לנו עליו, על האדם שהוא, על ילדיו ועל הדברים הנהדרים שהספיק לעשות בחייו. "חשוב לנו שתכירו את אבא שלנו, שתדעו על מי אתם נלחמים", הם אומרים. "הוא הדבק של המשפחה, משוגע על הילדים, לא יכול שלא לפגוש אותם בכל שבוע. תמשיכו להיאבק עליו".

לפניות לכתבת: avivim@ch2news.co.il