כשקובי פרץ היה קצין צעיר בצנחנים, בן 25 בלבד, הוא ואשתו ענבל נסעו לחגוג את ליל הסדר אצל סבתה של ענבל. בדרך לסעודה המשפחתית נעצרו השניים בפקק תנועה, שם לפתע התעלפה ענבל - ונפטרה במקום. אחרי ההלם הגדול, אחת המחשבות הראשונות של קובי הייתה – מי יודיע להוריה של אשתו? קובי התקשר בעצמו לאמה של ענבל, ובישר לה את הבשורה הנוראה. זו הייתה ההודעה הראשונה שבישר רב סרן קובי פרץ. שנים לאחר מכן, ובהשפעת אותו אירוע, הוא הצטרף למערך המודיעים של צה"ל - קבוצה של קצינים מתנדבים שמבשרים למשפחות את בשורת איוב על פציעתם או נפילתם של היקרים להם ביותר.

"אחרי שחוויתי את הסיפור האישי שלי, להיות שם עבור משפחה בהבנה של הכאב שלה זה מאוד משמעותי עבורי", מספר קובי. בזמן פטירתה של אשתו הוא לא הכיר את מערך המודיעים, אך הוא יודע שייתכן והטרגדיה האישית שלו הכווינה אותו בצורה לא מודעת למערך. כשנחשף לתפקיד הוא כבר ידע – יש לו את הכוחות לבשר את הבשורה הקשה מכל: "זו הנקודה שבה התחיל החוסן הנפשי שלי להתמודד עם אירועים קשים ומורכבים. הסיפור שלי בהחלט השפיע על איך שאני פועל כמודיע".

המודיעים מגיעים לבית בצוותים של 3 אנשים, אחד אחראי על הדפיקה בדלת ומתן ההודעה, אחד אחראי על הקשר עם החמ"ל - והשלישי אחראי על איתור מדויק של הבית, תפקיד שאותו הוא מבצע בלבוש אזרחי כדי לא לעורר בהלה בקרב השכנים. כוננות של מודיעים אורכת כשבועיים, שבמהלכה הם לא יוצאים מהגזרה שבה הם פועלים ונמצאים במוכנות תמידית. במרחק שיחת טלפון אחת עליהם לעזוב את חייהם, לעלות על המדים, ולנסוע לבית משפחה חדשה שעולמה עתיד להשתנות מן היסוד.

אל הבשורה הם מגיעים לבושים במדי א' צבאיים, ועם אמבולנס שמחכה מתחת לבית למקרה שבו המשפחה לא תוכל לשאת את עול הבשורה. אך לאחר ההודעה תפקידם של המודיעים לא נגמר – הם נשארים ללוות את המשפחה לאורך כל השבעה ומספקים את כל הסיוע והתמיכה הנדרשים.

רס
"הסיפור האישי שלי בהחלט השפיע על איך שאני פועל כמודיע", רס"ן קובי פרץ|צילום: באדיבות המצולם

"אי אפשר להכין אדם למצב כזה. רק אחרי שקופצים לאש יודעים"

סרן אורלי לוי וסגן אלוף אלי הורנצ'ק שניהם מודיעים ותיקים, ומאחוריהם עשרות הודעות וכמעט 30 שנים במערך המודיעים. שניהם מתנדבים בתחומים רבים, והגיעו למערך מתוך תחושת שליחות גדולה. "אני תמיד רוצה להיות במקום שהכי צריך אותי", מספרת אורלי, שגויסה למערך על ידי חבר שהמליץ עליה. "זו הייתה שליחות כל כך גדולה לעשות משהו טוב בתוך כל הכאוס הזה - השמיים שנופלים על המשפחה, לנסות לעזור להם לצלוח את זה זו זכות גדולה וזה מה שגרם לי להגיע. כשהציעו לי לא חשבתי פעמיים".

גם אלי, איש תקשוב בן 55, שמע על מערך המודיעים מחבר וגם הוא מרגיש זכות גדולה לקחת חלק בתפקיד כל כך רגיש. "זו שליחות שיש בה הרבה ציונות ואפשרות לתרום בשירות הצבא", הוא משתף, "אני ממשיך לעשות את זה הרבה אחרי שעברתי את גיל חובת המילואים, ואני רחוק מלהיות הכי מבוגר במערך – יש אצלנו מודיעים בני יותר מ-70. זו דרך לתרום, לתת מעטפת ותמיכה למשפחות ברגעים הכי קשים שלהם. אין הרבה אנשים שמוכנים לעשות את התפקיד הקשה הזה, וחשבתי שאני אוכל לעשות אותו בצורה הטובה ביותר".

המתנדבים עוברים מיונים והכשרה קפדנית, שכוללת ראיונות ואבחונים שנועדו לבחון את המבנה האישיותי שלהם, ואין-ספור סימולציות שבהן בודקים את היכולת של המתנדבים להישאר יציבים במקרי קיצון. למרות הקורס והמיונים שהם עוברים, המודיעים מספרים כי רק ברגע האמת אפשר לדעת אם מודיע יכול לעמוד במשימה. "אי אפשר להכין אדם למצב כזה. את ההכשרה האמיתית אתה מקבל רק בהודעה הראשונה, השנייה והשלישית שלך", מספר אלי. "רק אחרי שקופצים לאש – לסיטואציה כל כך קשה מבחינה אנושית ורגשית, אפשר לדעת אם אתה יכול לבצע את התפקיד הזה".

"הרבה מודיעים שליוויתי בהודעות הראשונות שלהם, שכבר עברו את המיונים ואת הקורס, נכנסו להלם בהודעות הראשונות ועזבו את התפקיד. רבים פורשים, אי אפשר לעשות את זה בלי החוסן והמבנה הנפשי הנכון. עד שאתה מסתכל למשפחה בעיניים, אתה בעצמך לא יודע אם אתה מסוגל לבצע את המשימה", טוען אלי. אורלי מוסיפה: "רק כשאתה מודיע בפעם הראשונה אתה מבין את המשמעות האמיתית של התפקיד הזה".

סא״ל אלי הורנצ'יק (צילום: באדיבות המצולם)
"אי אפשר לעשות את זה בלי החוסן והמבנה הנפשי הנכון", סא"ל אלי הורנצ'יק|צילום: באדיבות המצולם

"בישרתי לקרוב משפחה אחר קרוב משפחה. הייתי המודיע המשפחתי"

מותה הטרגי של אשתו לא היה המקרה היחידי שבו השכול נגע בקובי באופן אישי. לפני כשנה וחצי נהרג בן דודו של קובי, סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל מסיירת גולני, בפעילות מבצעית בכפר יעבד שבשומרון מאבן שהשליך מחבל על ראשו. את המודיעים שבישרו את הבשורה האיומה לאימו של עמית הוא הכיר אישית כחבריו למערך. מיד כששמע על נפילתו של בן דודו לקח על עצמו קובי לעבור קרוב משפחה אחר קרוב משפחה ולבשר להם את הבשורה בעצמו: "זה היה מאוד עוצמתי וחשוב מבחינתי שאני אהיה זה שיהיה שם ואעשה את זה. אפשר להגיד שאני הייתי המודיע המשפחתי".

קובי מספר גם על מקרה משמח יותר, שבו הוא נשלח להודיע על פציעתו הקשה של קצין בצנחנים שנפצע במהלך קורס צניחה. לאחר שבישר לאימו של הקצין על הפציעה והגיע איתה לבית החולים, נמסרו להם הבשורות המשמחות – הקצין התעורר ויצא מכלל סכנה. "זו הייתה חוויה מאוד מטלטלת. ממציאות של הודעה על מצב קשה מאוד - תוך שלושים שניות אמרו לנו הרופאים שהוא חזר לחיים", הוא נזכר, "זו הייתה שמחה גדולה, הלוואי שכל ההודעות שלי היו מסתיימות בצורה הזאת".

"בצוק איתן בישרנו למשפחה שלא תקשרה בתוכה, היינו שם העוגן. כל בוקר הגעתי ב-06:00 לשתות קפה עם האימא כי היא אמרה לי שבלי זה היא מתאבדת"

סגן אלוף אלי הורנצ'ק

המודיעים רגילים להיתקל במנעד רחב של תגובות לבשורה, ועבורם אין תגובה שהיא לא נורמטיבית. יש משפחות שמשתטחות על הרצפה, מורטות שיערות, זועקות, מתייפחות או מחבקות. עבור אלי, יש תגובה אחת שהיא הקשה מכולם. "דממה זו התגובה הכי קשה. חברים שלי במערך שנשברו ופרשו סיפרו שהקושי הכי גדול עבורם היה לשמוע את השקט אחרי הבשורה. הפחד הגדול הוא כשאין תגובה לאבל. כשאתה מוציא החוצה את הרגשות שלך אנחנו כמודיעים יודעים שאתה מבין את ההודעה, שלא נשברת מבפנים".

"בישרתי את הבשורה למשפחה שהגיבה כאילו שסיפרתי לה שנגמרו התוספות לפיצה. זה הפחיד אותי", מוסיף אלי. הוא מספר גם על מקרים קשים שבהם מגיעים המודיעים למצבים משפחתיים מורכבים ולמשפחות מפורקות, ועליהם להיות שם עבור המשפחה ולנווט בתנאי שטח מורכבים. "בצוק איתן בישרנו למשפחה והיינו במעורבות מאוד עמוקה – היינו העוגן של משפחה שלא תקשרה בתוכה. כל בוקר הגעתי ב-6 לשתות קפה עם האימא כי היא אמרה לי שבלי זה היא מתאבדת".

אורלי זוכרת במיוחד את ההודעה הראשונה שלה – אחרי שבישרה לאימא את הבשורה על מות בנה, השיבה האם מיד "אני לא יכולה לראות אותך, את מלאך המוות. הרסת לי את החיים". אורלי מספרת כי קפאה באותו הרגע, אך הגיבה באיפוק. "ספרתי עד 30, המשכתי הלאה. בהמשך השבוע האם התנצלה. ההודעה הזו חלחלה אצלי מעבר - זה כובד המשקל של להיות מודיע".

סרן אורלי לוי (צילום: באדיבות המצולמת)
"לוקחים נשימה עמוקה ודופקים בדלת", סרן אורלי לוי|צילום: באדיבות המצולמת

"כל צלצול אני מבינה שאני הולכת להיות מלאך המוות, מבשרת בשורת איוב"

בזמן הכוננות, שאורכת כשבועיים, המודיעים נמצאים במוכנות תמידית להקפצה. הטלפון תמיד עליהם, לילדים תמיד יש סידור חלופי, פגישות עבודה חשובות נדחות, והמדים מוכנים בהישג יד לרגע ההקפצה. "אני יודעת שבמרחק שיחת טלפון אחת, לא משנה מה אני עושה באותה השנייה, אני עוזבת הכול ופנויה ב-100%", מספרת אורלי. 

"כל צלצול אני יודעת שעוד משפחה נהרסת - ואני מתחילה לנהל את הקונפליקט הפנימי שלי בין הרגש לבין המשימה שלי"

סרן אורלי לוי

"יש צלצול מיוחד לטלפון הקריאה, וברגע שאני שומעת אותו אני עושה סוויץ' בראש, מתכווננת למטרה ונכנסת למוד הודעה. שום דבר לא מפריע לי בדרך". מוסיפה אורלי. "אני מבינה שאני הולכת להיות מלאך המוות, מבשרת בשורת איוב. אני לא נותנת שום מקום לרגש שלי כי אחרת הייתי מתפרקת בדרך. כל פעם שאני שומעת את הצלצול הזה יש לי דפיקות לב, גם אחרי עשור במערך. כל צלצול אני יודעת שעוד משפחה נהרסת, ואני מתחילה לנהל את הקונפליקט הפנימי שלי בין הרגש לבין המשימה שלי. אבל אני שמה את עצמי בצד ולא מתייחסת למה שאני מרגישה. אני שם בשביל המשפחה ולא בשבילי". 

גם קובי מספר על הצורך לעזוב הכול ברגע שמתקבלת הקריאה: "ברגע שאני שומע את הצלצול המיוחד בטלפון אני ישר מרגיש את הדריכות. ברגע הקריאה צריך לנתק מגע מהיום יום - העט נופל וכל מה שאני עושה זז הצידה". אלי מוסיף: "אתה עובר מ-0 ל-100 ברגע הקריאה. אתה עוזב הכול. הקריאה האחרונה שלי התרחשה כשהייתי באמצע התפילה בשבת, ואני אדם דתי. מדובר בפיקוח נפש, באמצע התפילה יצאתי והלכתי להודיע".

_OBJ

הדפיקה הגורלית: "פחד אלוהים. אין דרך חזרה"

אחרי הקריאה, המודיעים מתארגנים במהירות האפשרית ומגיעים לנקודת מפגש סמוך לבית המשפחה. מודיע מספר 3 מאתר את הבית בלבוש אזרחי כדי לא לעורר בהלה בקרב תושבי המקום, ואמבולנס של מד"א מגיע לקרבת הבית כדי לספק טיפול רפואי במקרה ואחד מבני המשפחה יזדקק לו. אחרי כל הארגונים, יוצאים שלושת המודיעים לבושים במדי א' רשמיים - מודיע מספר 1 לוקח נשימה עמוקה, ודופק על הדלת. דפיקה שאחריה הוא יודע שהחיים של המשפחה שבפנים ישתנו לעד.

אלי מספר על התחושות הקשת שמלוות את אותה דפיקה גורלית בדלת: "רגע הדפיקה – פחד אלוהים. זה הרגע המכונן של ההודעה. מהרגע שדפקת אין דרך חזרה ואין ניסיון שני. יש בנו יראה מטורפת מהמעמד הזה, מהעובדה ששינינו חיים של משפחה לנצח. אנחנו לפעמים שומעים מאחורי הדלת טלוויזיה, ארוחה משפחתית, או ילדים צוחקים ואנחנו יודעים שהדפיקה הזו תשנה להם את החיים ותיצרב אצלם לנצח. אנחנו מייצגים את צה"ל וזו אחריות מאוד כבדה".

גם קובי ואורלי מספרים על המתח והיראה העצומים לקראת הדפיקה. קובי מתאר תחושה של "החסרת פעימה" לפני הדפיקה, ואומר כי הוא חושב תמיד מה עומד לפגוש אותו מאחורי הדלת. אורלי משתפת על הרגע המכונן: "הדפיקה בדלת הופכת אותך לזה שהרס. אבל אני שמה את זה בצד כי כמודיע אתה צריך להיכנס עם תעצומות נפש. אתה יודע שהשנייה שהייתה לפני הדפיקה היא לא אותה שנייה שתהיה אחרי. לוקחים נשימה עמוקה, מסתכלים אחד על השני, ודופקים בדלת".

מסירת ההודעה – רק הצעד הראשון

אחרי הדפיקה ופתיחת הדלת, מגיע הרגע הקריטי ביותר – מסירת הבשורה. חלק מהמודיעים זוכרים את ההודעה, שמשתנית מאירוע לאירוע, בעל פה, וחלק מקריאים אותה מהדף. כל מילה בהודעה נשקלה על ידי הצבא בכובד ראש, ואסור למודיעים לסטות מנוסח ההודעה. אך בעת מתן הבשורה תפקידם של המודיעים רק התחיל – הם מלווים את המשפחה בשעתה הקשה ביותר ולאורך כל השבעה.

"ההודעה זו רק נקודת הפתיחה, מיד אחריה אנחנו נכנסים לעשייה מאוד משמעותית מול המשפחה", מספר קובי. "אחרי שמסרנו את ההודעה מתחיל תהליך של לכנס את המשפחה, להכיל אותה ולתכנן את הלוויה. אנחנו פה בשביל המשפחות שמקבלות הודעה שמטלטלת ומשנה להן את החיים. המטרה היא לבשר להן את ההודעה בצורה הכי טובה ומקצועית שאפשר".

"אף פעם אנחנו לא יודעים איך נתפוס את המשפחה. יש משפחות שקיבלו את הבשורה בחדר לידה, זו ממלכת אי הוודאות - ואנחנו צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש"

רב סרן קובי פרץ

"אף פעם אנחנו לא יודעים איך נתפוס את המשפחה. יש משפחות שקיבלו את הבשורה בחדר לידה, ואף פעם זה לא זמן מתאים לקבל הודעה כזו. אין הודעה מושלמת מבחינת התזמון. זו ממלכת אי הוודאות, ואנחנו צריכים להיות מאוד מקצועיים, שקולים ומוכנים לכל תרחיש. משפחות מגיבות בכל מיני צורות להודעות. אנחנו יודעים לקבל את הקושי, את הכאב ואת הצער".

על המודיעים יש מגבלות נוקשות – לעיתים אסור להם למסור מידע שקשור לנפילת החלל מסיבות של ביטחון מידע או מהימנות. אלי מסביר: "צריך לנשום עמוק, לבוא ולמסור את ההודעה בצורה הכי מקצועית שיש. המטרה היא להעביר את ההודעה, בתוך כל הכאוס הזה שאתה יוצר, בצורה הכי טובה, מקצועית ומתודית שאפשר. התשובות שלנו לשאלות של המשפחה צריכות להיות בראש ובראשונה מהימנות, ולא על הכול אנחנו יכולים לענות".

"מה שהופך מודיע למודיע טוב זה היכולת להזדהות עם המשפחה ולהבין את הסיטואציה. כל משפחה היא עולם אחר לגמרי, אי אפשר להשליך מהודעה אחת לשנייה. צריך לאהוב ולהבין בני אדם ואת המורכבות של הסיטואציה. חייבים לגלות רגישות כלפי המשפחה מצד אחד וכלפי המערכת מצד שני. לתת את המעטפת הכי טובה שאפשר למשפחה אך לדעת מה אתה יכול ולא יכול להגיד", מוסיף אלי.  

המרוץ נגד רב סרן שמועתי

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר שמולו מתמודדים המודיעים הוא המרוץ נגד המידע שמתפשט בוואטסאפ וברשתות החברתיות, מידע שאותו הם מכנים רב סרן שמועתי. בשביל לוודא שהמשפחות מקבלות מידע מהימן ורשמי בזמן ולגאול אותן מייסורי אי הוודאות, מנסים המודיעים להגיע לבית המשפחה תוך פחות מחצי שעה.

"זו תמיד אופציה שהמשפחה שמעה משהו. תמיד יש בנו את הפחד שהם כבר יודעים. אבל עד שהם לא יראו אותנו הם לא לגמרי יאמינו - אנחנו החותמת הסופית"

סגן אלוף אלי הורנצ'ק

"אנחנו חוששים שהשמועות יקדימו אותנו לבית המשפחה. המטרה שלנו היא להגיע כמה שיותר מהר ולהיות הראשונים לבשר לקרובים. ככל שהתקשורת נהיית זמינה יותר כך המשימה שלנו נעשית יותר קשה", אומר קובי. "כל הזמן אנחנו חושבים איך להגיע הכי מהר שאפשר למשפחה, לפני שהם ייחשפו לתמונות ושמות שאנשים חסרי אחריות מפיצים".

אלי מוסיף: "זו תמיד אופציה שהמשפחה שמעה משהו. תמיד יש בנו את הפחד שהם כבר יודעים, ואולי גם הקלה. אבל עד שהם לא יראו אותנו הם לא לגמרי יאמינו. בשריפה בכרמל, בישרתי למשפחה שידעה שיש אוטובוס שנשרף ושהבת שלהם נמצאת שם, אבל עד שלא דפקנו הם חיו בהכחשה. אנחנו נותנים את החותמת הסופית".

"המשפחות אומרות לנו: 'לא היינו צולחים את השבוע בלעדיכם'"

אחרי ליווי אינטנסיבי של המשפחה במהלך ימי השבעה, הגיע הזמן של המודיעים והמשפחות, שנקשרו אלו אל אלו בשעתה הקשה ביותר של המשפחה, להיפרד. למרות הקשר הקרוב והאינטימי שנוצר, אסור למודיעים לשמור על קשר עם המשפחות שלהם בישרו, והם מתנתקים מהם באופן מוחלט ומעבירים את הקשר מול המשפחות לקצינת הנפגעים היחידתית.

"הפרידה מאוד קשה. אם הדפיקה בדלת היא החלק הקשה ביותר, החלק השני הכי קשה זו הפרידה. אנחנו ממש הופכים לחלק מהמשפחה", אומר אלי, אך הוא גם מבין את החשיבות של הניתוק מהמשפחות. "צריך לדעת לעשות את החיתוך הזה, גם בשביל החוסן של המשפחה וגם בשביל שתוכל לעבור למשפחה הבאה. המשפחות האלה הם חלק ממני, אך בסופו של דבר התפקיד שלי נגמר. למרות הרצון לשמור על קשר, הנתק יותר בריא לשני הצדדים. נגעתי בכל כך הרבה משפחות – אני לא יכול לקחת את כולן איתי".

אורלי מזדהה עם תחושותיו של אלי ומסבירה על החיוניות של ניתוק הקשר להמשך פעילותה כמודיעה: "הניתוק נועד לשמור גם על החוסן הנפשי שלנו. אנחנו זוכרים את כל ההודעות שבישרנו, זה לא משהו שאפשר להתנתק ממנו. אם אני אמשיך לשאת על הגב ועל הלב שלי את כל ההודעות האלו אני לא אוכל להמשיך להיות מודיעה".

הם מספרים כי למרות שהם אלו שהביאו את בשורת איוב לבית המשפחה ונכחו בשעתה הקשה ביותר, תמיד הפרידות מהמשפחות מרגשות עד דמעות ומלאות בחיבוקים, נשיקות ותודות. אורלי חושפת כי בסוף כל שבוע כזה המשפחה "לא מוצאת מילים לתאר מה היינו עבורם בשבוע הזה". ומוסיפה: "אנחנו שם בשביל להיות העוגן שלהם ברגעים הכי נוראיים שלהם. כדי שתהיה להם נקודת אור קטנה בכל הטרגדיה הזו. בסוף המשפחות אומרות לנו 'לא היינו צולחים את השבוע הזה בלעדיכם'".

אחרי ההודעות המודיעים חוזרים אל משרדי היחידה, שם הם יושבים יחד עם צוות חוסן שנועד לעזור להם לעכל את האירוע ולדבר על רגשותיהם. פעולה זו נועדה לאפשר למודיעים לאוורר את עצמם ולפרוק תחושות קשות שעלולות להצטבר במהלך התפקיד המורכב. אך המודיעים יודעים שהעבודה שלהם מחלחלת בצורה זו או אחרת לחייהם האישיים.

קובי מסכם: "אחרי שסיימנו את ההודעה ואת המפגש עם צוות החוסן אני חוזר הביתה, שם מחכים לי 8 ילדים שמחזירים אותי מהר מאוד חזרה לקצב החיים. אבל זה תמיד שונה – מההודעה אני חוזר עם מודעות גבוהה יותר לחיים, לעיקר ולתפל. כשאני שומע בלוויה מה הנופלים לא הספיקו לעשות אני חושב אחרת על החיים ועל השגרה, ועל איך לנצל את הזמן בצורה נכונה ומלאה יותר".