2021 הייתה שנת שינויים משמעותיים בסביבה האסטרטגית של מדינת ישראל. במאזן הביטחון הלאומי נרשמו התפתחויות חיוביות ושליליות כאחד, ובמבט קדימה – 2022 צפויה להתחוור כמאתגרת ביותר. מעל לכל, חשוב להיערך להתמודדות עם סוגיות ארוכות טווח, שמשמעותן תתברר רק בחלקו השני של העשור הנוכחי, אך כבר עתה יש להרחיק את אופק התכנון כך שיכלול התייחסות גם אליהן.
חצי הכוס המלאה: 5 התפתחויות חיוביות שהתרחשו ב-2021
1. 2021 הייתה שנה נוספת בלי מלחמה רחבת היקף. ב-15 השנים האחרונות הסתגל הציבור הישראלי לרגיעה ביטחונית, שאמנם הופרעה מפעם לפעם בסבבי עימות מול רצועת עזה, שאחריהם המשיכו החברה והכלכלה בישראל לשדר "עסקים כרגיל".
העובדה כי לא פרצה מלחמה רבתי חשובה מאוד, אך גם לא מובנת מאליה. למרות היכולת של אויבי ישראל לפגוע בה קשות באמצעות מערכי הטילים הרקטות והמל"טים שבידיהם, וכן על ידי חדירות מעל ומתחת לפני הקרקע, ההרתעה הישראלית חזקה ואויביה העיקריים - אירן, חיזבאללה וסוריה - בחרו שלא לפתוח במלחמה כוללת וגם לא לאתגר אותה בתקיפות טקטיות, העלולות להוביל למלחמה. דווקא חמאס, שיכולותיו נחותות ביחס לשאר אויבי ישראל, אתגר אותה במאי האחרון במתקפה שהובילה למבצע "שומר החומות". אך העימות הזה לא היה "מלחמה".
2. ישראל שומרת על יחסים טובים עם כל המעצמות הגדולות והמדינות החשובות בעולם. גם לאחר חילופי הממשלה, מנהיגי המדינה והדרגים המקצועיים שומרים ערוצי שיח, תיאום, הסברה ומניעת חיכוך עם וושינגטון, מוסקבה, בייג'ין, ברלין, לונדון, פריס וניו דלהי.
אמנם אין בעולם מדינה המקבלת את העמדה הישראלית בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, אבל תשומת הלב הגלובלית מופנית לנושאים אחרים. יתר על כן, בזירה הבינלאומית ניכרת הכרה בכך שהאשמה לקיפאון בתהליך המדיני לא נמצאת במגרש הישראלי בלבד. זאת ועוד, בעולם נתפסת ישראל כמעצמה אזורית, מדינה מתקדמת עם כלכלה חזקה ויכולות טכנולוגיות מרשימות ואטרקטיביות לשיתוף פעולה.
3. התרחבות מעגל השלום והנורמליזציה האזורית הוא נדבך חשוב במערכת קשריה הבינלאומיים של ישראל. בשנת 2021 עמדו "הסכמי אברהם" במבחן חילופי הממשלים בארצות הברית ובישראל, הקיפאון בתהליך המדיני, העיכוב בהסכם אספקתם של מטוסי ה-F35 לאיחוד האמירויות, ובעיקר במבחן העימות הצבאי עם חמאס.
ביקורי ראש הממשלה ושר החוץ במדינות המפרץ, כמו גם ביקור שר הביטחון במרוקו, הדגימו עד כמה תהליך הנורמליזציה מבוסס. במידה מסוימת, הנורמליזציה המתפתחת בין העמים, הקשרים הכלכליים הנבנים והפרויקטים המשותפים עם מדינות "הסכמי אברהם" - הם פירות השלום וסמן ימני לשלום חם, המחמם גם את השלום הקר עם מצרים וירדן.
4. אושר תקציב המדינה. לאחר שלוש שנים של קיפאון בתקציב המדינה ועצירת פרויקטים חשובים בבניין הכוח הצבאי, גובש ואושר סוף סוף תקציב למדינת ישראל ועודכנו סדרי העדיפויות האסטרטגיים - התפתחות רבת משמעות שמאפשרת להוציא לדרך תוכניות התעצמות שהוקפאו במשך 3 שנים של משבר פוליטי.
5. ההתמודדות עם מגפת הקורונה. ישראל התמודדה במידה טובה יחסית עם מגפת הקורונה בגלים השלישי והרביעי שלה. בשנה השנייה של המשבר שיצרה המגפה העולמית, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בהיקף החיסונים ובהתאוששות הכלכלית. הגל הרביעי טופל ללא סגרים וחנק הכלכלה. בזמן כתיבת שורות אילו מתרומם הגל החמישי, שמאיים לשבש חלק מההישגים שנרשמו בשנת 2021 בהקשר זה.
המגמות השליליות: קיפאון מדיני והתעצמות חיזבאללה וחמאס
לצד הישגים אלה, חשוב לבחון גם את המגמות השליליות שעמן התמודדה ישראל בשנת 2021, שניתן להעריך שאף יחמירו בשנה הבאה. חלק מההרעה במצב לא נובעת מהחלטות ישראליות, ומנגד חלק אחר מההרעה מקורו בכשלים בהתנהלות האסטרטגית של מדינת ישראל בשנים האחרונות.
1. נמשך תהליך איבוד העניין מצד ארצות הברית במזרח התיכון - הנסיגה מאפגניסטן, שהתפרשה כחולשה אמריקנית, הממחישה את עייפותה ממעורבות יקרה וחסרת ההישגים מעבר לים, בפרט במזרח התיכון. בעת הנוכחית עובר מיקוד הקשב האמריקני ממלחמה עולמית בטרור, שמקורה במזרח התיכון, לתחרות אסטרטגית מול סין בכל הממדים - הטכנולוגי, הכלכלי, הצבאי, הערכי והפוליטי; ולעימות במרחב ההודי-פסיפי.
- נשיא סין מזהיר את ביידן: "אלו שמשחקים באש - יישרפו"
- ארה"ב ביקשה מסין שתפחית את היקף רכישות הנפט מאירן
- ביידן נגד סין: עומדת מאחורי מתקפת הסייבר על מיקרוסופט
במקביל הסתיימה התמיכה הגורפת של ארצות הברית בישראל בתקופת ממשל טראמפ, שקידם את ההכרה בירושלים כבירת ישראל, הכיר בסיפוח הגולן, יזם תוכנית שלום פרו-ישראלית ונענה ללחץ הישראלי לפרוש מהסכם הגרעין. מהלך הפרישה מההסכם מתברר בדיעבד כמהלך שפגע באינטרסים של ישראל, שכן אפשר לאירן לקדם את תוכניתה הגרעינית, בעוד שישראל וארצות הברית כאחת לא הכינו 'תוכנית ב''' בתגובה לכך.
ישראל עומדת כיום מול ממשל דמוקרטי שביטחון ישראל חשוב לו, אך הוא אינו רואה עין בעין עם ישראל את מירב סוגיות הביטחון הלאומי שלה. יחסי ישראל עם בעלת הברית הגדולה והחשובה ביותר שלה יהיו פחות קרובים ופחות מתואמים בשנים הקרובות, שכן חילוקי הדעות על אודות גבולות ישראל, סוגיית פתרון שתי המדינות, האסטרטגיה לעצירת התקדמותה של אירן לגרעין, פעילות מגזר הסייבר (ההתקפי) הישראלי, כמו גם יחסי ישראל עם סין ורוסיה – כל אלה יטילו צל מתמיד על הברית האסטרטגית בין המדינות.
2. אירן התקרבה בשנה האחרונה לסף הגרעיני ונמצאת קרובה לפצצה יותר מאי פעם, וזאת לאחר שניצלה את פרישת ארצות הברית ב-2018 מהסכם הגרעין ופרצה את המגבלות שהטיל ההסכם על תוכניתה הגרעינית. היא פיתחה ומפעילה צנטרפוגות מתקדמות, מעשירה אורניום לרמות גבוהות ולרשותה כיום חומר מועשר ל-20 ו-60 אחוזים, המאפשר להעשיר מספיק חומר לפצצה ראשונה, תוך חודש מהחלטה לעשות כן.
מדיניות ה"מקסימום לחץ" שנקט ממשל טראמפ הגיעה לסוף דרכה עם כניסת הנשיא בידן לבית הלבן, והממשל הדמוקרטי נחוש לחזור לנתיב דיפלומטי ולהסכם הגרעין המקורי, מ-2015. לא נראה שהניסיון לעכב את תוכנית הגרעין בסדרת מהלכים חשאיים עצר את ההתקדמות האירנית לגרעין, אולי להיפך.
ראש הממשלה נפתלי בנט ביטא בהופעות פומביות הפתעה הן מההתקדמות האירנית והן מכך שהמענה שהציע קודמו בתפקיד, בנימין נתניהו, היה ב"עיקר ברטוריקה ולא במעשים" – וכך נפגעו בניין הכוח, כמו גם העדכון וחיזוק היכולות המבצעיות.
עדיין לא ברור לאן יוביל המשא ומתן המתנהל בווינה בין המעצמות לאירן בסוגיית הסכם הגרעין, אך ברור שהתוצאה הטובה לישראל - הסכם "ארוך יותר והדוק יותר" - לא תושג. יעד זה, שהציב בתחילת השנה אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה האמריקני, נפקד מההתבטאויות האמריקניות בחצי השני של השנה. ובנוסף, הסכם כזה אינו עומד על הפרק לאור הביטחון העצמי שמפגינה אירן, שנראה שכל הקלפים נמצאים ביד שלה - התקדמות לעבר הסף הגרעיני, עקיפת הסנקציות, תמיכה סינית, התקפות על כוחות אמריקנים במזרח התיכון, שיבוש הפיקוח על תכנית הגרעין ובעיקר הערכת להיטות האמריקנים לחזור להסכם.
לכן, מהזווית הישראלית ניתן למנות ארבע אפשרויות - כולן בעייתיות. הראשונה היא חזרה להסכם מ-2015 – שתועלתו ב-2022 תהיה נמוכה יותר, לנוכח התקדמות היכולת האירנית והתקרבות "שנות השקיעה" המסוכנות שבהסכם זה (שנות פקיעת התוקף של ההסכם), וזאת במחיר של הזרמת עשרות מיליארדים של דולרים למשטר הקיצוני באירן.
האפשרות השנייה היא הסכם על "פחות תמורת פחות" – הקפאת תוכנית הגרעין (לא הסגתה לאחור) תמורת הסרת חלק מהסנקציות. הבעיה היא שאז תישאר התוכנית האירנית קרוב מאוד לסף וכן שה"פחות" האירני יהיה מינימלי בעוד ה"פחות" של המעצמות יהפוך עם הזמן ל"יותר".
החלופה השלישית היא "דשדוש" – משא ומתן מתמשך, רק כדי לא להגיע למשבר שממנו רוצות להימנע ארצות הברית ויתר המעצמות המעורבות במשא ומתן, וגם אירן. אם אירן תמשיך לקדם את תוכנית הגרעין, תוך כדי המשא ומתן ותחצה קווים אדומים (דוגמת העשרת אורניום ל-90 אחוזים או הגעה ל-SQ1 - חומר מועשר ברמה גבוהה המספיק לפצצה ראשונה) – ישראל תתקשה לפעול נגדה.
התרחיש הרביעי הוא תרחיש ה"משבר". במקרה כזה של המשך התקדמות אירנית לפצצה, ישראל תימצא בצומת, בין השלמה עם אירן גרעינית או ניסיון לעצירתה. זוהי בחירה בין שתי חלופות מסוכנות, בעלות משמעויות קשות - דילמת ה"פצצה או הפצצה".
3. התעצמות חיזבאללה וחמאס לא טופלה באופן אפקטיבי ושני הארגונים ממשיכים לבנות יכולות צבאיות מתקדמות על בסיס טכנולוגיות שבעבר היו ברשות ישראל בלבד. בניגוד לפעילות היזומה של חיל האוויר בסוריה במסגרת ה"מב"מ" (מערכה בין מלחמות), שמצליחה לשבש את ההתבססות האירנית בסוריה, ישראל אינה פועלת באופן אקטיבי מול התעצמות החיזבאללה בלבנון ומול חמאס ברצועת עזה.
ההרתעה הישראלית, הפועלת היטב מול חיזבאללה, פועלת גם בכיוון ההפוך: ישראל לא פועלת מול התעצמות חיזבאללה וחמאס, משום שאינה רוצה בהידרדרות למלחמה. ישראל מכורה לשקט בטווח הקצר, וייתכן שתשלם על כך מחיר כבד בטווח הארוך. לוותיקים בינינו, מזכירה התנהלות הזאת את אי-ההתמודדות עם מערך הטילים שהוצב על ידי מצרים בזחילה באזור תעלת סואץ ב-1970 וגבה מחיר כבד מחיל האוויר ומצה"ל במלחמת יום הכיפורים.
פרויקטים של בניין כוח, שמובילים חמאס וחיזבאללה, ובכלל זאת שיפור דיוק מערכות הרקטות והטילים, מערכות כלי טייס לא מאוישים ופריסת מערכות הגנה אווירית – כל אלה יציבו אתגר מבצעי משמעותי לישראל בעימות הבא עימם.
4. קיפאון מוחלט בתהליך המדיני – מדינת ישראל גולשת, בלא שהוחלט על כך רשמית ובמפורש, למצב של מדינה אחת, לא דמוקרטית או לא יהודית. הפלסטינים מצדם ממתינים להתהוות רוב פלסטיני בין הים לירדן. גם אם רצועת עזה תוצא מהחשבון הדמוגרפי, הפלסטינים, שהתייאשו מהסיכוי לקדם את פתרון שתי המדינות, יקדמו את "שיח הזכויות השוות" במדינה אחת. לתפיסת ה"אין פרטנר" הישראלית, הנסמכת על עמדות בלתי-מתפשרות של הרשות הפלסטינית מחד גיסא ומאידך גיסא על הקיצוניות והפעלת וטרור של חמאס, יש בסיס עובדתי מוצק, אך היא אינה מצדיקה חוסר יוזמה מדינית וחשיבה על פתרונות יצירתיים שישפרו את מצבה האסטרטגי של ישראל.
גם אם בזירה הבינלאומית רווחת הבנה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו ניתן לפתרון בעת הזאת ושפתרונו אינו "מפתח לפתרון כל בעיות המזרח התיכון", ולמרות שממשלת ישראל הנוכחית החליטה להקפיא את המצב בזירת הסכסוך (לא לסיפוח, לא למשא ומתן ולא להקפאת התנחלויות) - הבעיה הפלסטינית עלולה להגיע לפתחה של ישראל במלוא עוזה. כך יקרה אם הרשות הפלסטינית תתפרק וביהודה ושומרון יפרוץ גל טרור - המדינות התורמות ייסוגו מתמיכה ברשות, יתחולל סבב עימות נוסף מול חמאס, או יתפתח לחץ בינלאומי לנקוט יוזמה שתחולל פריצת דרך בתהליך המדיני. גם חילופי הנהגה ברשות, ההולכים ומתקרבים, הם תרחיש המחייב היערכות.
5. חולשתה של זירת הפנים הישראלית – ולה שני צדדים. הראשון הוא חוסר הסכמה בקרב הציבור לגבי היעדים ארוכי הטווח של מדינת ישראל: מהם גבולות המדינה, מהם הביטויים הפרקטיים של אופייה היהודי והדמוקרטי, על מה נלחמים בקונצנזוס מלא ובשכנוע פנימי נרחב. פיצול פנימי זה מחליש את ישראל נוכח עימותים עתידיים.
מקור החולשה השני הוא אובדן המשילות ואי-אכיפת החוק במגזרים שונים במדינה, מהנגב והגליל ועד לב השומרון. האתגר הומחש בימי מבצע "שומר החומות", כאשר בערים מעורבות ובדרכי הנגב הופר הסדר, נחסמה התנועה, הוצתו בתים ועסקים וכוחות הביטחון נאלצו להפנות קשב ומשאבים להרגעת הרוחות. אי-מימוש ריבונות המדינה בחלקים נרחבים בנגב וההתעלמות לאורך שנים מהפשיעה הגואה בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל גובים מחיר, ועל כן החזרת החוק והסדר לנגב, ליהודה ושומרון ולגליל, וכן המלחמה בפשיעה החמורה במגזר הערבי הפכו נושא דחוף על סדר היום של הביטחון הלאומי הישראלי.
התרחישים הקיצוניים ביותר: פצצה אירנית, אינתיפאדה והסלמה בצפון - או הכל יחד
באשר ל"תפניות" - תרחישים שהתממשותם מוערכת כבעלת סבירות נמוכה, אך התממשותם, אולי אף ב-2022, תשפיע דרמטית בשל השינוי העמוק שיחוללו במצב. גם אותם יש להביא בחשבון:
1. פריצה אירנית לפצצה גרעינית – על ישראל להניח שתיתכן פריצה אירנית לפצצה, על רקע חולשתה הנתפסת של ארצות הברית ו/או הסטת הקשב של הקהילה הבינלאומית למשברים בזירה הגלובלית - עימות באוקראינה, בים סין הדרומי או מול טאיוואן. הפריצה עלולה להיות גלויה, כפי שעשתה צפון קוריאה ולבוא לידי ביטוי בפרישה מה-NPT (האמנה למניעת תפוצה גרעינית), או להתרחש בחשאי, תוך הפעלת קבוצת נשק והגעה ליכולת גרעינית צבאית לא מוצהרת. על ישראל להיות מוכנה לעצור מהלך כזה, אם הקהילה הבינלאומית בהובלת ארצות הברית לא תעשה זאת, וכמובן לתאם עם ארצות הברית תרחישים ומענים בהקשר זה.
2. הסלמה כתוצאה מהפעילות היזומה בזירה הצפונית - פעילות ישראל, המכוונת לשבש ולמנוע את ההתבססות האירנית בסוריה, כמו גם הפעילות שיעדה למנוע מחיזבאללה להתחמש בטילים מדויקים, מל"טים תוקפים והגנה אווירית, מחייבות פעילות יזומה, שאמנם עלולה להוביל להסלמה.
הסלמה יכולה להסתכם ביום קרב נשלט ומתוחם היטב, אך הניסיון ההיסטורי מוכיח ששליטה בהסלמה היא נושא מורכב ולא פעם הצדדים מגיעים לעימות מלא בלי שהתכוונו לכך. חשוב מאד שהאפשרות להסלמה, שנוהלה היטב בשנים האחרונות, תמשיך להיות שיקול חשוב בתכנון הפעילות המבצעית היזומה.
3. אינתיפאדה שלישית ו/או התפרקות הרשות בדמדומי שלטון אבו מאזן – שנים רבות מזהירים מומחים מהתפרצות של אינתיפאדה שלישית ומהתמוטטות הרשות הפלסטינית בעקבות אובדן האופק המדיני לפלסטינים והנתק בין ההנהגות הישראלית והפלסטינית. עד עתה נמצאו רואי השחורות טועים, בעיקר בזכות מצב כלכלי משופר ביהודה ושומרון וחוסר רצון פלסטיני לשלם את המחירים הגבוהים ששילמה החברה הפלסטינית בשנות האינתיפאדה השנייה.
עם זאת, בזירת הסכסוך קיימים גורמים רבים, בעלי פוטנציאל לערעור המצב ולהסלמה: מאבק על ירושת מחמוד עבאס, צמיחת דור פלסטיני צעיר ומתוסכל שאינו זוכר את מחירי האינתיפאדה השנייה, התרחשות פיגועים קשים שיבצע חמאס, התמוטטות מנגנוני הביטחון של הרשות, השתלטות חמאס על הרשות ופעילות עצמאית של קבוצות מקומיות חמושות.
בנוסף, יכולה להתרחש התפרצות בו זמנית של אירועים אלימים בזירת יהודה ושומרון, בזירת עזה ובישראל גופא. כל אלו יכולים להוביל – לחוד או תוך התלכדות - לאינתיפאדה שלישית על משמעויותיה הביטחוניות, המדיניות והכלכליות הקשות.
4. התנגשות דיפלומטית עם ארצות הברית – הממשל האמריקני עלול לאמץ עמדות הרבה יותר לעומתיות מול ישראל על רקע חילוקי הדעות בנוגע לקשרי ישראל עם סין, המדיניות מול אירן, סוגיית הפגיעה בזכויות אדם וריבוי נפגעים אזרחיים בלחימה מול גורמים פלסטינים, ההתנחלויות ביהודה ושומרון, התנגדות ישראל לפתיחת הקונסוליה האמריקנית בירושלים, היעדר התקדמות למימוש פתרון שתי המדינות, ופעילותן בזירה הבינלאומית של חברות הסייבר ההתקפי.
אלה הן הסוגיות שנמצאות בראש הרשימה העשויה לגרום לארצות הברית לנקוט צעדים קשים נגד ישראל. והיו דברים מעולם. משמעויותיו של מצב שארצות הברית אינה תומכת דיפלומטית בישראל חייב להיות כל הזמן מול עיני מקבלי ההחלטות בתחום הביטחון הלאומי.
5. "מקרה הכול" – התלקחות חזית אחת שתוביל להתלקחות בכל החזיתות. מאז 1973 הצליחה ישראל להגביל את המלחמות שהייתה מעורבת בהן לחזית אחת. גם אם ההסתברות ל"מקרה הכול" נמוכה, על ישראל להיות מוכנה לאפשרות – הרחוקה - ששתי החזיתות שבזירת הצפון, לבנון וסוריה, תתלקחנה בו זמנית, אירן תצטרף למערכה וכך גם חמאס מרצועת עזה, שלוחים אירנים יתקפו את ישראל מעירק ומתימן ויתחוללו הפרות סדר ביהודה ושומרון ועל ידי קבוצות קיצוניות מבין הערבים אזרחי ישראל. מוכנות לתפנית כזאת מחייבת מודיעין איכותי בכל החזיתות, סדר כוחות הולם ובמיוחד תוכנית מערכתית שתכלול סדרי עדיפויות וקדימויות, כמו גם הבנה טובה של ציר הזמן ומנגנוני סיום.
והרי ההמלצות
ממשלת ישראל החדשה, שהוצגה בכנסת ביוני 2021, לא פרסמה מסמך מדיניות בתחום הביטחון הלאומי. קווי היסוד שלה עסקו בעיקר ביציבות שלטונית, בצורך באישור תקציב, בעידוד צמיחה ותעסוקה, בצמצום רגולציה ובקידום מערכות החינוך והבריאות.
משפט קצר וכללי ביותר בקווי היסוד גורס "ביצור הביטחון הלאומי לצד חתירה לשלום". וכשהציג את ממשלתו סקר נפתלי בנט במשפטים קצרים בלבד את האתגרים שבפניה: התקדמות אירן לגרעין, הטרור הפלסטיני, השאיפה להרחיב את מעגל השלום. ואולם, לציבור לא הוצגה תפיסת הביטחון הלאומי הכוללת ולא פורטו יעדיה של ישראל מול כל זירה ומהן הדרכים לממשם.
בארצות הברית נדרש הנשיא להציג לקונגרס ולציבור מסמך מפורט של National Security Strategy. בישראל אין דרישה דומה או מחויבות שלטונית ברוח זו, אך אם היה מסמך כזה, עליו לכלול לפחות את ההמלצות הבאות כליבת המדיניות לשנת 2022 ואף לשנים שלאחריה:
1. חידוש האמון עם ארצות הברית על בסיס ערכים ויעדים אסטרטגיים משותפים. חשוב להגיע להבנות בנושא התחרות בין המעצמות ומקומה של ישראל בתחרות זאת, המעצבת את הזירה הבינלאומית במאה ה-21.
ראוי להגיע להסכמים לגבי שיתוף פעולה טכנולוגי ומדעי ולהסכמי עידוד חדשנות. בלב התיאום האסטרטגי אמור להיות הנושא הדחוף ביותר - "הסכם מקביל" בין ישראל לארצות הברית לגבי עצירת אירן בתחום הגרעיני וגם במישור החתרנות באזור המזרח התיכון. שתי המדינות חולקות יעד אסטרטגי זהה – מניעת אירן מהצטיידות בנשק גרעיני. עבור ישראל זהו יעד עליון, עבור ארצות הברית זה יעד חשוב, אך לא בראש סדר העדיפויות. ועם זאת, חשוב להגיע עם ארצות הברית להסכמות והבנות על האסטרטגיה לעצירת אירן.
בהסכם דו-צדדי זה חיוני שייכללו שבעה סעיפים: מדיניות משותפת למקרה שארצות הברית לא תחזור להסכם הגרעין המקורי מ-2015; מה יעשו שתי המדינות אם ארצות הברית תחזור להסכם, אך לא בתנאים של הסכם "ארוך יותר ומהודק יותר"; ההגדרות המוסכמות למונח "מדינת סף" ו"מדינה גרעינית", ומהו התיל הממעיד שלא תינתן לאירן אפשרות לחצות אותו; מי יפעל וכיצד על מנת לעצור את אירן אם ייכשלו כל האופציות הדיפלומטיות; כיצד למנוע מהסכם גרעין להגביל פעילות מול ההתבססות והחתרנות האירנית באזור; כיצד תחוזק ישראל לקראת עימות אפשרי עם אירן. יעד אסטרטגי חשוב נוסף הוא קידום מערכת הגנה אזורית נגד איומים מאירן ומגורמים ג'האדיסטים, בהובלת ארצות הברית ובשיתוף המדינות הערביות הפרגמטיות וישראל.
2. הכנת אופציה צבאית מול תוכנית הגרעין האירנית – עצירת אירן מהגעה ליכולת גרעינית צבאית היא יעד אסטרטגי בעדיפות עליונה לישראל. קיימים חמישה סוגי מאמצים לעצירת אירן – הסכם (טוב); לחץ דיפלומטי וכלכלי; מערכה חשאית; החלפת משטר ותקיפה קינטית (תקיפה באש). התקיפה הקינטית היא האסטרטגיה המועדפת פחות, אך עליה להיות מוכנה ואמינה, וזאת, משני טעמים עיקריים – בלי אופציה צבאית אמינה, הסיכוי להצלחת אופציה דיפלומטית נמוך; ובהינתן שכל האסטרטגיות האחרות נכשלו, חשוב שתהיה יכולת להחליט ולבצע פגיעה אנושה בתוכנית.
3. אסטרטגיה נגד מערך הטילים המדויקים וההגנה האווירית של חיזבאללה – הטילים המדויקים הם איום אסטרטגי מהמעלה הראשונה. עד היום תפישת המענה הישראלית ל"איום המדויקים" התבססה על הרתעה ועל מערך הגנה אווירית מהטובים העולם.
שתי אסטרטגיות אלו היו יעילות עד כה. אך הימצאו של אמל"ח מדויק בכמויות גדולות בידי האויב הוא פיתוי להנחית על ישראל מכה ראשונה ולנטרל את ההרתעה ואת יכולת ההכרעה שלה. האפשרות לנטרל את רכיבי הכוח החשובים ביותר של ישראל – חיל האוויר, בסיסי אמ"ן, ההגנה האווירית נגד טילים ורקטות ומרכזי הגיוס של צבא היבשה יכולה לעודד האויב למכת פתיחה שיהיה קשה לישראל להתאושש ממנה.
הקבינט המדיני-ביטחוני חייב ללמוד את הנושא ולהבין שמול מספר מסוים של טילים מדויקים - ייתכן שאסטרטגיות הרתעה והגנה (הלגיטימיות מאוד) אינן יעילות יותר ויש להכין מהלכי מנע מקדימים ויזומים. למהלכים התקפיים יזומים סיכוי גבוה לשלול מהאויב את יכולותיו המתקדמות, אך יש בהם גם סיכונים רבים – צבאיים ומדיניים. בנוסף - חשוב שישראל תמשיך להשקיע בפתיחת פער טכנולוגי מול יריביה, תוך יישום יכולות טכנולוגיות ייחודיות מפותחות ומתפתחות: בינה מלאכותית, תקשורת מתקדמת, מחשוב קוונטי, כלים אוטונומיים, ועוד.
4. השבת המשילות והריבונות לשטח ישראל – בעוד החברה הישראלית אינה מצליחה להגיע להסכמה לגבי יעדים לאומיים, גבולותיה ואופייה של המדינה מול שכניה הפלסטינים ואויביה מבחוץ, מתפתח איום על המשילות והריבונות הישראלית בשטחי "הקו הירוק". ממשלה אחראית, ראוי שתיזום תוכנית כוללת להשבת המשילות בנגב, בגליל ובערים מעורבות, לצמצום הפשיעה והאלימות הקטלנית, ולא פחות חשוב – לטיפול בבעיות השורש של התשתיות, התעסוקה, מערכת אכיפת החוק ותחושת השייכות של כל אזרחי המדינה אליה.
5. מאמץ לגבש קונצנזוס פנימי ולמלא את “מצבר הלגיטימציה” - דוד בן גוריון אמר שישראל תתמודד היטב עם האיומים עליה "בזכות כוחה וצדקתה". מאז שהלך לעולמו, לפני כמעט יובל שנים, ישראל חזקה בהרבה מול סביבתה בכל ממד: צבאי, מודיעיני, כלכלי וטכנולוגי. אבל ישראל שרויה בגירעון ניכר במישור הלגיטימציה הבינלאומית שלה וההכרה בעליונותה המוסרית. במידה מסוימת, ישראל היא קורבן של הצלחתה לבנות כוח צבאי חזק ומרתיע. הפער שנפתח מול אויביה הפך אותה מ"דוד" ל"גוליית". על כן, חובה להקדיש תעצומות נפש וחשיבה למיצוב ישראל שוב כצד הצודק בעימות עם הפלסטינים בפרט ועם העולם הערבי–מוסלמי בכלל.
בה בעת, חשוב לפעול להשגת קונצנזוס פנימי על היעד העליון של ישראל – מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה וצודקת. יעד מוסכם זה יאפשר להוביל יוזמות מדיניות וצעדים לעיצוב המציאות שישראל מתקיימת בקרבה. וגם אם תידחה ידנו המושטת לפשרה ולשלום, נוכל למלא שוב את מצבר הלגיטימציה – הפנימית והחיצונית כאחת.
אלוף (במיל) עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר ועמית מחקר בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד