"היו מקללים ויורקים עליי, הביטחון העצמי שלי היה ברצפה - לא אהבתי את איך שאני נראה"

עדן חסון הוא קונטרול פריק וזה לא בגלל שהוא מופיע בפעם הראשונה בקיסריה, הוא הרי מילא אולמות גדולים יותר. פשוט ככה הוא - חייב שהכול ילך בדיוק כמו שהוא רוצה. "אני חייב שהכול ילך טק-טק-טק, מסודר", הוא מודה. "כשאני מופיע במקומות כאלה אני רוצה שהכול יהיה לי נוח. מלא פעמים אומרים עליי שאני דיווה. אני דורש מהמנהל שלי חנן המון וכל דבר שאני מבקש ממנו הוא עושה. השקענו בתאורה הכי טובה, בסטיילינג הכי טוב, ברקדנים הכי טובים ובנגנים הכי טובים - לא נשקיע בוואן?".

"אני לא מגדיר את עצמי כאיזה עשיר, ממש לא", הוא מסביר. "אני מרגיש שאני במקום שאני יכול להרשות לעצמי את רוב מה שאני רוצה. אני זוכר שהחלום שלי היה לקנות בית - קניתי בית. אני זוכר שהחלום שלי היה שיהיה לי רכב שאני אוהב – יש לי רכב שאני אוהב. להתפרנס ממוזיקה – אני מתפרנס ממוזיקה. היום אני מרגיש שאני סופר רלוונטי. השינוי שלי הוא לא משקוף לנראה אלא משקוף לזוהר".

"אני רוצה שהכול יהיה לי נוח. מלא פעמים אומרים עליי שאני דיווה. אני דורש מהמנהל שלי המון וכל דבר שאני מבקש ממנו הוא עושה"

גם הוא לא האמין כמה החיים שלו יהיו זוהרים בגיל 27 בלבד. הבחור הצעיר מפרדס חנה שכתב והלחין שירים באולפן מאולתר שהקים בחדרו, לימד את עצמו לנגן על פסנתר וגיטרה והתדפק על תיבות המייל של זמרים בתקווה שייקחו ממנו שיר - הפך לשחקן ראשי כשהוציא לפני ארבע שנים את "שמישהו יעצור אותי", הסינגל הראשון שלו, ליוטיוב. "עצמתי לרגע עיניים, מצמצתי ובום - היכל מנורה, עשרת אלפים איש", הוא מתאר. "אני לא תופס את זה, זה מטורף".

הוא עלה על גל של הצלחה מטאורית. כל שיר שכתב זכה לאלפי השמעות ומיליוני צפיות. הוא הופיע בהיכל מנורה ובבלומפילד. השבוע עקף אומנים כמו עומר אדם, איתי לוי ואייל גולן כשזכה בתואר זמר השנה של "ישראל בידור". ואם זה לא מספיק, לפסלון שקיבל מאקו"ם בעבור שיר השנה הצטרף השבוע עוד אחד - הפעם עם התואר מלחין השנה.

"אני זוכר שהחלום שלי היה לקנות בית - קניתי בית ויש לי רכב שאני אוהב. להתפרנס ממוזיקה – אני מתפרנס ממוזיקה. היום אני מרגיש שאני סופר רלוונטי"

"הולך בדרך אמיתית ושלמה"

היום הוא כבר שוחה בעולם הזה של המצלמות, הסלפי והמעריצים - עולם שרחוק שנות אור מהסביבה והבית שבהם גדל. הוא הילד השלישי מבין שבעה אחים ואחיות. אבא שלו נהג משאית ואימו סייעת לגננת. "הכנתי קוסקוס עם מפרומות ועוף עם תפוחי אדמה ואפונה", מספרת אימו. "כל יום אני מבשלת, אולי מישהו יבוא. אנחנו משפחה גדולה. יש לי שבעה ילדים וארבעה נכדים, תודה לאל".

עוד לפני שנולד ההורים חזרו בתשובה והבית הפך לדתי, כמעט חרדי. כך הוא גדל עד גיל 18, אז החליט לבחור בדרך אחרת. "בתי הספר היו חרדיים אבל עם הזמן הבנו שזה פחות תואם לקו המשפחתי", אומר עדן. "הבנו שאפשר קצת יותר אוויר ושאפשר שכל אחד יעשה את מה שהוא חושב. זה תמיד בלב שלי, זה בפנים. אני מגיע לפה בחגים ובשבתות, ולפעמים הולך עם אבא שלי לבית הכנסת. ההורים שלי יודעים שהדרך שאני הולך בה היא דרך אמיתית ושלמה".

בשלב מסוים הוריד עדן את הכיפה מהראש. "זה כואב", מודה אביו. "אם אני מגדל אותם בחממה של דתיות, שהרגשתי שזה טוב ושזה כיף לי, ופתאום הולכים ונוטשים - בטח שזה כואב. אבל אני לא יכול להקיף אותם כי אחר כך הוא יברח בקפיצות גדולות יותר. תמיד אנחנו מדברים על זה. הוא אומר לי: 'אבא, אני בדרך שלי ויש לי קשרים עם בורא עולם, אני יודע מה אני עושה'.

"עצמתי לרגע עיניים, מצמצתי ובום - היכל מנורה, עשרת אלפים איש. אני לא תופס את זה, זה מטורף".

"רבאק, מה רוצים ממני?"

אבל היה עוד משהו שעבר על עדן - משהו שההורים לא ידעו. לפני חצי שנה הוא הוציא את השיר "גדל לי קצת זקן" ובו חשף באומץ את ימי הנערות בבית הספר הדתי, הבריונות שעבר והחרם החברתי. "הייתי ילד ששומר את הדברים הרעים לעצמו", הוא משתף. "הייתי נורא נחבא ולא עונה. רק אם היו מדברים אליי הייתי עונה. כל התלמידים היו מקללים. מצאתי את עצמי בסיטואציה של 'רבאק, מה רוצים ממני?'. מי שעולה להסעה והוא לא מהחבורה – בוא נירק עליו. היו יורקים עליי, כאלה שטויות".

"זה היה נורא ואיום", הוא מתאר. "הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. לא אהבתי את איך שאני נראה. הזקן הגיע בדיוק בשלב שבו חל שינוי אולי גם באופי, אבל גם במראה החיצוני. הפנים שלי קיבלו פרופורציות. אני מרגיש שהזקן שלי הוא המגננה שלי, ברמה הזאת. הזקן שלי הוא השיער של שמשון. נותן לי את המוזה, את הביטחון – את הכול".

זה לא עזב אותו שנים. גם כשהקריירה הייתה בנסיקה, גם כשעלה על הבמות הכי גדולות – מכל הופעה היה חוזר לדירתו הריקה בפחד ובחרדה, בטוח שלא סיפק את הסחורה, שלא מגיע לו להיות המותג עדן חסון.

"הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. לא אהבתי את איך שאני נראה. הזקן הגיע בדיוק בשלב שבו חל שינוי אולי גם באופי, אבל גם במראה החיצוני"

"לא הבנתי מה זה חרדות", הוא מודה. "פעם אחת סיפרתי לשרית, המנהלת שלי, שקשה לי לנשום. למה אין אוויר? אז מהפחד הייתי נכנס לראות אם הבית שלי מסודר, אם מצב החשבון טוב, אם ההורים שלי בסדר. הלכתי לטיפול פסיכולוגי והבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי. הייתי בטוח שהיו לי מלא בעיות והפסיכולוגית שלי גרמה לי להבין: 'עדן, אין בך שום בעיה. הכול בסדר. גם העולם לא דפוק, אף אחד לא דפוק. מה שקורה הוא שיש עננים בשמיים שמסתירים לך את הכחול שלמעלה".

כן, גם אם הוא קצת דיווה או קצת מפונק - לא אכפת לו. הוא כבר לא עדן המופנם או עדן המרצה. האוויר נכנס עמוק-עמוק לריאות, כמו גם אהבת הקהל ומחיאות הכפיים. "במשך השנים אני על הסקאלה שבין המאושר לבין ההיפך המוחלט", הוא אומר. "היום אני ממוקם במקום שאם היה לי כפתור שאני יכול ללחוץ עליו ולהשאיר את זה בדיוק ככה - הייתי לוחץ. הכול טוב. לא רוצה למכור עוד יותר כרטיסים ממה שאני מוכר עכשיו כי ברוך השם אני מפוצץ כל מקום אפשרי. לא רוצה שהצפיות שלי יהיו יותר גבוהות. לא רוצה. בא לי ככה, אל תגעו לי בזה".