הייתה תקופה, לא כל כך מזמן, שנהיגה בכבישי המרכז דמתה לסוג של הימור מתמיד. תושבי האזור שאלו את עצמם בכל יום האם הנסיעה לעבודה או החזרה ממנה תעבור באופן "חלק", ותכלול רק את העומסים האין-סופיים הרגילים, או שלמזלם הרע הם ייתקעו במשך שעות בפקק בציר ראשי שנחסם חדשות לבקרים בשל אחת המחאות ששטפו את הארץ. בין אם אלה נכים שדרשו את העלאת הקצבאות, נשים שזעקו נגד האלימות במשפחה, יוצאי אתיופיה שהפגינו על יחס המשטרה לצעירי הקהילה, או להט"בים שקראו לשוויון זכויות – משתמשי הדרך בגוש דן הפכו לקורבנות הקבועים.
אך בשנתיים האחרונות נראה כי המאבקים החברתיים שככו מעט, ומלבד ההפגנות נגד שלטון נתניהו בבלפור ובצמתים, ולאחרונה גם חסימות התנועה המחודשות של הנכים, לא נראו ברחובות גלי מחאה גדולים. חזרנו למובילי המחאות כדי לברר איתם מה השתנה בעקבותיהן והאם הן פסקו מאחר שהבעיות שאותן הציפו נפתרו או שהציבור שעמד מאחוריהן פשוט התעייף והתייאש?
לציבור הרחב נדמה כי מחאת הקהילה הגאה ב-2018 פרצה באופן ספונטני ומפתיע, אך למעשה היא תוכננה בקפידה זמן רב מראש ורק חיכתה לשעת כושר כדי להתפרץ. היוזמה להוביל בפעם הראשונה בישראל שביתה של אנשים שעובדים במקצועות ובמקומות שונים, שלא כחלק ממאבק לשיפור תנאי השכר או ההעסקה שלהם, אלא למען מטרה חברתית - שכבה במגירה במשך חודשים.
כשחוק הפונדקאות המפלה עבר בכנסת ב-18 ביולי, הבינה חן אריאלי, יו"ר האגודה למען הלהט"ב, שהשטח בוער, וזה הזמן להוציא לפועל את הרעיון הנועז. התוצאה הייתה מחאה חסרת תקדים, בתמיכה של מאות גופים פרטיים וציבוריים, שאפשרו לעובדיהם לשבות למען קידום זכויות הקהילה הגאה במשך יום שלם ללא ניכוי משכרם, והגיעה לשיאה בערב בהפגנת ענק של עשרות אלפים בכיכר רבין.
שלוש שנים אחרי, אריאלי טוענת שהמחאה שהובילה חוללה שינוי משמעותי. "לאורך כל השנים ביקשנו מהחברה הישראלית קבלה, הכלה והבנה ואני חושבת שהייתה פה איזושהי נקודת מפנה, שהבנו שיש לנו כוח אלקטורלי וכלכלי לעמוד ולדרוש את הזכויות שלנו. יותר מ-300 חברות שתמכו בשביתה שלנו זו אמירה עצומה במאבק הגאה בישראל. בארבע מערכות הבחירות האחרונות באו אלינו לבקש את קולה של הקהילה ורשימת הדרישות שהנחנו ב-2018 מצאה את מקומה במצעים של המפלגות".
אריאלי רואה בהצלחה של המחאה מעין קריאת כיוון גם למאבקים חברתיים נוספים שהתעוררו בעקבותיה. "הצתנו מחדש תקווה שאומרת שלכוח אזרחי יש משמעות, שכדאי לצאת לרחובות וניתן לשנות את סדר היום הציבורי. לדעתי יש לזה קשר ישיר גם למחאת בלפור ולזה שהממשלה נפלה".
הממשלה החדשה הפיחה תקווה בקהילה הגאה שתוכל למצוא בה אוזן קשבת לסוגיות שהיא מעוניינת להוביל. "אנחנו מבינים שזו קואליציה שיהיה בה מורכב לקדם חקיקה, אבל יש לנו הרבה שותפים עם מחויבות עמוקה לנושא. אנחנו כבר רואים את המשמעות שיש לעובדה שבראש משרד הבריאות מכהן שר שהוא הומו מוצהר ואת הרגישות מצד השותפים שלנו במשרד לביטחון הפנים. יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות באמצעות עמדות המפתח".
כארבעה חודשים וחצי אחרי שביתת הקהילה הגאה, ובהשראתה, הובילו שלוש צעירות יוזמה דומה, במחאה על ריבוי מקרי הרצח של נשים באותה תקופה. איוונט שפתחו בפייסבוק בשם "אני אישה אני שובתת" צבר תאוצה ובמהרה חברות רבות ואף עשרות רשויות מקומיות הודיעו כי יאפשרו לעובדיהן לשבות ביום המחאה ב-4 בדצמבר 2018. במהלך אותו היום התקיימו מאות הפגנות ברחבי הארץ בהשתתפות עשרות אלפי נשים וגברים, וגם הוא הסתיים בעצרת גדולה בכיכר רבין.
על אף הצלחתה הגדולה, נראה כי המחאה לא הצליחה לשנות את המציאות בשטח, שכן רק מתחילת השנה הנוכחית נרצחו 18 נשים בישראל. היוזמות, דרור שדות, סתיו ארנון ורותי קליין, מציינות בכל זאת את השפעתה החיובית.
"כשיצאנו למחאה ב-2018 היו באותה השנה 24 נרצחות שאף אחד לא דיבר עליהן. המסרים שניסינו להעביר נטמעו בשיח התקשורתי והציבורי ועכשיו כשאישה נרצחת זה לא עובר בשתיקה, אלא פותח מהדורות. זה מקבל מקום גם בפוליטיקה ונכנס להסכמים הקואליציוניים".
אחת מהדרישות העיקריות של המחאה, שלא הוגשמה במלואה, הייתה הקצאת יותר תקציבים לטובת המאבק בתופעת האלימות נגד נשים. עד כה הועברו פחות ממחצית מ-250 מיליון השקלים שהובטחו לטיפול בנושא. "זו בעיקר תעודת עניות לפוליטיקאים", אומרות השלוש. "זו תוכנית שהממשלה בנתה, אישרה ולא תקצבה. עם זאת, המחאה וההדהוד הציבורי והתקשורתי זירזו את התהליכים האלה, אומנם מעט מדי ומאוחר מדי, והדרך לא נגמרה".
גם שדות, ארנון וקליין מקוות שהממשלה החדשה תוביל לשינויים המיוחלים שהן מנסות לקדם בשנים האחרונות. "הגיע כבר הזמן לשים את הצרכים ואת האינטרסים של נשים בראש סדר העדיפויות ואנחנו מאוד מצפות לראות מעשים ולא רק סיסמאות. התוכנית שנכתבה היא טובה ונותנת מענה עמוק והוליסטי לבעיה, אבל נשים ממשיכות להירצח בזמן שהכסף תקוע".
מחאות בישראל ככלל אינן אלימות. אפילו במחאה החברתית ב-2011, שהתקיימה במקביל להפגנות דומות וכוחניות בעולם, האירועים הקיצוניים ביותר היו ניפוץ כמה שמשות של בנקים, וגם על כך הייתה ביקורת רבה. מחאת האפודים הצהובים שניסו לייבא לישראל מפריז, שם היא הסתיימה בעשרות פצועים בכל הפגנה, נגמרה פה בקול ענות חלושה ללא כל עימותים עם המשטרה. אך יש מחאה אחת שבכל זאת התנהלה באופן שונה.
בעקבות מותו של סלומון טקה, צעיר ממוצא אתיופי שנהרג כתוצאה מירי של קצין משטרה, פרצו בתחילת יולי 2019 הפגנות בהשתתפות אלפים מבני העדה שחסמו צירים ברחבי הארץ. מעטים אף יידו בקבוקי תבערה, אבנים ובקבוקים, שרפו צמיגים וגרמו נזק לרכוש. המחאה נמשכה במשך ימים, עד שדעכה, אך הדיה לא שככו במהרה.
"זו הייתה מחאה אגרסיבית, שכבר לא סבלה יותר שמקימים ועדות לצמצום נזקים וניהול משברים במקום לפתור את הבעיה האמיתית", אומר עו"ד אליאס אינברם, ממובילי המאבק. "אנשים הלכו בתחושה שסתם יכול לבוא שוטר, לפתוח לך תיק ולעצור לך את החיים. וזה עוד במקרה שאתה נשאר בחיים. מה שכואב בעיקר לוותיקים שבינינו, שעלו במבצעי משה ושלמה, זה שעשינו את כל המסע לארץ ישראל בהמון אהבה ואז מישהו מהעם שלך שולף עליך אקדח. זו האכזבה".
למרות הביקורת הציבורית שגררו אירועי האלימות שהמחאה כללה, אינברם חושב שהיא הניבה פירות. "חל שיפור בערנות של השוטרים ומסתמנת בלימה במגמה של פתיחת תיקים ומעצרי שווא. גם ועדת פלמור הועילה בעיקר בחלק של ההנכחה של הקהילה בשוק הפרטי, במגזר הציבורי ובתקשורת. כשאזרח רואה יוצא אתיופיה בקופת חולים, בבנק או על מסך הטלוויזיה - זה תהליך חברתי וחינוכי שבאמצעותו מתמודדים עם הגזענות".
בקיץ 2019 פרצה בישראל מחאה נוספת, שכללה מפגינים, ובעיקר מפגינות, מהסוג שלא נוטה לצאת לרחובות בדרך כלל. מדובר במאבק של אימהות שהזדעזעו בעקבות שורה של מקרי אלימות שנחשפו בפעוטונים שאליהם הן שולחות את ילדיהם. ב-7 ביולי, שעות לאחר הגשת כתב אישום נגד הגננת המתעללת כרמל מעודה, שהתעללה קשות בפעוטות בגן שניהלה בראש העין, יצאו אלפי הורים להפגין בעשרות מוקדים ברחבי הארץ, בדרישה להגברת הפיקוח של המדינה על המסגרות הפרטיות לגיל הרך.
בשנתיים שעברו מאז חלו שינויים משמעותיים בתחום, כשבין היתר נכנסו לתוקף חוקי הפיקוח והמצלמות, שמסדירים את הרגולציה בתחום הפרוץ, וכן הוחלט כי האחריות על המעונות לגיל הרך תעבור למשרד החינוך. עם זאת, מפעם לפעם עדיין נחשפים מקרי התעללות בפעוטונים, וקשה לומר שהתופעה מוגרה.
"התחושה היא שמאז המחאה כל המקרים התחילו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם", אומרת מור דקל, יו"ר העמותה למען הילד בגיל הרך ומיוזמות המחאה. "זה לא אומר שהתופעה התגברה, אלא שההורים הרבה יותר מודעים וערניים. נוצר אי אמון ענק בין ההורים למסגרות, שזה משהו שבעיניי חובה לטפל בו. אי אפשר להסתכל על כלל המטפלים והמטפלות בפעוטות עד גיל שלוש כעבריינים בפוטנציה. אנחנו חייבים לצאת מנקודת הנחה שיש מסגרות טובות ויש נשות ואנשי מקצוע מדהימים שבאמת עושים את העבודה כמו שצריך".
למרות השיפורים המבורכים, דקל מצביעה על מספר כשלים שנותרו. "אין מספיק הסברה - הורים עדיין לא מכירים את התקנות והחוקים ולא יודעים מה הם צריכים לבדוק כשרושמים את הילד למעון. באותה נשימה גם המון מסגרות לא מבינות מה ההכשרה שהן מחויבות לעבור ומה אמור להיות בשטח. בעיה נוספת היא שכל החוקים והרגולציות תקפים רק למסגרות משבעה ילדים ומעלה. צריכה להיות הסדרה לכל מי שמטפל בפעוטות".
המחאה הוותיקה ביותר היא גם היחידה שעדיין נראית בשטח ובשבועות האחרונים כללה חסימות כבישים ורכבות. מדובר במאבק הנכים, שעל אף מספר המשתתפים המזערי בו, שעומד על כ-15 איש בממוצע, מצליח לשבש את התנועה בצירים מרכזיים כל אימת שפעיליו מחליטים לחסום אותם באמצעות כיסאות הגלגלים שלהם. במקרה שלהם – החולשה היא כוח, מאחר שהמשטרה נמנעת מלפנותם באלימות שתצטייר בצורה קשה בציבור.
שיא המאבק היה דווקא בקיץ 2017, אז הנכים יצאו באופן יום-יומי להפגנות ושיתקו במשך שעות רבות את התנועה בכבישים ראשיים. מטרתם המוצהרת הייתה העלאת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום, שעומד על 5,300 שקלים. לאחר חודשים של מחאות, הכנסת אישרה חוק להגדלת הקצבאות לסכום צנוע הרבה יותר של 3,700 שקלים, אך בשל הפלונטר הפוליטי הדבר התעכב. התקווה של הנכים היא שעם העברת התקציב בקריאה שנייה ושלישית הצפויה בנובמבר – הם יזכו לקבל את שהובטח להם.
"במשך 16 שנה לא זז כלום, כי הנכים ישבו בשקט", אומר מנהיג ארגון "הנכים הופכים לפנתרים", אייל כהן. "עכשיו בקורונה מצב הנכים הקשים גרוע מאוד. למי שמחזיק מטפל יש בעיה - אם הוא יוצא לחופש הנכה בסיכון. מצד שני כל יום חופש שהוא לא מקבל עולה למטופל 200 שקלים נוספים, שמצטברים ל-800 שקל בחודש".
כהן מביע אופטימיות מסויגת באשר להבטחות הממשלה באשר לתקציב הקרוב. "אני כבר ארבע שנים בתוך הסיפור הזה ולמדתי שאי אפשר להאמין לאף אחד, גם כשמבטיחים לך. אם אני חייב למדינה כסף יעקלו לי את החשבון ויעצרו אותי. כשהמדינה חייבת לי – יש זמן. אנחנו דורשים את מה שהוחלט ב-2018. אם הממשלה לא יכולה לעמוד בהסכם שעבר בחוק, אז איך אני יכול להאמין להם?".