כלכלת מלחמה היא רכיב מרכזי בכל עימות, ובמידה רבה תקבע מי המנצח. ובכל זאת לא מעניקים לה מקום מרכזי מספיק בתכנון המערכה. חשיבותה בולטת במיוחד עכשיו – בעקבות המלחמה באוקראינה.
הלחימה באירופה מעלה שאלה כבדה: האם המערב עדיין יכול לספק לעצמו את הארסנל שיבטיח את שרידותן של דמוקרטיות? השאלה החשובה הזאת לא נידונה מספיק בישראל, שתלויה באספקת נשק מאמריקה ובייצור עצמי מוגבל.
עידן הלוחמה התעשייתית עדיין כאן, אנחנו רואים זאת היטב במערכה באוקראינה. הצריכה המסיבית של ציוד, כלי רכב ותחמושת מצריכה בסיס תעשייתי בקנה מידה גדול לאספקה מחודשת של אמצעי לחימה. רוסיה שלחה למלחמה באוקראינה יותר מ-200 אלף חיילים, אוקראינה הציבה מולם 250 אלף. המאמץ לחמש את הצבאות הללו, להאכיל אותם ולספק להם ציוד הוא משימה עצומה שמשפיעה על היכולת לנצח במלחמה.
המלחמה באוקראינה – סיקור נרחב ב-N12:
- מלחמת רוסיה-אוקראינה – תמונת מצב מתעדכנת
- הישג לרוסיה: צבא אוקראינה נסוג מסברודונייצק
- ארצות הברית תספק לאוקראינה מערכת הגנת טילים מתקדמת
- מה שנשאר מאוקראינה ואזרחיה אחרי 4 חודשי מלחמה
התמונה המבצעית שעולה משדה הקרב באוקראינה חייבת להדליק נורות אזהרה במדינות המערב וגם בישראל. בשנים האחרונות הקטינו מרבית מדינות המערב את היכולת התעשייתית הצבאית. אסטרטגיה זו הסתמכה על הנחות שגויות לגבי עתיד המלחמה, והושפעה הן מהתרבות הבירוקרטית בממשלות המערב והן מהמורשת של סכסוכים בעצימות נמוכה.
נכון לעכשיו, ייתכן שלמערב אין היכולת התעשייתית להילחם במלחמה בקנה מידה גדול. אם ממשלת ארצות הברית מתכננת להפוך שוב לספקית האמל"ח של הדמוקרטיות ברחבי העולם, אזי יש לבחון מחדש את היכולות הקיימות של הבסיס הצבאי-תעשייתי של ארצות הברית ואת הנחות היסוד שהניעו את התפתחותו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מפגרים אחרי סין
המנצח במלחמה ממושכת ייקבע לפי הצד שברשותו הבסיס התעשייתי החזק ביותר. כדי להשיג עליונות צבאית במלחמה ממושכת, מדינה חייבת להיות בעלת יכולת ייצור וגם לייצר כמויות אדירות של תחמושת, או שיהיו לה תעשיות אחרות שניתן להמיר במהירות לייצור תחמושת. למרבה הצער, נראה שלמערב כבר אין היכולת לייצר. אירופה צמצמה מאוד את יכולות הפיתוח והייצור הצבאי שלה ונתונה במשבר עמוק. הצבאות שלה מיושנים, פרויקטים גדולים בתחום הטילים והמטוסים המתקדמים, כמו מטוסי חמקן, כלי טיס לא מאוישים וטילים היפר-סוניים מפגרים הרחק מאחור, אחרי סין למשל.
ארצות הברית הקטינה בשנים האחרונות את מלאי התחמושת הארטילרית שלה ב-50%. והיא לא המדינה היחידה שמתמודדת עם הצורך להצטייד מחדש. במשחק מלחמה שנערך לאחרונה בהשתתפות כוחות ארצות הברית, בריטניה וצרפת, מיצו כוחות בריטניה את המאגרים הלאומיים של תחמושת קריטית לאחר שמונה ימים בלבד.
לא מדובר רק בארטילריה: ארצות הברית שלחה 7,000 טילי ג'אוולין לאוקראינה – בערך שליש מהמלאי שלה. לוקהיד מרטין מייצרת כ-200 טילים בשנה, כשאוקראינה טוענת שירתה 500 טילים נגד טנקים מדי יום.
ההוצאה של טילי שיוט וטילים בליסטיים גדולה אף יותר. הרוסים ירו בין 1,100 ל-2,100 טילים. ארצות הברית רוכשת כיום כ-200 טילי שיוט מדי שנה, כלומר בשלושה חודשי לחימה שרפה רוסיה שרפה פי ארבעה מייצור הטילים השנתי של ארצות הברית.
אורך נשימה צבאי
ומה קורה בישראל? תרגיל המלחמה הגדול שקיים צה"ל בחודש האחרון נמשך ארבעה שבועות ודימה מלחמה רב-זירתית. מלחמה כזו מצריכה מלאי עצום של טילי יירוט "טמיר" בעבור כיפת ברזל, פצצות חכמות ומדויקות, טילים רקטות ופגזי ארטילריה.
אז נכון שבתעשיות הביטחוניות פתחו עוד קווי ייצור ואת חלקם העתיקו לארצות הברית כדי שצה"ל יוכל לקנות אמל"ח בכספי סיוע, אבל האם יהיה לצבא די אורך נשימה לפעול חודש רצוף בלחימה בלי להתחיל לצמצם את התקיפות שלו, ובעיקר לא לצמצם ולהיאלץ לתעדף את האזורים שעליהם תגן כיפת ברזל?
הנחת המפתח הראשונה לגבי עתיד הלחימה היא שנשק מונחה מדויק יצמצם את צריכת התחמושת הכוללת בשל העובדה שפצצה או טיל מדויקים מצריכים פגיעה אחת כדי להשמיד את המטרה. המלחמה באוקראינה קוראת תיגר על ההנחה הזו. מערכות אש "טיפשות" השיגו דיוק מספיק ללא הנחיה מדויקת – ועדיין צריכת התחמושת הכוללת היא עצומה. זאת אף על פי שהדיגיטציה של מערכות הנשק, בשילוב עם ריבוי עצום של מל"טים, מאפשרת מיקום גיאוגרפי ומיקוד עם דיוק מוגבר בכל תקיפה.
ההנחה המכריעה השנייה היא שניתן להפעיל ולכבות את התעשיות הביטחוניות כרצוננו. צורת חשיבה זו יובאה מהמגזר העסקי והתפשטה לתעשיות הביטחוניות, בעיקר בארצות הברית ובאירופה. במגזר האזרחי, לקוחות יכולים להגדיל או להקטין את ההזמנות שלהם. למרבה הצער, זה לא פועל ברכש צבאי. יש רק לקוח אחד בארצות הברית לפגזי ארטילריה – הצבא. ברגע שההזמנות פוחתות, היצרן חייב לסגור קווי ייצור כדי לצמצם עלויות ולהישאר בעסק.
ועוד רכיב אחד נכנס למשוואה – המונופול של סין על מחצבים נדירים הופך לאתגר מבחינת יצרניות הנשק והאלקטרוניקה. ישראל תצטרך לשמר לעצמה יכולת פיתוח וייצור לפחות בכמה תחומים קריטיים ולא תוכל לסמוך על אף אחד אחר. כך בתחום החלל – פיתוח, ייצור ושיגור של לוויינים; בתחום האב"ך; ובמערכות נשק מתקדמות וקווי ייצור של תחמושת קלה – גם אם זה עולה כסף, יש לשמר קווים ולשמר מהנדסים ובעלי ידע ייחודי.
המלחמה תוכרע על ידי לוגיסטיקה
המלחמה באוקראינה מוכיחה שהכרעה מושגת על ידי לוגיסטיקה וכמויות מלאי. המתקפה של רוסיה צורכת תחמושת בשיעורים העולים באופן ניכר על התחזיות ועל כושר ייצור התחמושת של ארצות הברית. כדי שארצות הברית תפעל כארסנל של הדמוקרטיה בהגנה על אוקראינה, חייבת להיות לה הסתכלות חדשה על האופן ועל קנה המידה שבהם היא מארגנת את הבסיס התעשייתי שלה. מצב זה קריטי במיוחד מכיוון שמאחורי הפלישה הרוסית עומדת בירת הייצור העולמית – סין.
בעוד ארצות הברית מתחילה לבזבז יותר ויותר ממלאי התחמושת שלה כדי לשמור על אוקראינה במלחמה, סין עדיין לא סיפקה סיוע צבאי של ממש לרוסיה, והיא כבר הזדרזה להציע את מרכולתה למוסקווה. על המערב להניח שסין לא תאפשר להביס את רוסיה בשל מחסור בתחמושת. אם התחרות בין אוטוקרטיות לדמוקרטיות באמת נכנסה לשלב צבאי, אז הדמוקרטיה חייבת תחילה לשפר באופן קיצוני את גישתה לייצור תחמושת ולאמצעי לחימה בזמן מלחמה. וזה לקח חשוב גם לישראל – מדינה קטנה ביכולות הייצור שלה שמתמודדת מול התחמשות המדינות והארגונים סביבה בנשק ששוחק את יתרון האיכות של צה"ל.