"אני זוכרת הכול. איך שהתחילה החשכה ארזנו מה שאפשר לקחת והתחלנו לצעוד לכיוון ירושלים, ככה חשבתי באותו רגע - ממש הולכים לכיוון ירושלים. מי חשב בכלל שאנחנו צועדים לכיוון סודן. אני צעדתי כל המסע ברגל, המסע היה קשה ומפרך". כשהמסע הארוך לכיוון סודן החל, ענבל צ'קול הייתה בסך הכול בת 6. אבל היא זוכרת הכול כאילו זה קרה רק אתמול - השודדים בדרך, הנעליים שנקרעו מהאדמה הסלעית ובקושי החזיקו מסע של כמה ימים. אותה אדמה סלעית פצעה לאחר מכן את הרגליים הרכות שלה שדיממו בדרך. היא זוכרת גם את אחותה הקטנה ברצ'קו, שמתה לה מול העיניים במחנה הפליטים, ואת הפעם האחרונה שראתה את אחיה הקטן גודאדאו עוד כשאימה נשאה אותו על כתפיה
השמועה ותחילת המסע
ההכרזה על הסכם נורמליזציה בין ישראל לסודן החזירה את ענבל כמעט 40 שנה לאחור. לילה אחד כינס אביה את כל המשפחה ואמר להם לארוז רק דברים בסיסיים: "אנחנו יוצאים לירוסלם-ירושלים". צ'קול אומרת שההתרגשות הייתה עצומה: "אני הייתי בטוחה שתוך זמן קצר מגיעים לירושלים". אבל המסע הזה ארך כמעט חודשיים, והיא נאלצה להתמודד עם מראות וחוויות שלא נשכחו ממוחה של הילדה בת ה-6 עד היום.
כמו אש בשדה קוצים פשטה השמועה כי הדרך לירושלים עוברת דרך מחנות הפליטים שבסודן. בני העדה שעבדו מטעם המוסד דאגו "להשתיל" באוזני מנהיגי העדה שבכפרים היהודים כי עליהם לעזוב מיד את הכפרים ולהגיע לגבול סודן. וכך יצאה צ'קול למסע עם ההורים וחמישה אחים, שהצטרפו אל בני המשפחה המורחבת שמנתה כ-40 נפשות. לא כולם ישרדו את המסע ויגיעו אל ירושלים.
את זוכרת את כל המסע?
"בטח, זה חרוט לי בראש, פשוט אי אפשר לשכוח. זה משהו שמלווה אותי כל חיי". והיא אכן זוכרת הכול בפרטי פרטים: כשהיא מתחילה לספר מה ראתה שם, מצמרר לשמוע מה עברה הילדה הקטנה באותם ימים.
"פתאום באמצע המסע שמענו יריות לעברנו", היא מספרת. "הרבה יריות. כנופיית שודדים הפתיעה אותנו. עמדו מולנו עם נשקים וצעקו עלינו 'כולם לשכב! ידיים על הראש!'. כשהנשקים שלהם מכוונים לראשים שלנו אמרו לנו 'תביאו את כל הכסף עכשיו או שאנחנו הורגים את כולם', וקיללו אותנו בכינוי גנאי שמופנים כלפי יהודים. אחר כך לקחו כמה בני ערובה ואמרו 'או שאתם מביאים את הכסף או שאנחנו יורים בהם כאן מול עיניכם'".
ומה הרגישה אותה ילדה קטנה ברגעי האימה? "ברגעים אלה אני כן מבינה שהחיים שלי בסכנה. אני גם מבינה שאסור לי לבכות או לצעוק. לקחו את מעט הכסף שהיה לנו. אלה היו רגעים ממש מבהילים. מרוב הבהלה אנשים התפזרו לכל עבר ואז גילינו שאבא שלי ואחותי הקטנה לא איתנו. כולם התחילו לצעוק את השמות שלהם, לצרוח את השמות. אף אחד לא ענה".
"מורי הדרך שהובילו אותנו אמרו 'לא לצעוק, יבואו עוד שודדים'. הם אמרו שהם יילכו לחפש אותם, הייתי בטוחה שהשודדים ירו באבא שלי ובאחותי הקטנה. ראיתי שכל המשפחה בכתה, כי גם כולם היו בטוחים שירו בהם, אבל אני התחלתי להרגיע את כולם: אמרתי להם 'למה אתם בוכים? אנחנו מגיעים מחר לירושלים'. רק אחרי יומיים מצאו את אבא שלי ואת אחותי ועוד כמה אנשים מהמשפחה שהתפזרו ברגע ששמעו את היריות, ואז אמרתי לכולם 'אמרתי לכם שהכול בסדר איתם, אתם רואים'".
"הייתי בטוחה שהשודדים ירו באבא שלי ובאחותי הקטנה. ראיתי שכל המשפחה בכתה אבל אני התחלתי להרגיע את כולם"
ענבל צ'קול
וכך צעדו צ'קול ובני משפחתה כמעט חודש וחצי ברגל. בימים הסתתרו ובלילות צעדו עד שהגיעו לגבול סודן. ושם בגבול, הראשונים שפגשו בהם היו חיילי משמר הגבול הסודני. צ'קול נזכרת שהחיילים ממש היו אכזרים כלפי יהודי אתיופיה: "אני זוכרת שחייל סודני הרים אותי בכוח, ניער אותי, טלטל אותי ואחר כך הטיח אותי בחוזקה על הרצפה. אימא שלי סיפרה לי לאחר מכן שהם עשו ככה לכל הילדים - כי האימהות החביאו את הכסף בבגדים של הילדים". אבל זה לא נגמר בכך: בעוד שאת הילדים 'רק' טילטלו והטיחו, החיילים הסודנים נהגו באלימות קשה כלפי הגברים. צ'קול מצהירה שלעולם לא תשכח את המחזה המחריד שראתה - מה עשו אותם החיילים לגברים שבקבוצה.
"בהתחלה חקרו אותם אחד אחרי השני, חקירות שלוו בצעקות. אחר כך הפשיטו את כולם מבגדיהם, העמידו אותם בשורה והצליפו בהם בשוט מול נשותיהם וילדיהם. שמעתי בכי זועק של גברים". אחרי כל הייסורים הללו, העמיסו את כל היהודים על משאיות של בהמות - ולקחו אותם למחנות הפליטים.
מחנות המוות: "האחות רצתה סוכר - ונפטרה"
צ'קול בת ה-6 הגיעה יחד עם חמישה אחים וההורים שלה למחנה פליטים שנקרא וואדילו. "אף אחד לא חיכה לנו או קיבל אותנו שם. אני זוכרת רק שחילקו לנו אוהלים, אוהל לכל משפחה, וזהו". היא מתארת את המחנה הזה "מחנה המוות" ונזכרת: "הדבר הראשון שאתה רואה במחנה הזה הוא ערימה של גופות בכל מקום ובכל פינה. אתה רואה אנשים חולים, ילדים שנראים כמו שלד שבוכים כל הזמן מצמא ומרעב. מבוגרים שיושבים ללא מעש. אימא שלי אמרה לי לא לספר לאף אחד שאנחנו יהודים. אם אנשים שואלים אותך 'מי אתם' תגידי להם שברחנו מאתיופיה לסודן בגלל הבצורת".
צ'קול לא זוכרת במדוייק כמה זמן היא ומשפחתה שהו במחנות הפליטים עד שעלו לארץ, אבל מבחינתה זה נראה והרגיש כמו נצח. המשפחה התמודדה עם קשיים רבים במחנה, כמו יתר המשפחות היהודיות. המוות היה נוכח שם בכל פינה ובכל מקום: מוות מרעב, מוות ממחלות, מוות על רקע היותם יהודים.
"הדבר הראשון שאתה רואה במחנה הוא ערימה של גופות בכל מקום ובכל פינה. ילדים שנראים כמו שלד שבוכים כל הזמן מצמא ומרעב"
ענבל צ'קול
"לילה אחד ברצ'קו אחותי הקטנה לא הפסיקה לבכות, מהבכי שלה כל המשפחה התעוררה. היא כל הזמן ביקשה סוכר. היא אמרה 'אימא אני רוצה סוכר' וכמובן שלא היה לנו מאיפה להביא לה סוכר". בשלב הזה של הריאיון, שמתקיים דרך הטלפון, קולה של ענבל החל להשתנק. אחרי שתיקה ארוכה היא החלה לספר בבכי מה קרה לאחותה הקטנה.
"אחרי שכל הלילה ברצ'קו יללה וביקשה סוכר, למחרת על הבוקר היא עצמה את עיניה ונפטרה בזרועות אימא שלי. אחר כך לקחו את גופתה. אני זוכרת את עצמי יושבת בפתח האוהל ורואה איך לוקחים את גופתה של אחותי הקטנה עטופה בסדין. כולם אמרו לי ולאחים שלי לא לבכות ולא לדבר על זה עם אף אחד"
למה אמרו לכם לא לבכות?
"אמרו לנו שאם נבכה מספר המתים יגדל".
את מבינה שאיבדת אחות?
"כן, אני מבינה שאיבדתי אחות אבל אמרו לי לא לבכות. אז לא בכיתי. ויש מטרה - להגיע לירוסלם בכל מחיר. ההורים אומרים לא לבכות אז אנחנו לא בוכים. היינו ילדים ממושמעים".
את הבנת באותו רגע מה המשמעות של המוות?
"לא, לא כל כך. אני לא מבינה שהיא תישאר שם לנצח. אני לא מבינה שזה הסוף. לא מבינה כל כך. האמת היא שהרבה זמן גם לא רציתי להבין"
היו לוויות על בסיס יומי. היו משפחות שאיבדו שניים או שלושה אנשים בן לילה. אבא של ענבל מבין שזה עניין של זמן עד ששוב יכה המוות במישהו מהמשפחה. הוא כינס את כולם כמו בליל המסע ואמר: "אם אנחנו נמשיך לשבת כאן במחנה כולנו נמות. חייבים להתפצל".
"יש מטרה - להגיע לירוסלם בכל מחיר. ההורים אומרים לא לבכות אז אנחנו לא בוכים. היינו ילדים ממושמעים"
ענבל צ'קול
רעבה לבד בבקתה: "לשקר בשביל אוכל"
וכך מצאה את עצמה צ'קול במחנה פליטים אחר בשם גדאריף, כשיחד איתה אביה ואחיה הקטן בשם מלקמו. האם נשארה באותו מחנה עם יתר האחים. "באותו ערב כשהגענו למחנה גדאריף שאלתי את אחי הקטן 'מקלמו, אתה מתגעגע לאימא?' הוא אמר לי 'לא, אנחנו רוצים להגיע לירושלים'".
מה היה קורה בגדאריף?
"במחנה הפליטים גדאריף לכל משפחה הייתה בקתה משלה. אין לך אוכל. אין לך מים, תקופה קשה"... צ'קול שוב משתנקת, שוב שותקת ושוב בוכה כשנזכרת בתקופה ההיא. לפני שהיא ממשיכה לספר היא אומרת: "סליחה, אני מצטערת. פשוט המראות חוזרים. עברנו פשוט תקופה קשה, תקופה מהגיהנום. פתאום הכול צף לי. אני מצטערת שאני בוכה לך בטלפון".
המציאות של אותם ימים טלטלה את המשפחה, שניסתה להשתקם מאובדן הבת ברצ'קו. "אבא שלי לא הצליח למצוא עבודה. בכל בוקר אבא היה יוצא מהמחנה לחפש עבודה. אני ואחי הקטן היינו נשארים לבד במחנה. כל היום היינו רעבים. הבקתה שלנו הייתה ריקה, אז אחי הקטן היה אומר לי 'אנחנו חייבים לחפש אוכל'. הוא היה הולך בין כל הבקתות ומבקש אוכל. אני הייתי מחכה לבד בבקתה עד שהוא היה חוזר. לפעמים חזר עם אוכל ולפעמים בלי. אחר כך גם אני הצטרפתי אליו. היינו ממציאים תירוצים כדי שאנשים ירחמו עלינו - היינו אומרים לאנשים 'אימא נפטרה, אימא שלנו חולה, נמצאת בבית חולים' וכל מיני תירוצים. פשוט היינו מקבצים נדבות. ככה במשך תקופה ארוכה אח שלי היה מאכיל אותי".
בכל התקופה הזאת לא היה לצ'קול שום קשר עם אימא שלה והאחים שלה שנותרו במחנה האחר - עד שיום אחד הגיעה אימא שלה עם האחים. אבל בין האחים היה חסר אח אחד בשם גודאדאו. "אני זוכרת שכשעזבנו את אימא גודאדאו - אחי הקטן שהיה בן שנה - היה דבוק לזרועותיה. אני זוכרת את התמונה הזאת עד היום. עכשיו כשהיא הגיעה בלעדיו הבנתי שהוא מת, שהוא לא שרד כמו אחותי הקטנה ברצ'קו. אימא שלי הזדעזעה מהמראה שלנו. היינו נראים כמו שלד, פשוט שלד. היום כשאני רואה את התמונות של הילדים המורעבים מהשואה אני נזכרת בי ובאחים שלי כשהיינו במחנה בגדאריף. ככה נראינו אז, רק שלד. היה לנו קשה לקום לבד".
האנטישמיות ורדיפת היהודים במחנות
מלבד הרעב והצמא שהיו מנת חלקם של יהודי אתיופיה ששהו במחנות הפליטים, הם סבלו גם מהשפלות הצקות והתנכלות מהרגע שנחשפה זהותם היהודית. גם את זה צ'קול לא שוכחת, למרות השנים הרבות שחלפו. "היה אירוע שלא אשכח אותו, ראיתי בן אדם ממש עצבני רודף עם סכין אחרי אבא שלי במטרה לרצוח אותו. כל הזמן צעק לו 'פלשה' ,'בודה' (עין הרע) 'אני ארצח אותך, 'תחזיר לי את הבת שלי'. איך שהוא אבא שלי הצליח לברוח ממנו. מאוחר יותר התברר לנו שבתו של אותו בן אדם מתה: יהודיה אחת הלשינה עלינו שאנחנו יהודים, ואותו בן אדם ובני משפחתו היו בטוחים שאבא שלי 'אכל אותה'".
במחנות הפליטים התייחסו ליהודי אתיופיה כאל "אוכלי אדם". בכל פעם שמישהו חלה או נפטר, מיד היו מאשמים את היהודים. אחרי המקרה הזה דודים של צ'קול מילטו אותה ואת כל בני המשפחה בלילה למחנה אחר.
העליה ל"ירוסלם"
אחרי סבל של כמעט שנה בכמה מחנות פליטים בסודן, ענבל צ'קול סוף סוף הגיעה ל'ירוסלם' - או יותר נכון, למרכז קליטה באשקלון. גם העלייה לארץ לא הייתה חלקה, בדיוק כמו המסע והשהיה במחנות. המשפחה שוב נאלצה להתפצל: היא יחד עם אימא שלה וכמה אחים טסו מחרטום ליוון ומשם לישראל. "הייתי בטוחה שהנה אנחנו בירוסלם, רק אחר כך התברר לי שאנחנו במרכז קליטה באשקלון. אבל מבחינתי כל דבר שראיתי, כל פיסת אדמה שעליה דרכתי זאת ירוסלם - ירושלים", היא נזכרת.
באתיופיה ההורים שלה קראו לה אנבל (ANBEL) וכאן במרכז הקליטה החליפו את שמה לענבל. אחרי המתנה מורטת עצבים של כמה חודשים אבא שלה ויתר המשפחה עלו במטוסי ההרקולס של חיל האוויר והצטרפו למשפחה. אחד הדודים שלה עד היום נחשב כנעדר, ואין מושג למשפחה אם הוא חי או מת.
"מאותו רגע שנחתנו בארץ פשוט רציתי דבר אחד - לשכוח הכול על איפה שהייתי. שנים הדחקתי את זה, שנים, כי זה סיפור לא פשוט. לא רציתי ממש להיזכר אבל בשנים האחרונות אני מאוד רוצה לחזור לזה. אני מספרת לילדים שלי, חשוב לי שיידעו".
עכשיו מדברים על נורמליזציה עם סודן. את השארת שם שני אחים - ברצ'קו וגודאדאו ז"ל. מה היית דורשת מממשלת ישראל בעניין הנורמליזציה?
"תשמע, בנוסף לשני האחים שלי יש לי את הדוד שנשאר שם, אח של אימא שלי. קוראים לו מנדפרו וובה. אימא שלי חלמה עליו, התגעגעה אליו כל יום עד שנפטרה. הייתי רוצה שממשלת ישראל תעזור לי לדעת מה עלה בגורלו. האם הוא חי? האם הוא מת? הוא יצא כמה חודשים לפנינו, לפני 50 שנה. מאז אין לנו מושג מה איתו. שני דודים שלי נקברו במחנה הפליטים. לא זוכרת בדיוק איפה קברו את האחים שלי וגם את בני הדודים שלי, אבל אני כן יודעת שלא היה בית עלמין מסודר ליהודים".
"הייתי רוצה ממדינת ישראל תדרוש ממשלת סודן להקים לנו אנדרטת זכרון שם במחנות לנספי סודן. הייתי רוצה שמדינת ישראל תמצא את מקום קבורתם של אלפי יהודים בסודן - לסדר אותו, לגדר אותו ולסמן אותו. הייתי רוצה לחזור לשם ולומר קדיש על האחים שלי על הדודים שלי. הייתי רוצה לקחת את הילדים שלי למחנות האלה ולהראות להם ולהמחיש להם מה עבר על אימא שלהם, על סבא וסבתא שלהם".
אבל קודם כל, לפני סודן, לצ'קול יש בקשה מהנהגת ישראל: "הייתי רוצה שממשלת ישראל תדאג שהסיפור שלנו והמסע שלנו ייכנס למערכת החינוך כאן בישראל, שילדי ישראל יכירו וילמדו את המסע".
כיום צ'קול עובדת בתור סייעת בגן ילדים בפתח תקווה ואם לחמישה ילדים. את אבא שלה איבדה צ'קול בפיגוע שאירע בעפולה ב-2002. מחבל עלה על אוטובוס של אגד בקו 823 התיישב ליד אבא שלה ופוצץ את עצמו.
כשהיא מסכמת את מה שעבר עליה, היא אומרת בפה מלא: "היום ברוך השם אני מאושרת בחלקי. יש לי חמישה ילדים, הבכורה יירוס (על שם ירושלים) עוד מעט משתחררת מצה"ל. עברתי המון - כשאתה עובר סיפור כזה ושורד בחיים אתה אומר תודה, תודה לאל. היום כשאני נתקלת בקשיים אני אומרת 'וואו, זה קטן עליי. עברתי כל כך הרבה תלאות אז מה זה הקושי הזה', אתה פשוט מאושר מכל דבר קטן".
הפרק של יהודי אתיופיה במחנות הפליטים בסודן זהו פצע שלא נרפא. חלפו 40 שנה, ועדיין אלפי יהודי אתיופיה נושאים איתם את הצלקות הנפשיות ואת הטראומות. חיים בתוכנו אלפי משפחות מבני העדה האתיופית שיקיריהם נעדרים. אף אחד לא יודע מה עלה בגורלם. ברקע הדיווחים על הסכמי הנורמליזציה עם סודן קמה קבוצה של פעילים שדורשת מהממשלה להכניס את עניין הנעדרים בראש המו"מ. דוד מהרט הוא אחד מהם: מאז עלה לארץ לא הפסיק לרגע לחפש שבעה בני משפחה שלו שנעדרו - שלושה אחים וארבעה בני דודים.
מהרט, שכיום משמש כמנכ"ל "ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה", מספר שהמשפחה עזבה את כפר הולדתו באתיופיה והחלו במסע לכיוון סודן באפריל 1981. אז הוא היה כמעט בן 16.סיפורו די דומה לזה של צ'קול: החוויות הקשות, המסעות המפרכים, הצמא והרעב – ובהמשך ההגעה אל מחנות הפליטים הצפופים ומוכי המוות. "אחרי שהגענו אל מחנה הפליטים גדאריף חיכינו בסבלנות להצטרפותם של יתר בני המשפחה ויום אחד הגיעה בשורה קשה", נזכר מהרט.
"אחד מאנשי הכפר שלי שמכיר אותנו סיפר לנו שהאחים שלי והדודים שלי נעצרו על ידי הצבא הסודני. אותו בחור סיפר לנו שמישהו הלשין עליהם בזמן שחצו בסירה את נהר טקזה, שמפריד בין אתיופיה לסודן. הוא אמר לי שחיילים סודנים עצרו אותם בעיירה שנקראת דרביל ולקחו אותם במשאית. הוא הוסיף: 'אין לי מושג לאן לקחו אותם' - ולמעשה הוא האדם האחרון שראה אותם".
הטרגדיה הפכה למשימת חיים: "מאותו רגע לא הפסקתי לחפש את האחים ובני הדודים שלי. האחים שלי היו בשנות ה-20, 30 ו-40. אבא שלי ישר נסע לאותה עיירה והחל לחפש אותם, ואנשים אמרו לו שייתכן שהחיילים לקחו אותם לבסיס צבאי אבל אין סיכוי שמישהו ייתן לו להיכנס לשם. כולם אמרו לו 'תחזור למחנה, שגם אותך לא יעצרו, ותתפלל לשלומם'. אני זוכר שאבא שלי חזר אדם אחר לגמרי. זה היה רגע מאוד קשה בחיים שלי".
המאמצים לא נפסקו למרות הקשיים: "אנשים אמרו לנו 'תיגשו לצלב האדום' וניגשנו לצלב האדום. גם שם לא היה מענה. עוד כשהיינו במחנה ניגשתי לאנשי המוסד שפעלו שם. נתתי להם את התמונות והשמות שלהם. ביקשתי להצטרף אליהם לחיפוש - והם סירבו לצרף אותי אליהם. ככה חיפשנו במשך שלוש שנים שהיינו במחנות הפליטים".
המאמץ לאיתור הקרובים כמעט והותיר אותם במדבר: "אבא שלי סירב לעלות לארץ עד שלא יימצא את שלושת ילדיו וארבעת אחיו. בסוף באו אלינו אנשי המוסד והציבו אולטימטום: 'אם אתם לא תעלו עכשיו, לא תקבלו שום סיוע כלכלי או רפואי'. בעצם איימו עלינו למחוק אותנו מרשימת הממתינים לעלייה, וכך כפו עלינו לעלות מבלי שמצאנו את האחים שלי והדודים שלי".
מהרט לא הרפה גם אחרי שעלה לארץ עם משפחתו. הוא שלח מכתבים לראשי הממשלה, לנבחרי ציבור, לכל מי שרק יכול לעזור. הוא אפילו שלח מכתב לחברי קונגרס בתקווה שמישהו יעשה משהו. "לא רק המתים לא השלימו את המסע אלא גם כ-85 הנעדרים בסודן, ביניהם גם 7 בני המשפחה שלי", כתב לאחרונה לנתניהו.
"מאז אותו יום עברו עלינו 39 שנים של עצבות, צער, תסכול וחוסר ודאות - ואין דבר כואב וקשה יותר", הוסיף במכתב לראש הממשלה. "אימא שלי הלכה לאחרונה לעולמה והיא הצטרפה לאבי ולהורים אחרים שסיימו את חייהם כאן מלאי געגועים, צער וכאב רב. נשותיהם, ילדיהם ואחיהם שנותרנו בחיים ממשיכים לשאת את הכאב הנורא הזה. כאב שחוסר ההתייחסות של ממשלות ישראל לדורותיהן גורמים לנו להרגיש שחייהם של יקירינו אינו חשוב. מצב זה העצים את כאבנו".
מהרט נושא עיניים בתקווה שהסכם השלום יוביל למידע - ודורש מנתניהו "לשים את נושא הנעדרים על שולחן הדיונים עם הסודנים, ולעזור לנו לדעת מה עלה בגורל יקירינו - האם חיים או מתים? אם הם חיים צריך להוציאם מהכלא ואם חלילה הם לא בחיים אנחנו רוצים לדעת, להתאבל עליהם, להגיד קדיש ולהמשיך הלאה.אנא ממך גאל את אחינו הנתונים בצרה ובמצוקה בסודן ואותנו כאן החיים בחוסר וודאות במשך ארבעה עשורים".
"ככל שהשנים עברו התחושה היא שבאמת לא אכפת לאף אחד, כולם אמרו לי 'אל תעשו יותר מידי רעש'", הוא מסביר. אבל עכשיו זה הזמן, לדברי מהרט. הוא מודה שהגיב ברגשות מעורבים כששמע על הנורמליזציה בין ישראל לסודן: "כבר מהנאום הראשון של ראש הממשלה אנחנו מרגישים שנושא הנעדרים לא נלקח ברצינות. קל יותר להגיד לאנשים 'טוב תקנו כרטיס, תטוסו לסודן וחפשו את קברי יקיריכם' - אבל במקרה שלנו אנחנו דורשים ממדינת ישראל משהו יותר רציני ואקטיבי".
בעקבות כך, מהרט וחבריו הקימו קבוצה שפועלת למען איתור הנעדרים, הקמת אנדרטה במחנות הפליטים בסודן - וארגון מצעד משפחות שכולות בסודן. הפעילים והמנהיגים הקהילתיים מכנים את דרישתם "צו מוסרי": "חווינו על בשרנו את המסע לירושלים וזיכרון הנופלים הוא חלק מחיינו יומם ולילה. אנו מרגישים חובה ונושאים באחריות מוסרית לעשות למענם את אשר נדרנו בלחש כי לעולם לא ימושו מליבנו". הקבוצה שלחה מכתב לראש הממשלה בתקווה שהדרישות שלה ייכללו במהלך המשא ומתן שמתנהל בין ישראל לסודן – וחלק מהמעגלים הכואבים ייסגרו.
